אחת הטעויות הנפוצות ביותר במערכות יחסים בין הורים לילדים, טמונה בחוסר הבחנה בין רצונות לצרכים.
זו טעות שיוצרת בלבול מתמשך ומעמיקה מאבקי כוח.
הטעות הזו בולטת במיוחד בגיל ההתבגרות, תקופה שבה הסמכות והאמון שהילד נותן בנו עומדים למבחן.
כשאין הבחנה ברורה בין רצון לצורך, ריכוך גבולות עלול להיתפס כוויתור, והתעקשות על גבול עשויה להתפרש כמאבק כוח.
בין שני הקצוות האלה, ההורות בגיל ההתבגרות הופכת למרחב מתוח ומבלבל.
ויתור על גבולות: המדרון החלקלק
זה בלט לי מאוד בשיחה שניהלתי השבוע עם אבא, שתיאר תהליך של נסיגה עמוקה בהיענות של הבן שלו לסמכות.
הוא דיבר על מדרון חלקלק, שבו יום אחר יום הגבולות זזים הצידה והולכים ומיטשטשים.
מה שהיה בעבר קו אדום כבר מזמן הפך למותר, ועוד היד נטויה.
מוזיקה שאינה הולמת את אופי הבית מתנגנת בקולי קולות, מילים גסות נזרקות לחלל האוויר לעיני שאר הילדים בכל פעם שמשהו לא מסתדר . מתעוררים ויכוחים בנושאים רוחניים שנחשבים טאבו בבית, והרשימה עוד ארוכה.
עזרה בבית? היענות לגבולות? שעות שינה, קימה, יציאה למסגרת, אין בכלל על מה לדבר.
“הוא פשוט לא סופר אותנו. מבחינתו, אנחנו לא קיימים.”
ניסיתי להבין את התהליך שעברו בדרך עד שהגיעו למצב הזה, והוא תיאר את השתלשלות העניינים.
הוא סיפר על קשיים שילדו חווה במסגרות שונות, על נשירה סמויה שנמשכה מתחת לפני השטח זמן רב, ועל כך שזיהו את זה רק בשלב מאוחר.
לצד תיאור החוויות שהילד עבר, הוא גם שיתף בתהליך של ההידרדרות ההתנהגותית. הוא סיפר על גבולות שהם ניסו לשמר, ועל כך שהילד נענה להם בלית ברירה.
במקביל, הוא תיאר גבולות שעליהם ויתרו, מתוך תחושת חוסר רלוונטיות. היה נשמע בקול שלו, שלו היה מחזיר את הגלגל לאחור – היה פועל אחרת.
בסופו של דבר, הוא אמר בכאב: “ויתרנו על כל מה שהיה יקר וחשוב לנו, וזה לא הוכיח את עצמו.”
כששאלתי למה הוא מתכוון הוא הוסיף: “אולי היינו צריכים להילחם יותר. לוותר פחות. לא לרצות. לא לנסות להיות ‘בסדר’ איתו. לא להתחשב.”
הוא אפילו חתם בשאלה: “מי אמר שעוד חודשיים לא נהיה במקום הרבה יותר גרוע, ואני לא אצטער שלא נלחמתי היום בחירוף נפש על העקרונות שלי?”
*
ניסיתי לעשות סדר וביקשתי ממנו שיגדיר את הבעיה, והוא שאל אם לא הבנתי מכל התיאור שלו שהמצב בעייתי.
הבנתי, אבל בכל זאת ביקשתי ממנו שיגדיר אותה.
הוא קצת הסתבך עם המילים, אבל בסופו של דבר אמר שהבעיה היא שההתנהלות של הבן שלו בקריסה. שהוא לא מבדיל בין טוב לרע, פועל בניגוד לכל הכללים ומתרחק מהדרך השפויה שמצופה מכל בן אדם נורמלי.
התנהגות ספציפית היא לא הסיפור: למה המתבגר שלכם הפסיק להקשיב?
אמרתי לו שלדעתי זו לא הבעיה. זו בעיה, אבל לא הבעיה. לא בגללה הוא התקשר. לא בגלל זה הוא מתוסכל. לא בגלל זה הוא חסר אונים ואבוד.
לדעתי, הבעיה היא שלצד הבחירות המפוקפקות וההתנהגויות המורכבות, הבן שלו איבד את ההיענות להיררכיה. את ההקשבה לסמכות. את היכולת לשמוע בקול אבא ואימא, גם כש”לא בא לי”.
יכול להיות שהתנהגותית הוא הולך דווקא נגד הכללים והחוקים, עושה הכול כדי להתנצח, כדי להתרחק מהדרך המצופה או להתריס נגד הכללים שאותם הוא מסרב לקבל. גם האפשרות שהוא פשוט לא מבחין בין טוב לרע, ועושה מה שבא לו ומה שנעים לו – קיימת.
כל אלה יכולים להיות בעיות בפני עצמן, או תולדה של בעיה עמוקה יותר.
כך או כך, הבעיה היא שאי אפשר לדבר איתו.
שהוא לא נענה לסמכות. שהוא תופס גבולות כמאבקי כוח. שאין בו את הכבוד הטבעי שאמור היה להיות לו. שהוא רואה את המבוגרים, אלו שאמורים להיתפס כדמויות סמכות – ככאלה שהוא צריך להכניע.
וזה כבר נושא אחר לגמרי.
כי השאלה כאן אינה סביב ההתנהלות של הילד.
הדיון לא יכול להישאר ממוקד בשאלה איפה להרפות ואיפה להחזיק, ולא בניסיון לנהל מחדש רשימת גבולות שאיבדה את תוקפה. גם אין טעם לנסות לתכנן כעת את הדרך המדויקת שתוביל לכך שבעוד חודשיים נרגיש בטוחים שפעלנו נכון.
השאלה האמיתית היא מה הוא רואה בנו, איך הוא תופס את התפקיד שלנו מולו, איזו עמדה הוא פוגש שגורמת לו לזלזל במה שיקר וקדוש לנו ולדרוס גבולות בלי לעצור.
אתם רואים מול העיניים התנהגויות קשות.
אתם רואים ושואלים את עצמכם איך נכון לפעול. אתם יודעים שאם תרפו, הוא ינצל את זה כדי לקחת עוד צעד החוצה. ברור לכם שאם תחזיקו חזק יותר, הוא יפרש את זה כמאבק כוח וימשוך חזק יותר.
אתם ממוקדים בתפקיד שלכם מולו כהורים, וחסרי אונים מול העובדה שכך או כך, כל דרך שתבחרו תוציא אתכם לא טוב, תערער עוד טיפה את ההחזקה ההורית שלכם ותיצור פער נוסף, קשה לגישור.
ואני שואל: מה הוא צריך? למה הוא זקוק? מה הוא מנסה לומר בכך שהוא מושך אליו את המושכות?
מה המסר שמסתתר בין השורות, כשהוא מתנהל בצורה פוגענית כל כך כלפי הבית שבו גדל?
אתם שואלים איך מגיבים לדריסת הגבולות שלו, ואני שואל איך גורמים לו להבין שאתם לא נגדו.
אתם ממוקדים בהתנהגות הבאה.
ואני בתפיסת התפקיד ההורי שלכם מולו.
לסובב את המפתח: איך גורמים לו להקשיב, בלי להיכנס למלחמה?
השאלה הזו, מה הוא צריך, מעוררת אצל הורים לא מעט התנגדות.
היא מתפרשת כהזמנה לוויתור, או כקריאה להניח גבולות בצד ולתת למציאות להתפורר.
“מה, שוב מה הוא צריך? הוא צריך להבין שיש עולם. שיש חוקים. שיש כללים. אי אפשר לתת לו הכול. לפעמים צריך לעמוד על שלנו.”
אני מסכים.
אין בשאלה הזו שום כוונה לוותר לו בניסיון לרצות אותו. אני לא חושש מהתגובה שלו ולא מנסה ליצור עבורו סביבה נעימה שהוא לא ירצה להתעמת איתה.
העובדה שהחיים דורשים גבולות, ושהם לא תמיד נעימים, נכונה מאין כמוה.
אבל השאלה היא לא אם להציב גבול, אלא איך לגרום לגבול להיות אפקטיבי. ולכן, השאלה לא עוסקת בהתנהגויות שלו, אלא במסר שמסתתר מאחוריהן.
המוקד אינו ההתנהגות, אלא הדרך שבה הוא תופס את העולם ואתכם. המטרה איננה להבין על מה נאלצים לוותר, אלא לברר איך נכון לפעול.
המוזיקה בבית חייבת להיפסק. אין מקום למילים כאלה שמוטחות לעברכם בתוך הבית. אני מסכים איתכם.
אי אפשר להתפשר על זה, ומצד שני אני לא מתרשם שמלחמה תוביל לתוצאה הרצויה. השאלה היא איך גורמים לזה לקרות.
תדמיינו דלת נעולה שחייבת להיפתח.
אתם דנים בדרך לפרוץ את הדלת, כלומר איך להכניע את ההתנהגות בכוח. אני מציע לחפש את הדרך לסובב את המפתח שנועל אותה.
לזהות את הצורך שמתחת להתנהגות, זה שגורם לו לנעול את הדלת מלכתחילה.
אתם דנים באפשרויות להציב גבול, ואני מחפש את הדרך שתגרום לו להצטרף ותייתר אצלו את הצורך לרמוס את הגבול.
אני לא מכיר אופציה נוספת שבאמת עובדת.
הסוד להשפעה אמיתית: ההבדל הקריטי בין ריצוי לבין מענה לצורך
אי אפשר לדעת בוודאות שהגבולות שאנחנו מציבים הם המדויקים. לעולם לא נהיה בטוחים לחלוטין מתי נכון להרפות ומתי להחזיק.
כל הורה טועה, כל קשר נע בתוך חוסר ודאות, וכל ניסיון “לחשב נכון” את התגובה הבאה נדון מראש לכישלון.
כשאנחנו חוששים מטעויות עד כדי פחד מהכעס או מההתנגדות שלו, זה מעיד על העמדה שממנה אנחנו פועלים מולו הרבה יותר מאשר על הגבול עצמו.
תהליך ההתבגרות של הילד שלנו חושף אותנו לא אחת לכך שלאורך הדרך איבדנו את הקשר איתו.
השיח סביב הורות למתבגרים ממוקד בתחזוק הקשר איתו, ושם לפני כל התערבות התנהגותית את הקשר – בעדיפות עליונה.
מה שמתפספס הרבה פעמים וחשוב לי לשים עליו דגש, הוא שאנחנו לא מחפשים קשר שבו נוח לו איתנו.
אנחנו לא מחפשים שהוא יראה בנו חברים שלו, כאלו שנחמד איתם. אנחנו מחפשים את עמדת ההשפעה. את המנהיגות. את הדרך לקשר שבו הוא מעריך אותנו.
אנחנו לא מתחזקים נוחות אלא השפעה. ולכן, אנחנו לא מצטמצמים לטובתו אלא מתאימים את עצמנו למידות שלו.
אם ההתערבות ההתנהגותית תפחית את יכולת ההשפעה ואת התפיסה המנהיגותית שלנו, לא רק שהיא לא תוביל לתוצאה ההתנהגותית הרצויה, אלא גם תפגע בעמדה שלנו.
אנחנו מחפשים את הדרך שתמקם אותנו בעמדה שבה לא נצטרך להיאבק כלל על דעתנו. האם זה אומר שהיא תמיד תתקבל? לא.
אבל יהיה כבוד. לדעה שלנו יהיה ערך. והעמדה שלנו תישמר.
וכאן מסתתרת הטעות הנפוצה ביותר ביחסים בין הורים למתבגרים: הבלבול בין רצון לצורך.
ריצוי מתקיים כשיש תחושת נחיתות. מענה לצורך מתקיים מתוך תחושת עוצמה.
ריצוי יקרה כשהצד השני ינסה להיענות למה שאני רוצה. הוא בהכרח מאותת על חולשה, כי הוא מונע מחשש לאבד את הקשר.
קשר שמסופקים בו צרכים, הוא קשר שבו הצד השני רואה אותי. הוא מזהה מה אני באמת צריך ופועל מתוך אכפתיות. הוא מבטא חוזק. הוא מבין מה כואב לי, הוא לא מנסה להתנחמד אלי. הוא כנה איתי ואין לו חשש לאבד אותי.
לא בגלל שלא אכפת לו לאבד אותי, כי לאבד אותי זו לא אופציה אצלו.
ככה נבנית השפעה. על זה מבוססת נוכחות. זאת הדרך למנהיגות.
זו הקרקע לסמכות אמיתית. כזו – שלא דורכים עליה בקלות, שמעוררת אמון, שמכבדים, שחושבים פעמיים לפני שפוגעים בקשר איתה.
במקום “אני חושש להתעמת איתך”, “אני רואה אותך ואת הצורך שלך”. במקום “אני צריך שתתנהג כך”, “המענה למה שאתה זקוק לו יקרה כשתתנהג כך”.
ריצוי נובע מהצורך של הצד המרצה. סיפוק צרכים נובע מהצורך של הצד שמקבל מענה.
*
כשהילד משמיע מוזיקה בקולי קולות ואני שואל מה הוא רוצה, התשובה היא: לעשות מה שבא לו. כשהשאלה היא מה הוא צריך, התשובה כבר קצת יותר עמוקה.
אולי הוא צריך להוכיח שהוא הגדול. ייתכן שהוא צריך לגרום לכם להפסיק לצפות.יכול להיות שהוא בכלל צריך לקבל הכרה שזה עדיין הבית שלו.
כל אלה יכולים לקבל מענה ראוי בצורה מושלמת, ועדיין ההתנהגות צריכה להיפסק.
לדוגמה, זה יכול להישמע כך: “אני מבין שחשוב לך להוכיח לנו שאתה גדול ומחליט לבד לעצמך, ואנחנו די מסכימים עם זה. אבל הדרך הזו ממש פוגעת בנו ולא נוכל לאפשר אותה.”
אני רואה מה הוא צריך. אכפת לי מהצורך שלו. אבל הצורך שלו לא עומד בסתירה לגבולות שלי.
אני רואה מה הוא צריך, אני יכול לספק לו צרכים. אבל יש לי גבולות.
כשאני עסוק במה הוא רוצה, אני ממוקד במה הוא רוצה שאוותר עליו. כשאני ממוקד במה הוא צריך, אני ממוקד בחוסר שהוא זועק, ולא בוויתורים שהוא מבקש.
הרצון שלו ממוקד בדרישה שלו ממני לוותר. הצורך שלו ממוקד בחוסר שקיים אצלו וביכולת שלי אולי לעזור לו.
המצפן של הקשר
כל התנהגות משרתת צורך.
השאלה היא האם אני רואה את הצורך וחולק על ההתנהגות, או שאני חולק על ההתנהגות מבלי לראות בכלל את הצורך שהיא משרתת.
כשמתבגר מרגיש שאכפת לנו ממנו באמת, ההתנגדות שלנו להתנהגות שלו לא תתפרש בעיניו כאילו אנחנו נגדו, אלא כהכוונה לכך שמשהו בדרך שהוא בוחר בה אינו נכון ואינו מוביל לתוצאה הרצויה שאליה הוא כיוון.
זאת הסיבה שרוב החיכוכים שנוצרים אינם סביב הגבול עצמו, אלא סביב החוויה שהוא מעורר, והתחושה שהבחירות שלו כואבות לנו יותר משהן לא טובות לו.
סמכות שמנהיגה לא נמדדת בגבולות שאנחנו מציבים, אלא בעמדה שאנחנו מחזיקים. היא אינה חוששת להציב גבולות, אלא מוודאת שהם משרתים את המטרה.
אי הצבת גבול אינה נובעת מחולשה, אלא מעוצמה. יש דרך לפתוח את הדלת.
לפעמים ניתקל בסיטואציה שבה יהיה לנו ברור שעלינו להימנע מלהתערב. אבל זה לא מתוך פחד מהתגובה שלו, אלא מתוך ראייה שלו. תחת ההבנה, שפריצת הדלת לא תקדם אותנו לתוצאה הרצויה.
היא מתקיימת מתוך ידיעה ברורה: אני רואה אותך. אני רואה את הצורך שלך. ואני רוצה לעזור לך.
זה לא מאבק בין הרצונות שלו לרצונות שלנו. זה סוג הקשר שיש לנו איתו. המנוע המרכזי בו הוא המיקוד בצרכים שלו.
אנחנו לא מוותרים על המושכות, אנחנו משיגים את ההשפעה.
חזקי גלבוע הוא עו״ס קליני המתמחה בליווי ובניית תהליכי שינוי וריפוי עם בני נוער בתהליך גיבוש הזהות, בהתמודדות עם התנהגויות סיכון ובמצבי משבר, מנהל ומייסד מרכז “נשרים”.
תגובה אחת
שלום וברכה
מאמר מעולה ומדייק,
תודה רבה
לאה ש