אפשר קצת שגרה?

זהו. אפשר להיפרד סופית מהתירוץ התורן לאינספור תופעות מתסכלות, מלחיצות, מבלבלות ובלתי עבירות בשגרה כתיקונה. עברנו את פורים, על שלל ההתנהגויות, השיגעונות והקפריזות שהוא הביא אתו. אפשר לקבל בברכה את התירוץ התורן הבא. חופש. שימו לב שאחריו יהיה 'קיץ', אחריו שוב פעם 'חופש', אחריו 'חגים' ואחריו 'חורף, קשה. ארוך, לא רואים את הסוף'.
אני לא יודע אם שמעתי יותר הורים שמביעים תסכול מהעובדה שהוא חושב שהוא מצליח להוליך אותנו שולל ולזלזל באינטליגנציה שלנו בצורה בוטה כ"כ, או יותר כאלו שמביעים דאגה מרצף התירוצים הבלתי נגמר והעובדה שהקבלה והשינוי שניסו להטמיע בתוך ההתנהלות בבית אמנם יצרה אוירה מעט יותר נעימה, אבל בשורה התחתונה- ההתנהגויות התסכולים וחוסר האונים חוזרים על עצמם שוב.
כי תכלס, ניסינו. וזה לא באמת משנה את כללי המשחק. הכלנו, שתקנו, נתנו לו לנהל את עצמו, שחררנו את המושכות. הבנו, הוא מתבגר. הוא חייב לנהל את זה לבד. אבל הניסיון נכשל. הוא לא מנהל כלום והכל מתפרק. חשבנו שהוא ייקח את ההזדמנות ויוכיח שהוא גדול. ינהל את העניינים, יפסיק להוכיח את העצמאות שלו ויתחיל להוכיח את כישורי הניהול שלו. ואם לא כך- אולי הגיע העת לעצור את הניסוי המסוכן הזה, לקחת את המושכות, ויפה שעה אחת קודם.
ואני לגמרי מבין. זה ממש מסוכן. הוא חוצה גבולות, מאמץ נורמות שגויות, מתחיל להאמין לשטויות שהוא מספר ומתרחק מהדרך שאנו שמנו לנו למטרה. בוודאי שהוא אינו שמור מספיק, ושהסכנות שאורבות לא מחכות לתהליכים שייווצרו. הן כאן, מסכנות את כל מה שבנינו במשך שנים רבות. חוסר האונים מול אותן התנהגויות והצורך האנושי להגן, לגונן, להיאבק ולשמור על כל מה שחשוב- טבעי ומתבקש.
אם אתם נמנים עם אותם הורים, ואלו השאלות שאתם שואלים את עצמכם, אני רוצה להזכיר לכם פרט שאולי מובן מאליו.
אין דבר מתסכל יותר מלראות את ילדינו פועל בצורה שגויה, מגיעה לתוצאות מכאיבות, ורגע אחר כך פועל שוב באותו האופן. אין מייאש מלראות את ילדינו ממשיך לפעול בדרכים שגויות, למרות שהמציאות מראה- שהתוצאה המכאיבה תחזור על עצמה שוב ושוב. בדרך כלל אלו הפעולות שמפעילות אותנו ומספרות לנו שהוא זקוק לגבולות חיצוניים ושהניסוי תם. אחד ממשפטיו המפורסמים של אלברט איינשטיין היו הגדרתו לחוסר שפיות- לחזור על אותה הפעולה בציפייה לתוצאה שונה.
ואני מזכיר לכם- שבדרך כלל כשאנו במצב מצוקה- אנו עשויים לחזור לפעולות השגויות שלא עובדות לנו. זה מכיוון שבמצבי מצוקה המח שלנו חוזר לדפוסים תבניתיים שנחווים כשומרים יותר.
רק תשימו לב. התסכול שהוא מעורר והסכנה שנשקפת לו- עשויה להניא אותנו לאותו המקום שוב. בדומה לו- גם אנו עשויים לחזור לאותם פעולות שלא הובילו לתוצאות הרצויות ולניסיונות החזקה שלא צלחו ושהולידו מרחק והתרסה.
החלטנו שאנו משנים גישה. עוברים ממצב של שימור ומאבק למצב של קבלה ואיחוי הקשר. לא עשינו זאת כניסוי חברתי. לא בחרנו בדרך הקלה ולא נרפינו בתפקידינו. הגענו לדרך הזו לאחר שהכרנו בכך שהדרך הישנה והמסורתית לא עושה את פעולתה עוד ושאנו נדרשים לאפיק חדש, יצירתי ומותאם. אנו לא משנים גישה כאסטרטגיית מכירה. אנו לא בודקים דרך נוספת להשגת אותן מטרות חינוכיות. אנו משנים גישה- כי הגישה הקודמת לא רלוונטית יותר. כן, זה לא אומר שנכשלנו, זה רק אומר שעברנו שלב. התנהגותו סיפרה לנו שהוא נמצא בשלב אחר, ומה שהיה רלוונטי לפני שנה או שנתיים- לא רלוונטי יותר.
את השינוי הזה עובר כל ילד מול הוריו. האחד יעבור את זה בגיל 19, האחר לאחר החתונה. עובדתית- בבגרותו- החלטותיו בשקלול המחירים שיניבו- יהיו בידו. אמנם הוא אולי מעט צעיר בשביל זה, או שנתפס כחסר אחריות לטובת העניין- אבל אנו פועלים במסגרת האפשרויות. והוא בהתנהגותו סיפר לנו- שהגישה החינוכית הרלוונטית כלפיו בילדותו- אינה תקפה עוד.
כן, בדיוק כמו שבגיל חצי שנה כל פעם שבכה בדקנו מה מפריע לו, ובגיל שנתיים הבנו שזה בסדר אם משהו מפריע לו. בדיוק באותה הצורה- אנו נדרשים לשנות את גישתנו ביחס כלפיו בין הילד שהיה לבין הבוגר שהופך להיות. שינוי הגישה אינה דרך להשגת המטרות החינוכיות, אלא ההכרה בכך שהסוגיות החינוכיות פוחתות- גם אם התוצאה פחות רצויה. ואיננו רוצים להקריב את הקשר שלנו אתו- על מזבח הציפיות איתן יצאנו לדרכינו, בטח כשניכר שתפקידנו החינוכי מאלץ שינויים.
אז אנו הולכים לפתח את אותה יכולת השפעה, ולקשר שאותו אנו בונים יש תפקידים רבים. אנו נדבר עליהם בהמשך. נדבר גם על האפקט המצטבר בתוך מערכת היחסים הנרקמת בינינו והיכולת לזהות את השינויים שקורים בפרטים הקטנים. רק לבינתיים, שימו לב- שהיציאה מהשגרה וריבוי התירוצים- לא מסיחה את דעתנו ממטרתנו המרכזית. קשר אמיתי ומשפיע עם ילדינו.