אלול. מה עובר עליך?
איך ייתכן שתקופה שאמורה לעורר געגוע מעוררת לפעמים דווקא הימנעות? למה דווקא זמן שאמור לתת לכולם תחושת שייכות גורם לו להרגיש בדיוק הפוך?
אלול. מה במילה הזאת מעורר אצלו התנגדות ואיך מתייחסים אליה, בלי לוותר על שום עיקרון?
התחלה חדשה: איך נותנים לזה צ׳אנס אמיתי?
כל התחלה חדשה מלווה בחשש. כשההתחלה הקודמת לא צלחה, החשש עלול להפוך לתחושה ברורה שגם הפעם יהיה רע. לאופן שבו נגיב לפחד הזה עשויה להיות השפעה רבה.
אגב, הבטחות ש״יהיה טוב״ אינן בהכרח התשובה שתעזור לו.
למה הוא לא זז?
מה גורם לנער אחד לקחת אחריות, ולאחר להתרחק ממנה? מה גורם לו לוותר בקלות כזאת? ואילו שאלות חשוב שנשאל את עצמנו לפני שאנחנו מחפשים את הצעד הבא?
לא משתלם: מה ההבדל בין עליונות לבין מנהיגות הורית?
אתם מנסים לשנות גישה, וזה פשוט לא עובד. אתם משקיעים, והוא מבטל. מוותרים על עקרונות שחשובים לכם, וזה נראה לו מובן מאליו. מה נדרש מאיתנו בשביל לעבור לעמדת השפעה מולו, מה הופך את הנתינה שלנו למאיימת, ומה יהפוך את הנוכחות שלנו למשמעותית, בונה ומשתלמת?
ראש בקיר: מה גורם לילד להילחם על כל דבר, ואיך יוצאים מזה?
מה עושים עם ילד שבטוח שאתם נגדו, שנלחם על כל דבר, שלא מעניינת אותו סמכות ושלא מוכן לזוז מילימטר? התשובה מתחילה בהבחנה קטנה שמשנה את כל התמונה.
האם יכול להיות, מתבגר שנושר בלי סיבה?
למה החיפוש אחרי מה שקרה לו, גורם לנו לפספס את מה שמנהל אותו.
אנחנו רואים שהוא צריך את זה, אז למה הוא בורח מזה?
אנחנו רואים מה הילד שלנו צריך, מנסים לתת לו את זה, ודווקא אז הוא מתרחק. מה מייצר את הפרדוקס הזה, ומה התפקיד שלנו שם?
התנגדות לעזרה: מה עושים כשהמתבגר לא רוצה לקבל עזרה?
מושיטים יד, והיא נהדפת בכוח. מנסים להסביר עד כמה זה לטובתו, והוא מתבצר עוד יותר. בגיל ההתבגרות זה קורה הרבה. מה הקטע? על מה הוא מגן? ואיך מזיזים את ההגנות האלו?
.
מה גורם למאבקי הכוח עם מתבגרים, להופיע דווקא ברגעים החשובים?
איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?
קשר עם מתבגרים: למה דווקא הפחד מטעויות, הוא זה שפוגע בקשר
אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין אותנו לא נכון. ואולי אין צורך להיזהר? אולי זה מה שמקטין אותו? אולי הגיע הזמן להפסיק להתייחס אליו כמו ילד?
הקשר שלנו עם ילדינו עובר תהליך. מקשר של הורים לילד, לקשר של הורים לאדם בוגר.
איך עושים את זה נכון?