מה הקטע בטיפול? סתם לשבת ולדבר?
הוא נכנס אלי מבוייש, מסתכל למטה.
אני אלים. הבנתי שאני אלים.
אני רק לא יודע למה.
כן, בטח שאני אוהב אותה, ובחיים לא הייתי רוצה להזיק לה.
אבל קורה פתאום קורה משהו שמחרפן אותי, ואני לא מצליח לא להגיב.
————————
היא יושבת אצלי בחדר, מסתכלת לי בעיניים, ומצהירה- אין לי בעיות. אצלי הכל בסדר.
אם לא בסדר? אני עושה שיהיה בסדר.
אני מחזיקה את החיים חזק, בכל הכח.
הכל תמיד מסודר. אין מצב שאני נרדמת אם הארון פתוח.
הילדים? יש להם שעה ביום לבלגן, אח״כ הכל חוזר למקום.
החיים שלי מסודרים.
אני בשליטה.
—————————
הוא מיישיר מבט ושואל- ואם הבנתי ש
אני מכור לפורטנייט, איך מתקדמים? כן, לא יכול בלי הדבר הזה.
לא מסוגל לא לשחק.
חולה על המשחק הזה, מעדיף למות מאשר לפרוש.
זה פשוט הורס לי את החיים. אני מבין את זה ולא מסוגל להפסיק.
—————————
אני חרדתי. כל דבר קטן מכניס אותי ללופ.
מפחד נורא מגבהים, כלבים גורמים לי לעבור את הכביש.
בסיטואציות חברתיות אני רועד בלי שליטה, ולטסט לא נגשתי למרות שאני יודע שאני ממש יודע לנהוג.
כן, כשנגשתי לטסט רעדו לי ממש הרגליים, ולא הצלחתי לשים דרייב.
התקפי חרדה האלו גומרים עלי. אני חייב עזרה.
—————————-
אתה יודע מה זה להיות אובססיבי?
אתה חושב שכיף לי עם זה?
זה פשוט סיוט.
נפרדנו לפני שנתיים, ואני לא מפסיק לחשוב עליה.
היא הולכת לישון איתי, קמה איתי, כל דבר שקורה לי אני מדמיין אותה ומה הייתה אומרת.
כל פעם שאני משתגע מגעגועים, אני נכנס לווטסאפ ובודק מתי נראתה לאחרונה.
לא יודע למה. יש בזה משהו מרגיע- כאילו, מרגיש קרוב קצת, כאילו, אולי כאילו אני יודע מה קורה איתה, מרגיש חלק.
וזה הורס לי את החיים.
————————-
הבנתם את העיקרון?
מגיעים אנשים, והם סובלים ממשהו.
הם מגיעים לטיפול, לא כל כך מאמינים שמשהו יכול להשתנות, אבל מישהו אמר להם שטיפול יכול לעזור.
ואנחנו מתיישבים, ומדברים.
ולפעמים, או אולי יותר מדוייק להגיד- המון פעמים, ברגעים של תסכול, מטופל שואל- איך זה יעזור?
איך העובדה שאנחנו מדברים עשויה לעזור?
איך לעזאזל אם אני אבין שאני אובססיבי כי אני נורא מפחד לגלות שלא אוהבים אותי, איך זה יעזור?
איך להבין שאני מהמר את כספי למוות כי כשלא אהמר אהיה ריקני וחסר סיפוק- תתרום לקושי להפסיק?
אתה בעצם מבקש ממני לראות את הכאב, מה העניין? התפקיד שלך זה לא להעביר את הכאב הזה?
זהו, שלא.
בואו נבין מה זה טיפול, או איך המח שלנו עובד.
מאה אחוז מהאנשים שמגיעים לטיפול, מגיעים אליו כי יש משהו שפוגע להם בחיים, שהם עושים אותו כדי לא להרגיש משהו.
כן, הבנתם נכון.
אני גורם לעצמי סבל בשביל לא לחוות סבל אחר (לרוב קטן יותר).
תחשבו על זה.
חרדה- אני נבהל מהמחשבה להרגיש משהו מסויים (לדוג׳- חרדה חברתית. מפחיד אותי להתמודד מול אנשים. כל כך מפחיד אותי שאני ארגיש שם רע, שאני מונע מעצמי להיות שם, להתמודד שם).
אובססיה- אני לא מצליח לעצור את רצף מחשבותיי, כי אם זה ייעצר- אני ארגיש משהו נורא לא נעים (חוסר שליטה, דחייה, או הרגשה לא נעימה אחרת).
התמכרות- אותו דבר. אני משתמש כי זה גורם לי להרגיש טוב. כשאני לא משתמש, אני מרגיש רע. כמה רע? לרוב פחות מהרע שההתמכרות גורמת.
(מסייג את דברי- כמובן אני לא מדבר על הפרעות אישיות ודומיהן, אלא על המיינסטרים).
וככה זה עובד.
אנחנו אשכרה מייצרים בעיות, שבהתחלה עושות טוב, כדי לא להרגיש רע.
ובטיפול- אנחנו ראשית כל מבינים מה זה הדבר הזה שכל כך מפחיד אותי להרגיש.
ואח״כ, מרגישים אותו.
כן, שמעתם נכון.
פשוט מרגישים אותו.
יושבים, מתרגלים הרגשה, מנסים להבין מתי הבנו שכל כך מפחיד להרגיש אותה, מתרגלים לקיומה, מבינים מאיפה היא הגיעה, ובעיקר מפסיקים לברוח ממנה.
כמובן, שיש המון רבדים, ובטיפול מגיעים להמון מקומות מדהימים, אבל זה הבסיס.
וכשנדע איך זה מרגיש להרגיש, ונפסיק להיבהל, ונתרגל את זה, זה כבר פחות מפחיד, ונבחר פחות לברוח מזה- והפעולות ההרסניות לרוב ייעלמו.
והמח שלנו? המח שלנו אחראי לשמור עלינו.
אחראי שלא יהיה לנו רע בצורה בלתי נשלטת.
המח שלנו יודע שיש דברים שאסור להרגיש.
ובטיפול- המח מחשב מסלול מחדש, ולומד להיזהר מלא להרגיש- במקום להיזהר מלהרגיש.
וזה מדהים.
וכמובן, שקיימות שיטות קסם, שתפקידם לעזור להרגשה לא להיות שם- לדוג׳ emid- שיטה מופלאה ששווה בהזדמנות להקדיש לה פוסט.
תקופה שאני רוצה להעלות זאת על הכתב, אבל היה לי נורא מסובך להעביר את המסר הזה כתוב.
ועדיין, אני לא בטוח אם הצלחתי.
אז תכתבו לי, הייתי מובן?
מה אתם חושבים על זה?
שאלתם את עצמכם פעם שאלה דומה?
ובכלל, יש מישהו שמונע מעצמו טיפול וחופש פנימי, והייתם רוצים שהוא יקרא את זה?
תייגו, שתפו, תרגישו בנח…
