לא. אתה לא אשם.

ערב טוב, סליחה על ההפרעה.
הלכתי לקנות משהו לשתות, גדול עלי. נשבר לי.
סכמנו שאם אני נופל- אני מדבר איתך לפני זה. אז אני מסמן V ומחכה לתגובה שלך, לפני שאני פותח את הבקבוק.

זאת ההודעה שקיבלתי אתמול בערב. מטופל שעבר מרכזי גמילה, קבוצות תמיכה ועוד. אף פעם לא היה נקי יותר משבוע.
ועכשיו הוא נקי, כבר חודשיים וחצי.

נורא כאב לי. זה הרגיש כל כך טוב, והדרך שהוא עושה כל כך מיוחדת. למה? תעצור. לא כדאי לך. כל כך סבלת שם, בעולם ההוא. בכית שאתה מת להפסיק. הבטחת לעצמך שלא עוד.
אוף. מבאס.
כל זה עבר לי בראש.

הנה מה שעניתי לו-

בטח. מדהים שאתה שולח לי הודעה.
כל הכבוד! זה בטח לא פשוט, להודות בזה, רגע לפני שאתה נופל.
אני גם מתאר לעצמי שאתה מלקה את עצמך, מרגיש חלש או אפס, או סתם מספר לעצמך למה כל ההפסקה הזאת הייתה טעות.
תדע לך שאני מעריץ את הדרך שלך. הדבר הכי נורמלי שיש הוא ללכת לשתות. הסטטיסטיקות מראות שזה בכלל לא אומר שאתה דפוק.
ההיפך, זה מוזר אם תישאר נקי.
אז קודם כל, בלי רגשות אשמה.
מה שעשית, מדהים. ממש מדהים.
חודשיים וחצי. מטורף.
האמנת שתצליח? זוכר שהיעד היה חודש?
מעריך מאוד.

תהנה מהשתייה.
תבדוק שיש לך סיגריות לכל הלילה.
תתפנק. מקווה שקנית בקבוק איכותי. ממש מגיע לך.
אני לא ציני. באמת. אתה גדול מהחיים.
ניצחת את הסטטיסטיקה. מותר לה גם לנצח לפעמים.

אבל אחי היקר, רק בבקשה, גם להיפרד צריך לדעת.
שב חמש דקות עם עצמך, ותיפרד.
תיפרד מהניקיון, כי לא בטוח שתזכה לפגוש אותו שוב.

תסתכל על החודשיים האלו בעיניים ותודה להם. תודה לך.
שב עם עצמך, ותגיד שלום לתקופה הזאת. תגיד שלום ללימודים שנרשמת, לקשרים עם ההורים שחזרו לחיים שלך, לרכב שתכננת מחר לקנות או לעבודה שהתחלת לפני שבועיים.
תיפרד.
תגיד לעצמך תודה. תודה שהצלחתי לראות שיש יותר טוב. תודה על תקופה שראיתי את האור, שקמתי בבוקר עם אסירות תודה. שהייתי גאה בעצמי. שסוף סוף לא הרגשתי מוזר ושונה מכולם.

תן לעצמך חיבוק, תגיד שלום יפה.
ואז- תסיים את זה.
רק אחרי שאתה באמת מודה על כל הדבר המדהים הזה.

זה יכאב לי.
יכאב לי לראות אותך שוב שם.
יכאב לי לדעת ששוב האמון שלך בעצמך נשבר. שתקום מחר עם ייסורים והאנגרובר.
אבל כמובן- אהיה לצידך.
מאמין שאם נרצה- נצליח פעם הבאה תקופה ארוכה יותר.

תהנה אחי. דבר איתי מחר אם תרגיש צורך.
נ.ב. אם אתה מחליט בסוף לא לשתות- ואתה מרגיש צורך לפרוק, להבין מה קורה לך, או לחשוב על אופציה אחרת להתרגש הערב- תתקשר. זמין לך עד 2 בלילה לפחות.

חשבתי על קטע מעניין.
אני לא יודע אם הוא אמיתי, גם אם לא, מעניין לחשוב על זה.

ישבתי עם מאות מטופלים. קראתי עשרות מאמרים.
נתקלתי בעשרות אירועים שנצרבו כטראומתיים.
מסיבת סיום בגן חובה, היום בראשון בכיתה א, חווית הגמילה מהמוצץ או השלב בו הורידו את הטיטול.
כל שלב התפתחותי הוא עולם ומלואו, כל מעבר, כל שינוי, כל יום שבו משהו משתנה בעולמו המתפתח של הילד.

ובכל שלב כזה- פונטצייאל הטראומה נפיץ. בכל רגע כזה- פגשתי זכרונות שחקוקים, ומסקנות שמלוות ותוקעות את החיים.
אני קטן, אני פגום, אין לי סיכוי, לא אוהבים אותי, אני מאכזב וכו׳.

ופתאום קלטתי שבשום מאמר, מעולם, לא פגשתי שיח על השלב שבו הילד מתחיל ללכת.
מעולם לא ישב מולי מטופל ועלו אירועים ממנו או מהוריו, על טראומה שקרתה בשלב שבו התחיל ללכת.

זה נורא מוזר. ילד שמתחיל ללכת- בטוח נופל, וקם, ונופל, וקם. אלף פעמים.
חודשיים קשים.
איך? איך אף ילד לא הרגיש שם שמאכזב את הוריו, שיצא פחות מוצלח, שאינו מיוחד או שאין לו סיכוי?
למה לעזאזל שם אף אחד לא אומר- ניסית מאה פעם, שחרר, אין לך סיכוי?

ואז זה עלה בי. תשובה פשוטה.
הילד שלי קם רטוב בלילה.
לא נעים.
ואני מסתכל עליו ואומר- לא נורא, הכל טוב. וממשיך הלאה.
לא אמרתי לו- מדהים. הצלחת עד 2 בלילה. כל הכבוד.

וכשהילד שלי ניסה ללכת, או אפילו רק נעמד, שחרר את הידיים והיה ללא תמיכה 2 שניות- כולנו פרצנו במחיאות כפיים.
לא עניין אותנו שהוא נפל. לא אמרנו לו לא נורא. לא חשבנו מה גרם לזה.

אנחנו ראינו איך הוא הצליח. אמנם הוא הצליח שניה וחצי, אבל למי אכפת. הוא הצליח.
כך היה בפסיעה הראשונה, ובשניה.
החוויה- הייתה של הצלחה.
הוא בכלל לא ספר את הנפילה. לא הייתה שם חוסר הצלחה. הייתה שם הצלחה. אז הוא המשיך.

זה מדהים. גלובלי. בהיר מאוד.
הדבר הכי טבעי בעולם- אשמה ובושה.
הדבר הכי בריא בעולם- עידוד.

בכל העולם, אף פעם הורה לא התאכזב כשהילד שלו נפל אחרי פסיעה.
בכל העולם, ההורה התרגש כשהילד עקר את הרגל בפעם הראשונה. הנפילה- מי ראה אותה.

שורש המילה עידוד- עוד.
אתה רוצה לחנך בנאדם- תעודד.
חינוך- משמעותו- תהליך למידה מתמשך.
כשחונכים בית- עושים סעודה. שיהיה נעים. נכנסים בטוב. כי ככה רוצים שימשיך.
לא יעלה על הדעת שחנוכת הבית תכלול הקראת כללי הבית- מסכימים?

אותו הדבר לגבי חינוך. אם נעודד- נגרום לעוד.
כל פעולת החינוך- שורשה- עידוד.

עובדת בונוס:
אשמה- מטרתה הימנעות. תחושת האשמה תורמת לנו להימנע ממשהו שעשה לנו רע.
ילד שמקבל עונש- מבין שעשה משהו רע ממנו הוא צריך להימנע.
ילד שלא מבין על מה העונש- מבין שהוא צריך להימנע מלהיות הוא, כי הוא לא בסדר.
היכן שיש אשמה- תהיה הימנעות.
כשאני מרגיש אשמה על ניסיון- אני מפסיק לנסות.
ככה. פשוט.

זהו, זה המסר.

אגב, כמה דקות אחרי ששלחתי לאותו מטופל את ההודעה- הוא ביקש שאתקשר.
כשהתקשרתי, הוא שאל אם יש לי רעיון איך הוא יכול להנות הערב.
שלחתי לו את הטלפון של המסאג׳ית שהלכתי אליו לפני יומיים.

את הבקבוק הוא שפך בשידור חי לאסלה. והריח שנהיה שם- קצת הפריע לו.