חרדה. נעים להכיר.

אני מזיע. הלב דופק. האיברים מכווצים , אני רק רוצה להיעלם.

אני מבין שהקהל לא יבלע אותי, אבל כל פעם שאני מנסה לפתוח את הפה בנוכחות אנשים, אני רועד. הקול שלי רועד. האיברים בפנים רועדים.
להעביר הרצאה? חחח. אין סיכוי.
אני משתתק. ונורא כועס על עצמי.
למה זה קורה לי שוב?

אוף. שוב זה קורה לי. אני לא מבין מה הסיפור שלי.
אני מבין שלא יקרה כלום. אני יודע שהמעלית לא תיתקע בדרך. אני יודע שגם אם המעלית תיתקע- אני לא אמות. ועדיין, לא מסוגל.
רק מתקרב אליה- וכולי מכווץ.

אני יושב עם החברים. אני יודע שהם סבבה איתי. אני רוצה להגיב על מה שהם מדברים. אני משותק. אני ממש ממש רוצה לדבר.
לא יוצאים לי מילים.
ניסיתי להגיד איזה מילה, היא לא יצאה טוב. מזל שאף אחד לא שמע.
אין, נדפקתי. חרא של חיים.

זה תוקף מכל כיוון. עשרות סוגים של חרדות.
כל כך הרבה אנשים עם אותה בעיה. אחוז גבוה מהם לא מבין אפילו מה הבעיה.
רק יודע שיש דברים- שכשהם קורים- לא טוב. אז פשוט לא מתקרבים לדברים האלו.

דם, מחטים, גוקים, כלבים, חדר סגור, מעלית, נהיגה, חברה, קהל, מבחנים, לימודים, זוגיות, ואפילו הצלחה.
כן, יש אנשים שחרדים מהצלחה.

האמת, זה אפילו פחות דרמטי. עזבו חרדה.
אני לחוץ. סתם לחוץ.
טוב, נו.. לא באמת סתם, תמיד יש סיבה. אבל תכלס? העתיד מרתיע אותי.
קצת כמו חוסר אמונה. העשירי בפתח? לחץ. שבת מתקרבת? לחץ. תכף מבחן? לחץ. עבודה להגיש? לחץ.
לחץ. לא פחד, לחץ. תחושה מכווצת כזאת, שמציקה. שתמיד אם אתבונן בה לעומק, או במבט לאחור- היא תראה לא ממש הגיונית.
ועדיין- היא מתעקשת להגיע.

למה יש חרדה? מאיפה היא באה?

בשביל להבין את זה, בואו נבין למה אין חרדה.

ראיתם פעם אדם שיוצא לנסיעה של חצי שעה, וניפרד מאשתו כאילו אינו יחזור לעולם?
לרובינו זה נראה מעט מגוחך.
אתמול נסעתי ולא קרה כלום, שלשום נסעתי ולא קרה כלום. למה שהיום יקרה משהו?

אם נראה בנאדם רעב, יושב במסעדה וצורח בלחץ שהוא רעב ואם לא יקבל אוכל מיד- ימות, לבטח נצחק. נחשוב שנקלענו למתיחה.

למה כל כך ברור לנו ש׳יהיה בסדר׳?
מאיפה הנחת והאורך רוח?

למה כשהתחילה הקורונה, כולם היו בפאניקה, בסגר הראשון אנשים הסתגרו בבית, ועכשיו עבור רובם מדובר בבירוקרקטיה מציקה?

אז זהו. שכאן טמון הכלב. בדיוק במשפט הזה- אתמול נסעתי ולא קרה כלום. אז גם מחר לא יקרה כלום.
קוראים לזה- עקרון הרציפות. יהיה בסדר.

בסגר הראשון- לא הייתה רציפות. התמודדנו עם משהו חדש. לגמרי.
מה יהיה? אם נידבק? ואם נמות? ואם נבודד? ואיך נתפרנס?
ואז עבר שבוע, שבועיים, שלושה.
כולנו הכרנו מישהו שנדבק והחלים. רובנו היינו באיזה בידודון קטן.
ואופס- רציפות. סגר? באסה. לא רוצה להיות סגור. אני רגיל להיות משוחרר. בידוד? בקטנה, לא יבואו לבדוק.
המחלה- כבר לא הסיפור.

יש למח שלנו מנגנון יחודי מאין כמוהו. סגלתן. לומד. חסכוני באנרגיה.
במקום לחשב כל סיטואציה מחדש- המח זוכר. זה מסוכן, זה לא מסוכן.

בואו נלך עוד צעד אחורה.
מאיפה הכל מתחיל..
כולנו נולדים חרדים. תינוק נולד עם חרדה קיומית. הוא לא יודע מה הולך להיות.
הוא יוצא ממקום חמים ונעים עם טמפרטורה לא משתנה ותנאים אידיאליים.
ו… בום.. הוא בחוץ.
אור, רעש, אנשים, נשיקות וכו׳.

שעה אחרי שהתינוק נולד- הוא רעב. הוא לא יודע מה זה. זה מלחיץ נורא, לחוות כאב נוראי בבטן בלי לדעת מה הוא. מתי הוא יגמר? ואולי בכלל ככה נראה העולם הזה שהגעתי אליו?

הוא בוכה, צורח. פאניקה. ואמא מגיעה, רגועה, שולפת שד/ בקבוק. ואופס, הכאב נרגע.
התינוק מרגיש שחייו ניצלו. ממשיך ברוגע שלו, נרדם. וכעבור שלוש שעות- שיט.
עוד פעם הכאב הזה.
בפעם הקודמת היה מזל נורא גדול, זה נפתר.
מה יהיה עכשיו???
ושוב פאניקה. ולחץ. וצרחות.
ושוב פעם אמא מגיעה, ואופס, הכאב נפתר.

אחרי 20 פעמים כאלו, הילד מבין. הכאב מגיע- אני בוכה, אמא מגיעה- הכאב הולך,
הבכי כבר לא היסטרי. הוא כבר יותר כמו אזעקה. שאמא תבוא לפתור את הכאב.

שוב, ׳עקרון הרציפות׳.
מה שהיה הוא שיהיה.

הפחד מתחיל כשאני לא סומך על הרציפות. יש כאן אירוע שאני לא מאורגן אליו.

טראומה מתרחשת כשהרציפות נפגעת. סמכתי על הרציפות- ונפגעתי.
הייתי בטוח שהכל בסדר, ועשיתי תאונה.
הלכתי רגוע לבית הספר- וצחקו עלי נורא.
טיילתי ברחוב- ומישהו הטריד אותי.
הלך המנגנון. נשרפה הרציפות. המח מתחיל לחפש את הפגיעה הבאה.
(אגב, זאת הסיבה שהמרכיב המשמעותי ביותר בטראומה היא האשמה. אני צריך להגן. לא הגנתי. אבל זה נושא אחר ומורכב וארוך, לא לכאן).
אז בכביש אין רציפות, ברחוב אין רציפות, וכן על זה הדרך.

אגב, פוסט טראומה פועלת באותו האופן. רק ההיפך.
המנגנון שאחראי לשמור עלי- מקודד את הסכנה ומתביע אותה בכל סיטואציה.
המח מסתגל לרציפות הפוכה. אני הולך להיפגע.
יש רציפות- מה שהיה הוא שיהיה. נפגעתי אז אפגע.
כשישנתי נפגעתי- עכשיו אני לא ארדם.
כשדברתי צחקו עלי- אסור לדבר.

מה עושים עם זה?

בגדול, יש שתי סוגים של טיפול בחרדה.
שניהם- על רצף התקלה בעקרון הרציפות.

1. טיפול קוגנטיבי התנהגותי. הרציפות נפגעה? נלמד את המח רציפות חדשה, מהתחלה.
   אני חרד מדם? נלמד את המח לאט לאט שאין סיבה לדאגה. נחשף לצבע אדום, לאחר מכן לקטשופ, לאחר מכן לתמונות של דם ובסוף, כשמתחילה להיווצר רציפות- ניגש לתרום דם. (זאת דוגמא, על זה הדרך).
2. הסוג השני- הוא המעניין יותר. אני לא מלמד את המח רציפות חדשה. אין עניין. המח לומד רציפות חדשה כל יום. אני לא צריך ללמד אותו.
   לתת מודע שלנו יכולת הסתגלות מדהימה, והוא תמיד בוחר עבורינו את המגן ביותר, היעיל ביותר.

רק שיש בעיה. אירועים משמעותיים צרובים בזכרון, ולא נותנים לי לנוח. מפעילים את המח, מתריעים על סכנה. מתעקשים לא לשקוט על השמרים. שלא תהיה רציפות ואשאר לא מוגן.

—
עריכה וחידוד בעקבות תגובות:
האירועים האלו, שקטעו את הרציפות, שמתריעים, שמפעילים אצלי בראש אזעקת סכנה- לא בהכרח מודעים.
ההיפך, לרוב לא אדע מהם. הם ישבו שם במחבוא ויחוללו שמות.

ישנם 3 סוגי תרחישים/ אירועים שיקודדו במח, ויחסמו אותי מלייצר רציפות שתשמור עלי בשלווה.

1. אירוע טראומתי. לא נעים בככל, אבל גם מובן. הייתי קטן, נשך אותי כלב, אני מפחד מכלב.
2. אמונה. לא עברתי שום אירוע דרמטי או כואב מול כלב. אני מאמין שכלב נושך. איך? בדרך כלל- סביבתית. אמא שלי מפחדת מכלבים.
   כל פעם שיצאנו מהבית והיה כלב, היא הייתה נבהלת. פעם אפילו חצינו כביש בגלל כלב.
   אף פעם לא הבנתי אותה. גם לא הסכמתי איתה. אבל במח שלי התיישבה אמונה כזאת- כלב= סכנה.
3. התניה. כאן זה כבר מתחיל להיות מורכב. קרה אירוע לא נעים שאינו קשור לחרדה, בדוגמא שלנו- לכלב.
   בדרך חזור מבית הספר היה בנאדם שהתעלל בי. ותמיד האדם הזה היה הולך עם כלב.
   הכלב לא עשה כלום. למעשה, לרוב אם אגיע לטפל באירוע הכואב הזה- נוכחותו של הכלב לא תעלה. אבל במח הקטן והגאוני שלנו עלולה להיווצר התניה לא מודעת- כלב= השפלה/ כלב= סכנה/ כלב= בושה.

חרדה היא ההימנעות מאותו מאורע שמשבש את סדר החיים התקין.
—

וכאן נכנס הטיפול.

1. לזהות את מחולל הבעיה. את האירוע, האמונה או ההתניה.
2. לטפל בזה. באירועים האלו- שמהווים אזעקה וצועקים- תיזהרררר!

אני בסה״כ צריך להזיז, לפרמט, לעבד מחדש את האירועים שפגעו ברציפות. את האירוע שנחרט, שלא נותן למח מנוח. שלא מאפשר למח להסתגל לרציפות מחדש.
במילים אחרות- לטפל בטראומה. באירוע שלימד את המח שמסוכן פה.

בסה״כ? לא בדיוק. אבל לרוב זה פשוט מכפי שזה נתפס בראשינו.

ויש דרכים רבות לסוג השני הזה, וכל הדרכים כשרות, וכולן מרתקות. כולן מעידות על כך שהמח שלנו גמיש, ושהסבל- אינו גזירה משמיים.

אז אם את/ה סובל/ת, דע/י לך, זאת לא גזירה משמים. ויש דרך לצאת משם.