מה הקטע לעמוד בצפירה?
כאילו, בחייאת, למי זה עוזר?
או שאני אבל, או שלא.
מי שמחובר ליום הזה- גם ככה זוכר, ונושם את זה.
מי שמנותק- מן הסתם יעמוד, יסתכל על האנשים העומדים בעיניים קצת מתות, וזהו.
אז מה הקטע? למי זה עוזר???
לפני חודש ישבתי עם נער שבמשך שנים משכנע את עצמו שהחיים יפים יותר דרך משקפיים וורודות.
והייתי איתו ברגע הזה, שהוא כמעט החליט שזהו, חלאס, סיימתי עם הסמים.
ואז, פתאום הוא הסתכל עלי בעיניים נורא מודאגות.
פתאום הוא שאל- אבל איך אדבר עם אנשים? כאילו, מה אני אעשה כשארצה לשבת עם מישהו?
איך יושבים עם מישהו בלי קססה באמצע?
סביב מה יושבים כשרוצים סתם לשבת?
כשרציתי להפסיק לעשן סיגריות, הפחידה אותי נורא הידיעה שאני לא יכול לשבת עם אנשים יותר על סיגריה.
לא הבנתי איך יושבים. סביב מה. מה עושים.
ואשתי, שלא מעשנת ומעולם לא עישנה, באמת לא הבינה.
היא שאלה בתמימות תהומית- אי אפשר לשבת פשוט ולדבר? למה צריך סיגריה?
אנשים נפגשים לעשן נרגילה, לעשות מנגל, לאכול ארוחת ערב או לשחק באולינג. למה אנשים לא נפגשים סתם? אנחנו תמיד נחפש משהו, סביבו נתכנס.
באחת הפעמים שהייתי בחדר כושר, המאמן נתן לי תרגיל לעשות בבית.
באמת, משהו פשוט. זה דרש ממני להקדיש לכך 3 דקות בערב.
כשהוא נתן לי את התרגיל הזה- זה היה נראה לי כל כך פשוט.
לא היה לי ספק שאני הולך לעשות את זה.
אולי לכן כל כך הופתעתי כששבוע אחר כך קלטתי שלא עשיתי את זה אפילו פעם אחת.
אנחנו זקוקים לטקסים.
למה? כי המח שלנו מחפש משהו להישען עליו.
זה עוזר למח שלנו להתנהל בצורה מאורגנת יותר.
אנשים מגיעים לטיפול, עוצרים כל שבוע שעה את מירוץ החיים במטרה להקשיב לעצמם.
יש לי מטופלים שנוסעים אלי למעלה משעה נסיעה כל צד, ועדיין מגיעים.
ופתאום, כשאני מבקש מהם לקחת 5 דק לעצמם בלילה לפני השינה במטרה להתבונן באירועים המעוררים רגשית שקרו להם באותו יום, הם מסתכלים עלי, מתבלבלים, ומבהירים שזה ככל הנראה לא הולך לקרות.
טקסים. זה מציב לנו עוגן.
בלי טקסים, אנו מפספסים.
רב העולם אוכל את ארוחת הבוקר על הדרך.
רב העולם, עוצר לאכול ארוחת צהריים.
אולי זאת הסיבה, שארוחת הבוקר היא הארוחה מזולזלת ביותר.
ואולי בגלל זה טורחים להסביר לנו כמה היא חשובה.
וזה בשבילי הצפירה.
טקס, שיעזור לי לעצור. לחשוב. לקרוא פרק תהילים.
כולנו רוצים להתאבל, להיות, לחשוב, ואולי להרים תפילה לזכרם.
ברור לי שרובנו היה רוצה לעשות זאת יותר מפעם אחת בשנה.
וזה בסדר. ואפשר.
אבל פעם בשנה, עיגנו את זה עבורנו. שלא נתרחק מידי.
פעם בשנה, יש צפירה, ואין לה שום משמעות, למעט הטקסיות.
סתם רעש, שיכניס אותנו לתוך מסגרת של זמן, שבה רק נעצור ונחשוב.
כי בלי הצפירה הזאת, אולי היה לנו קשה יותר לעשות את זה.
והרעש הזה, יש לו מנגינה קבועה, הוא קורה בזמן קבוע, וכולנו חלק ממנו.
תגידו לי אתם, מתי היו לנו כעם וכלאום בפעם האחרונה, שתי דק שהיו של כולנו ביחד?
זהו, סתם משתף, מחשבות של רגע אחרי צפירה, על מה מונע ממני לעצור ולהרים תפילה לעילוי נשמת- קצת יותר פעמים בשנה.
