תחשבו על זה.
מה כ"כ מסובך להסביר לאישה מוכה שיהיה לה יותר טוב בחוץ?
למה כ"כ הרבה אנשים מתמודדים עם מצבי דחק, לחוצים, מסתובבים עם תחושה של בטחון עצמי נמוך, של חוסר ערך, של אשמה עצמית, הרס עצמי ועוד, מגיעים לטיפול ובכל זאת פורשים אחרי שתי פגישות?
מה גורם לנערה המקסימה הזאת שישבה איתי לפני יומיים להתחבט עם עצמה אם מתאים לה להמשיך? מה גורם לה לדבר על כך שאכן מרגישה יותר טוב, והחיים שלה קצת יותר נעימים, ובכל זאת, מרגישה שזה קצת לא היא, שבעצם היא מעדיפה לסבול..?
בהרצאה שהעברתי השבוע לנערים בגיל ההתבגרות דברתי בדיוק על זה.
דברתי על זה כי נער עם ג'ינס קרוע וחולצה קצת מוזרה התפרץ לדברי עם שאלה.
הוא שאל, המתוק הזה, למה אני כל כך בטוח שאם יהיה לו יותר טוב יהיה לו טוב..
נשמע מוזר? הוא שאל את זה בתמימות אלוהית.
החברים שלו צחקו, הוא קצת הובך, ואז הוא תיקן את עצמו. הוא אמר שלא התכוון לשאול כך, התכוון לשאול למה מה שעושה טוב למישהו אחר יעשה טוב לו, ולמה אני חושב שהסבל שלו נתון לשינוי. הוא הוסיף ואמר שלפעמים נהנה מכך שסובל. אהה, הוא גם הוסיף ואמר שלא מאמין שבנאדם יכול לשנות. פשוט צריך להשלים עם המציאות.
אז דברנו על זה.
אני מאמין שאנו משמרים בעיות/ מצוקות משתי סיבות.
א. תחושות אשמה. עשרות אנשים חיים פה בעולם עם תחושת אשמה.
תשאלו אותם, מה עשיתם? למה אתה מסתובב עם תחושה שאתה לא טוב? למה בכל מקום שאתה נמצא מקננת בך תחושה שעוד רגע 'יעלו' עליך ויפסיקו לאהוב אותך?
בדר"כ לא תהיה להם תשובה.
ב. בטחון סוטה בכאב מוכר.
על תחושות האשמה נדבר בפוסט אחר. אם אני שוכח תרגישו בנח להזכיר לי.
מה זה בעצם 'בטחון סוטה בכאב מוכר'???
המשפט הזה אומר שיש לנו מח מדהים, מכונה משוכללת שלומדת להסתגל למצבים ולשרוד את החיים האלו.
המח שלנו לומד איך להתנהג במצב הלא נעים הזה שאנו עומדים מולו.
וזהו, ברגע שהוא למד איך התנהל, הוא עובד על אוטומט. לרוב, אנו בכלל לא מרגישים את המאמץ.
גם כשאנו נוסעים ברכב, לא נרגיש שיש גיר אוטומטי שעושה עבורנו את העבודה.
מה הבעיה?
שגיר אוטומט צורך יותר דלק, יש לו המון תקלות, ובעיקר, לא תמיד אנו נוסעים בקצב שאנו באמת רוצים.
כך אנחנו.
התרגלנו. התרגלנו לחיות כך. למדנו להתנהל בדרך מסויימת וכל שינוי הראה כסיוט.
מה? איך אסע בלי הגיר האוטומטי הזה? אני לא מוכן להיות בלי האינסטינקטים שלי.
אותה אישה, שחוזרת לבית כל ערב ופוגשת שם בעל שיכור שמכה בה.
וכולם אומרים לה לצאת מהבית ולעזוב אותו.
היא יודעת איך נראים החיים שלה, היא בוטחת בהם. היא למדה איך להתנהל בהם.
לשנות? איך? ומה אעשה הלאה? ואיך אדע להתמודד עם הקשיים שיבואו ואני לא מכירה?
והאמת, שהמח שלנו כל כך מדהים. ויש לו את האפשרות לשנות.
אנחנו רק צריכים לתת לו צאנס, ולהתמיד.
אז אמרתי לילד המתוק הזה שאפשר, ושרק יחליט איך היה רוצה שזה יראה, שיבדוק מה צריך לעשות בשביל זה, ושיתמיד.
הוא לא בחר להתמיד בסבל, הסבל בחר בו. והמח למד לתפקד.
בטוב צריך לבחור, כל יום, כל רגע, עד שהמח שלנו ילמד לחיות בטוב, עד שהמערכת שלנו תלמד שלא תריך להתגונן ולחיות קפוץ ובפחד.
וכמובן, קיימת האשמה, שעליה כבר נדבר.
אז מה תקוע אצלך? איפה אצלך נמצאת הנקודה הזאת, שנתקעת בה רק כי יש לך איזשהוא ביטחון סוטה בכאב שכבר מוכר לך?
נקודה למחשבה.
