ניהול החיים הרגיש כמו משימה שגדולה עלי בכמה מידות והניסיון לטשטש עקבות ולהתעלם מהאתגרים שהבגרות מזמנת התישו אותי. כילד טוב מבית מדהים שלפתע החל למרוד ולהתרחק, ראיתי את הורי נאבקים על הצלחתי, חסרי אונים, מבולבלים ובעיקר לא מבינים. הייתי שקוע כל כך עמוק בניסיון לטשטש עקבות, שאפילו לא הבנתי מה הם רוצים.
העובדה שאובדן שליטה והתנהגויות קצה מקורם בעולם רגשי חבוי, וההכרה בכך שאנו תוצר של חוויות קדומות הניתנות לריפוי – היו נקודת המפנה לתחילתו של מסע מדהים.
זיהיתי את הכאב שמפעיל אותי ונכנסתי לתהליך של ריפוי שהוביל לצמיחה שהפתיעה אותי ואת סביבתי. תחושות המסוגלות, הביטחון, המוטיבציה והאחריות שהתעוררו בי והחליפו את מקומם של הייאוש והחידלון- הולידו איתם יכולת שלא ציפיתי לה.
זה היה מדהים. ניסיתי להבין מה קרה שם ואיך מעבירים את זה הלאה. הזכרונות מאותה תקופה בה לא הבנתי מה עובר עלי החדירו בי תשוקה לפגוש דווקא את אותם נערים שלא ממש מבינים מה הבעיה או מהן הנסיבות.
הבנתי למה השינוי מאיים עליהם כל כך. ראיתי אותם מסרבים לקבל את העובדה שההתנהגות שעושה להם כל כך טוב בעצם פוגעת בהם. הבנתי למה הלחץ של הסביבה והתפיסה של ההתנהגות כפוגענית מייצרים התנגדות והופכים אותם לאדישים.
ראיתי אותם עסוקים בפתרון שגוי, מאמינים בו בכל מאודם ומאוימים מהאפשרות להודות בכך או לאבד אותו.
הבנתי שהעיסוק בפתרון שמהווה עבורם עוגן, לא ריאלי. הנחתי שאם אמצא את מה שמייצר את הצורך בפתרון – ויהיה לי מענה אמיתי עבורו, הדברים יתנהלו אחרת.
בכדי להגיע לכאב המניע ומה שמייצר את אותו הצורך – נדרשתי לדלג על אותם איומים שמונעים ממנו לנהל שיח מאפשר ולהיחשף.
כולנו רוצים להיות בגן עדן. רק מי שנמצא בגיהנום עסוק בניסיון להגיע אליו.
הנחתי שבשלב מאוחר יותר –
אם הגיהנום יקבל מענה –
ההתמודדות עם הויתור על גן העדן תהיה קלה יותר.
הצורך ברכישת כלים לריפוי שלח אותי ללמוד את התואר הראשון והשני בעבודה סוציאלית. לקחתי קורסים ורכשתי כלים לטיפול בטראומות. למדתי טיפול בהתמכרויות, הנחיית הורים, ייעוץ ארגוני,
הנחיית קבוצות וכל דבר שיכול היה לאבזר ולשכלל את ארגז הכלים שלי.
במקביל העברתי סדנאות ופעילויות מניעה לבני נוער מבתי ספר נורמטיביים.
ראיתי מה תופס את בני הנוער, מתי הם מתקשים להקשיב ומתי מרגישים שלכל מילה יש משמעות שאינם רוצים לפספס. ראיתי את אותם שהתיישבו בשורה האחרונה – מיישרים גב, מתייעצים ומתגייסים לתהליך.
גם כשהתיישבתי בקליניקה ופגשתי בני נוער שטרם הגיעו לקצה, הם הגיעו נטולי מוטיבציה. גם איתם התנאים התקיימו והם הגיעו לפגישה השניה והשלישית עם מוטיבציה גבוהה. התהליכים שנוצרו היו מדהימים. זה הפך להיות ברור: יש דרך להימנע ממלכודת האיומים ויש מענה אמיתי לכאב המניע.
איתרתי את אנשי המקצוע הטובים ביותר, והעברתי להם את הידע והעקרונות שהופכים את התהליך למשמעותי ואפקטיבי כל כך. כך נולד מרכז נשרים. כך נולדה הדרך שמאפשרת את השילוב בין הריפוי הרגשי, ההחזקה ההתנהגותית והתהליך המוטיבציוני.