יש קטע כזה, שדווקא מול האנשים היקרים לנו אנחנו מאבדים את היכולת להכיל. אנחנו לא באמת מאבדים אותה, אבל כל כך דחוף לנו לתת מענה מהיר שיעלים את הבעיה, שאיכשהו האדם שמולנו מרגיש שלא רואים אותו.
זה בדרך כלל נראה כך: הילד שלנו חוזר הביתה עם כתפיים שפופות, ואחרי כמה רגעים של שתיקה הוא יורה לחלל האוויר משפט כואב: אף אחד לא אוהב אותי.
זה מכווץ את הבטן, והמחשבות מתחילות לרוץ. מי פגע בו? מה הוא עובר? איך מוודאים שהביטחון העצמי שלו נשמר? כמה זמן זה נמשך? אולי הוא מגזים?
אנחנו מחליפים איתו משפט או שניים, ואם הוא לא ממש משכנע שיש בעיה קריטית שצריכה להיפתר או שדורשת התערבות, ועדיין הוא עם פנים חמוצות, אנחנו מנסים להעלים את הבעיה מהשורש, לטעון שהיא לא קיימת, או כשהסבלנות שלנו מגיעה לקצה, אפילו מתעצבנים עליו שהוא מגזים.
זה קורה לפני שאנחנו מספיקים לחשוב. התגובה נפלטת כמעט כמו רפלקס.
מה פתאום. כולם אוהבים אותך. אתה זוכר ששבוע שעבר הגיעו חברים לבקר אותך? בפורים דווקא היית נראה ממש בעניינים. ויש לך את החבר הטוב שאתה יושב לידו. אם הציקו לך, זה כנראה כי מקנאים בך.
למי אנחנו באמת עוזרים? על ההבדל בין המצוקה של הילד למתח של ההורה
זה קורה לא מעט.
לאחרונה זה פוגש אותנו הרבה סביב האזעקות, המלחמה והתגובתיות של הילדים שלנו לכל זה.
יש אזעקה. הילד שלנו נדרך. אנחנו נכנסים למרחב המוגן ותוך כדי, מנסים להרגיע ולהכניס לפרופורציה. באזעקה הרביעית, אם הדרמה נמשכת, נתחיל ׳להרגיע׳ עם כל מיני משפטים שלא עוזרים.
׳לא יקרה לנו כלום, אנחנו מוגנים׳. ׳דקה וחצי זה המון זמן, אל תיכנס ללחץ׳.
אם כל זה לא עוזר (רמז: זה לא עוזר), נאבד את הסבלנות. ׳טוב, די עם הדרמה הזאת.׳ ׳תירגע. כנס לפרופורציות.׳
הוא מרגיש משהו, ואנחנו מספרים לו שאין בעיה. מנסים להכחיש אותה. משנים אווירה ועושים הכל כדי שההרגשה תזוז. הכל, חוץ מדבר אחד, להכיר בכך שיש הרגשה.
דווקא כי אכפת לנו
זה קורה לנו דווקא מול האנשים שחשובים לנו.
ישבתי לא מזמן עם זוג, והאישה טענה שלא אכפת לבעלה ממנה. הכאב המרכזי שלה נגע לכך שבכל פעם שהיא משתפת אותו במשהו, הוא מיד קופץ לפתרונות.
מולה, בעלה ישב על קוצים. הוא תפס את הראש ולא הבין.
מה זאת אומרת לא אכפת לי? אכפת לי מאוד. בגלל זה אני מנסה לפתור לה את הבעיה.
בשלב מסוים התערבתי בשיחה ושאלתי אותו איך הוא מרגיש כשהיא במצוקה. הוא ענה שהוא מרגיש שתפקידו לדאוג לה.
שאלתי אותו איך הוא מרגיש אם למרות הניסיון שלו לדאוג לה היא עדיין מרגישה רע, והוא ענה שהוא מרגיש רע. זה גם היה לו פשוט. אם לא הצלחתי לעזור לה, לא הצלחתי למלא את תפקידי.
שאלתי אותו אם כשהוא חייב לפתור את הבעיה, הוא מנסה לפתור את הבעיה שלה, או את המצוקה שלו, שנוצרת כשהיא מתמודדת עם משהו.
ואז נפל לו האסימון.
*
ישבתי לא מזמן עם איש חינוך מדהים שכולו לב. ביום יום הוא מלווה עשרות בני נוער ומהווה עבורם עוגן. הוא מבין ללבם, מכיל את הסערות שהם חווים, ולצד כל זה הוא יודע להציב גבולות בטוב טעם ולגשר על פערים בינם לבין הוריהם.
״איך זה הגיוני״, הוא שאל בגילוי לב, ״שדווקא במקום שהכי חשוב לי, מול הילדים שלי, לא הולך לי? דווקא איתם האווירה מתוחה, דווקא להם יש טענות, דווקא מולם אני מאבד את היכולות שלי ומאבד סבלנות כל כך מהר?״
״בוא ניקח צעד אחד לאחור״, אמרתי לו. ״איך זה מרגיש לפגוש קשיים דווקא בבית? מה עובר עליך כשהילד שלך מתנהל בצורה לא ראויה? אילו קולות יש בתוכך כשהילד שלך מתקשה לגבש זהות ומתחיל לשאול שאלות?״
הוא שתק. התשובה הייתה שם באוויר. היה ברור לשנינו שחוויית הכישלון נוכחת שם במלוא העוצמה.
״אז תגיד״, שאלתי אותו, ״כשאתה יוזם איתו שיחה בלילה או מתפנה להקשיב לו, אתה עושה את זה כדי להרגיע את המצוקה שלו, או כדי להרגיע את המצוקה שלך, שהכאב שלו מעורר בך?״
אחרי כמה רגעים הוא הנהן בהבנה.
מי עוזר למי?
זה לא סתם קורה לנו דווקא מול האנשים החשובים לנו ביותר. לא סתם מולם יש לנו פחות סבלנות, אנחנו יותר ממוקדים בפתרונות ואין לנו אוויר לקצב שהתהליך דורש.
מול האנשים האלה אנחנו מרגישים שיש לנו אחריות. דווקא שם, כל עוד אין התקדמות, אנחנו מוצפים בתחושת אשמה או בושה. כשכואב להם, כואב לנו. זה מה שדוחף אותנו להגיע לפתרון.
ואז, במקום לעזור להם לצאת מהמצוקה שלהם, אנחנו מנסים להיפטר מהמצוקה שהיא מעוררת אצלנו.
כמו אינסטינקט הישרדותי, אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להכניס היגיון, עונים תשובות לוגיות, מנסים לשנות אווירה או מאשימים את עצם קיומו של הכאב שאליו אנחנו נחשפים.
אנחנו מניחים על השולחן את הדרך שבה היינו רוצים שהוא יראה את הדברים, ומקווים שזה יתפוס.
בכל מקרה, כשהמועקה חולפת, הכיווץ בבטן נרגע. אנחנו קצת מתכחשים לסערה שמתרחשת מתחת לפני השטח, וקצת לא יודעים מה לעשות איתה.
אז אנחנו דוחקים את הקץ, ומשלמים על זה מחירים יקרים.
כתובת שאינה מאיימת: הסוד ליצירת נוכחות בטוחה
אם הייתי יושב בטיסה ליד אדם, ובמהלך הטיסה הוא היה חווה התקף חרדה, אני לא בטוח איך הייתי מגיב, אבל די ברור לי איך הייתי רוצה שהוא ירגיש כלפי הנוכחות שלי.
הייתי רוצה שהעובדה שאני שם לא תכווץ אותו. שלא ירגיש צורך להסתיר. שידע שזה לגיטימי בעיני, ומה שקורה לו פשוט קורה.
אם הייתי יכול, הייתי מספר לו שהחולשה שנחשפת ברגע הזה לא מורידה מערכו ולא הופכת אותו לפחות ראוי בעיניי. אחרי כל זה, גם הייתי רוצה שירגיש שאני זמין אם ירגיש צורך להיעזר במשהו.
בסביבה ניטרלית זה קל. אני לא רוצה שהנוכחות שלי תאיים, ובשלב הבא, אני רוצה שהעזרה שהוא מקבל תהיה לגיטימית וטבעית.
ודווקא במקומות החשובים, אלה שחשוב לנו להישאר בהם כתובת שעוזרת, תומכת ומכילה, שם זה נאבד לנו.
התגובה שלנו שמנסה לצייר מציאות אוטופית, גורמת לנוכחות שלנו להיות מאיימת. וזה רק חלק מהמחיר שאנו משלמים על זה.
כי מעבר לזה שבפעם הבאה שזה יקרה הוא יחשוב פעמיים אם לומר זאת בקול, ההרגשה שלו עדיין שם. המילים החכמות שלנו לא באמת קידמו אותו, ולצד הכאב שהיה שם מתווספת עכשיו בדידות.
התשובות שלנו לרוב יגרמו לו להרגיש שהוא מגזים, קטנוני, מעמסה, או שפשוט לא מבינים אותו.
אם קודם הוא ראה בנו כתובת לשיתוף, מעכשיו גם את זה אין לו.
אם ביטלנו את ההרגשה תחת הלוגיקה, רוב הסיכויים שהוא או התבייש לחשוף את מה שלדעתו חסר לנו בנתונים, שהוא באמת לא אהוב, שהוא באמת אשם, שהוא באמת לא מוצלח וכדומה, או שהוא הרגיש דפוק או רע עם עצמו על עצם העובדה שככה הוא מרגיש.
בפעם הבאה אם ירגיש כך, הוא גם ירגיש שזה לא לגיטימי להרגיש כך. הוא לא ישתף, הוא ירגיש מאוים, הוא יסתיר את זה שכואב לו, והשאלות המתעניינות שלנו יהפכו לחפירה.
״אבא, אל תחפור. אמא, שחררי אותי.״ מכירים?
לא הצלחנו להעלים את הכאב.
הצלחנו לא להיפגש איתו יותר.
הכאב שלו או הכאב שלי?
כל זה יהפוך להרבה יותר פשוט אם נצליח לעשות הפרדות. אם נצליח לראות את הכאב שלו, את הכאב שזה מעורר אצלנו ואת הפער ביניהם.
ישבתי פעם עם מטופל, ותוך כדי הפגישה אשתו התקשרה וסיפרה לו בחוסר אונים שהיא נתקעה בלי דלק.
תוך שבריר שנייה הוא ירה לעברה: איך זה קורה לך? למה את לא אחראית? אמרתי לך אלף פעמים לוודא שזה לא קורה.
כשהוא סיים את השיחה הוא נאנח. שאלתי אותו למה זה מסעיר אותו כל כך, והוא ענה שזה כאב ראש, כי עכשיו צריך לדאוג לה. למה? שאלתי אותו. תן לה את המספר של ׳ידידים׳ ותמשיך הלאה. לא, הוא ענה לי. אני צריך לוודא שדואגים לה, שהיא שותה משהו, שהאירוע נגמר מהר.
אגב, בשעות הפנאי אותו מטופל היה מתנדב בארגון ׳ידידים׳. כל יום הוא פוגש אנשים בנעימות. מחייך, לא שופט, רק מושיט יד לעזרה.
מול אשתו, זה שונה. היא תקועה באמצע הדרך וזה מכווץ אותו. ולזה הוא מגיב.
לעשות הפרדות, זה לראות שיש כאן שני חלקים. הוא עובר משהו שמצריך מענה, ואני עובר משהו שמצריך מענה.
הילד שלי מרגיש דחוי, ואני דואג. האזעקות מעוררות אצל הילד שלי לחץ, ואני לא אחראי אם אני לא נותן לזה מענה. הילד שלי נכשל במבחן, הוא כרגע מבויש, ואני מרגיש הורה מזניח אם לא אוודא שזה לא קורה שוב.
כואב לו, וזה כואב לנו.
לרוב, מספיק שנראה את זה. יש את הכאב שלנו ויש את שלו.
יכול להיות שגם הכאב שלנו דורש מענה, אבל הוא לא זהה למענה שאנו כרגע ממוקדים בו. התשובות שלנו הם אליו.
אנחנו נחשפים למצוקה, ואני מציע לשאול אחת פשוטה: למי אני עוזר, לי או לו?
למה עכשיו?
תכף אנחנו מגיעים לליל הסדר.
אנחנו נכנסים ללילה הזה מלאי ציפיות. הוא טעון במשמעות, ויש לא מעט פרטים שחשובים לנו בו. חשוב לנו שיתוף הפעולה, ההתעניינות, לקיחת חלק, האווירה, התחושה של בני חורין.
ושם, ליד השולחן, מספיק מבט אחד נפול כדי להעכיר את האווירה. כל כך מפריע לנו שהוא לא חווה את מה שאנחנו רוצים שהוא יחווה, שכל תשומת הלב שלנו ממוקדת בו.
אנחנו נראה אותו יושב קצת על קוצים, ויהיה נורא חשוב לנו שלא ישעמם לו או שלא ימאס לו. הוא לא נינוח, וזה לוקח מאיתנו את השלווה.
״מה לא טוב לך? מה כבר ביקשנו? לילה אחד של רוממות הדעת?״
הוא ירגיש משהו, וכמעט בוודאות זה יפעיל אותנו בבטן.
ושם, יש לנו בחירה.
אפשר להתכווץ. לקחת אחריות. להתמלא באשמה. לנסות להשתיק, לתקן, להדוף, ובסוף גם להפסיד את הרגעים המיוחדים האלו.
ואפשר לעצור רגע. לראות אותו. לראות אותנו. ולעשות הפרדה.
כן, הוא מבואס. ייתכן שהלילה הזה מפעיל אצלו טריגר מסוים. אולי זה ארוך לו. אולי קשה לו לשבת. אולי הוא רק רוצה שזה יתקדם מהר יותר. הוא קם החוצה, מדליק סיגריה, ואולי זה מספר לנו שאין לו סבלנות.
אז מה? מה כבר קרה?
אם נצליח להפריד בין מה שהוא מרגיש לבין מה שאנחנו מרגישים, נגלה שמול התפקיד הזה שאנו לוקחים על עצמנו, הוא בסך הכל צריך שתהיה לו הזכות להרגיש.
אם לא ירגיש אשם, הוא גם לא יאשים. אם יהיה מותר לו להרגיש, זה לא יסלים לפיצוץ.
הוא לא הורס את השולחן. חוסר ההפרדות הוא זה שהורס.
גם חוסר ההפרדות שלו, אבל גם שלנו.
ההפרדה, מאפשרת לנו להתחבר. כשלו יש זכות להרגיש, גם לנו יש זכות להרגיש.
אנחנו מגיעים ללילה הזה מלאי ציפיות, ואם נצליח להישאר נפרדים, אין שום סיבה שהן לא יתממשו.
