יומולדת. עשור חדש.
אני מסתכל על העשור האחרון ומנסה לעכל את כל מה שקרה בו.
לפני עשור נכנסתי למרכז גמילה.
אני זוכר איך ישבתי שם בכניסה, מבולבל נורא, והבנתי שנכשלתי.
אני זוכר את המדריך שניגש אלי, שם עלי יד ואמר לי- אוהבים אותך.
הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי- הנה עוד משוגע.
שבוע אחר כך עמדתי שם בין קבוצת זרים ששרו לי היום יום הולדת.
היה גם את ההוא שפלט שיש לי מזל שהגעתי בגיל 20.
כעסתי עליו. הרגשתי שהוא מקטין אותי. מתנשא.
כאילו, מה? אני לא מספיק גבר בשביל להיות כאן?
ואז הגיע סוכות, וישבתי לבכות ליד השער. רציתי ללכת. לא ראיתי טעם להישאר שם.
ההכרה הזאת בכשלון החיים האלו הדהדה בי חזק, והתגעגעתי.
הוו, הגעגועים לסמים הרגו אותי.
אני זוכר שישבתי לכתוב מכתב פרידה לדבר הכי טוב שהכרתי.
כתבתי להם שהם היו לי לאח וריע. שאהבתי אותם כמו שלא אהבתי מעולם.
שכשפחדתי שלא אצליח, הם היו שם. כשחויתי חוסר בטחון, הם פתרו את הבעיה.
כשאבא היה מאוכזב, זה פשוט עבד כמו קסם.
ופתאום ישבתי להיפרד.
לא רציתי להיפרד. ונורא רציתי להיפרד.
רציתי להצליח, ולא האמנתי שאצליח.
ועברתי דרך ארוכה, עם הרבה דמעות.
אני זוכר את היום האחרון שלי שם.
הסתכלתי על המטפל שלי בעיניים והבטחתי לו שזה מה שאלך לעשות. להעביר את זה הלאה. לתת לאנשים את התקווה הזאת שקבלתי.
כשהוא שאל אותי איך אני מתכנן לעשות את זה, הראיתי לו שיש מקום שאפשר להשלים בגרויות, ולאחר שבוע ישבתי בכיתה.
עשור.
עשור של גדילה. של פריצה. של ניפוץ תקרות זכוכית.
עשור שבו הפכתי מילד ששורד, למבוגר אחראי.
מילד שכועס, לאבא שמכיל.
הוא לא היה קל.
הוא כנראה היה הקשה ביותר ממעט העשורים שחויתי. אבל ללא ספק המשמעותי ביותר.
אני נזכר באירועים משמעותיים.
בדייט הראשון עם אשתי, שקצת חששה מהעבר שלי.
אני נזכר בחתונה, בלידה של בני הראשון. בלידה של ילדתי השניה, בקניית הרכב הראשון שלי, ואפילו ברגע בן פתחתי לראשונה חשבון בנק.
אני זוכר שהייתי המום שנותנים לי הלוואה, ונצלתי את האמון הזה, ולקחתי הלוואה גדולה יותר.
סתם, כי לא הייתי רגיל שמישהו מאמין בי.
זה נשמע רומנטי. אבל זה היה קשוח.
זוכר לא מעט רגעים שישבתי בכיתה ושאלתי את עצמי מה כל זה קשור אלי.
זוכר שהגעתי לעבודה ולא הצלחתי להתנהג בבגרות, ונורא רציתי ללכת. והבוס ההוא, האיש הטוב ביותר שנתקלתי בו הסתכל עלי באהבה. הוא אמר לי- אם מחר תבוא שמח יותר, אז אתה יכול ללכת הביתה.
פעם הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני מרגיש תקוע. שנמאס לי שהחיים שלי תקועים.
הוא הסתכל עלי וצחק. אתה תקוע? לפני שנה היית תקוע בזולה. היום אתה פה. ואתה ממהר ללימודים. אתה רציני? וזה הכניס אותי לפרופורציות.
הרבה דמעות היו שם. כמו ילד שנולד. ההתאהבות הראשונה הייתה כואבת. האהבה הראשונה הייתה כואבת לא פחות. אבל גם מרגשת בטירוף.
תהליך שלם. בתוך עשור.
והגב הלך ונהיה זקוף. ולאט לאט התחלתי להאמין שאני יכול. שאני שווה. שיש לי מה לתת.
ועדיין, מידי פעם אני חוזר הביתה בלילה ומסתכל על אשתי בהתרגשות ושואל אותה- אשכרה, כל אלו הגיעו כדי שאני אעזור להם??? מי אני??? למה הם מאמינים בי???
אם זה מעניין אתכם, תדעו שהיא לא ממש עונה לשאלה הזאת. היא רק מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי- חיים שלי, אתה הכי טוב בעולם.
למה אני כותב לכם את כל זה?
אתמול דברתי עם מטופל בטלפון, והוא היה נורא מתוסכל שנפל. שהשתמש. למרות שהבטיח לעצמו לפני שבועיים שדי.
ופתאום נזכרתי ביאוש הזה, אחרי הנפילות.
והבטחתי לו שיכול להיות טוב.
ורגע אח״כ, התקשרו להזמין אותי להרצאה נוספת. וזה מרגש. כן, אני מרצה בערך פעמיים בשבוע, וכל פעם שאני על הבמה נוצצות לי העיניים, ואני שואל את עצמי איך זכיתי להשפיע? למה?
ואני מסיים את היום, ורואה את ההודעות שלכם, ואת האהבה שלכם.
ונוצצות לי העיניים.
אז תודה לך הקב״ה על העשור הזה. תודה לכם הורים שלי על העשור הזה. תודה לך אשתי על העשור הזה.
תודה לכם ילדים שלי על העשור הזה.
תודה לכם שאתם שאתם עוקבים אחרי. שהמחשבות שלי, והדרך שבה אני רואה את העולם- מעניינת אתכם.
ותודה לכם. מטופלים שלי, שנתתם לי מקום בחיים שלכם. אתם הכח שלי. בזכותכם אני עסוק בנתינה.
פשוט תודה. קצת פחות מזה והייתי משתגע.
