מתסכל לראות את הילד שלכם מתמודד עם קושי, בלי שתוכלו לעזור לו. אתם רואים את הילד שלכם מתקשה, יודעים בדיוק מה יכול לעזור, מושיטים יד, והיא נהדפת בכוח. זה הופך לממש לא הגיוני, כשאתם מנסים להסביר יותר, ובתגובה, הוא מתבצר עמוק יותר.
*
״אנחנו רוצים שהוא יתחיל להתבגר. שימצא את המקום שלו. שיגבש את הזהות שלו.
יותר מידי זמן הוא מסתובב אבוד. ברור לנו שהחוויה שלו בעולם לא הייתה פשוטה.
מעולם הוא לא הסתדר עם המערכת.
תמיד היו שם חלקים שגרמו לו להרגיש שונה, לימודית הוא התקשה, התגובות שלו אף פעם לא היו ממש מווסתות וגם חברתית לא הלך לו חלק.
לא מסובך להבין שלא הייתה לו ברירה אחרת חוץ מלעזוב מקום שבו הוא חווה כל כך הרבה פעמים דחייה וחוסר ערך.
אנחנו ממש רוצים לעזור לו, אבל אין עם מי לדבר״.
את המילים האלו שמעתי מאמא ששאלה אם יש לי רעיון שיעזור לה לעזור לבנה, מבלי שיתגונן ויהדוף כל ניסיון להושיט לו יד.
לאורך כל השיחה היא דיברה בכאב על חווית חייו. תיארה איך בשלב מוקדם מאוד החל למתג את עצמו כלפי חוץ בצורה כוחנית ולאמץ שפה של רחוב. תספורות, מילים בוטות, בגדים וכן הלאה.
בהיבט הלימודי הוא תמיד נשרך מאחור, ובמילים עדינות, היא התקשתה להצביע בבירור על חוויית הצלחה אחת שחווה במהלך חייו, כשפעם אחר פעם הורחק ממסגרות החינוך שבהן שהה.
היה ברור לי שהיא מתארת חמש עשרה שנים של התמודדות יומיומית, שמילים לא יוכלו להעביר. ועדיין, ניסינו להבין מה הסיפור שלו.
מה עובר עליו, ממה הוא סובל, מה מייצר את הנסיבתיות הזו שמשפיעה על רבדים רחבים כל כך בחייו. האם התפיסה המחשבתית שלו נוקשה והוא חושב בצורה נורא תבניתית? או שאולי גבולות מסתמנים אצלו כמאבקי כוח והוא נעתר למלחמה? מצד שלישי, הוא לא נראה במאבק, הוא פשוט אדיש לכל גבול כאילו הוא אינו קיים.
בתוך המילים ותיאור רצף האירועים שזכור לה, היא חזרה שוב ושוב על מה שמפריע לה. אני לא יודעת איך לעשות לו טוב. אני לא יודעת איך לגרום לו להתחבר לעולם. אני לא יודעת מה עלי לעשות כדי שיבין שיש לו מקום, שחוויות הילדות לא בהכרח מייצגות את סיפור חייו.
היא חזרה שוב ושוב על נקודות החוזקה שהיא רואה בו. על התחרותיות שמובילה אותו להישגים לא מבוטלים ספורטיבית, על הלב הטוב שגורם לו להתגייס לכל מי שזקוק לעזרה בסביבתו, על הורבליות שמאפשרת לו להתבטא בצורה חריגה ולא מותאמת לגילו.
היה מרגש לשמוע איך לאורך כל הדרך ביטאה אך ורק דאגה. רצון להיטיב. הכרה בכך שישנה חידה שמייצרת מצוקה מסוימת, שאותה היא הייתה נחושה לפתור.
ואז, כשדיברנו על כל מיני פתרונות ומענים רלוונטים שאולי יעזרו, היא חזרה שוב ושוב על כך שגם אם תגיע למסקנה שזה מתאים לו, יהיה קשה מאוד לרתום אותו לזה.
היא דיברה על הרצון שלהם לשלוח אותו לטיפול. שאלתי אותה מה הייתה רוצה שישיג בתהליך הזה, והיא ענתה שהייתה רוצה שיבין עד כמה הוא שווה, שיפסיק למצוא את ערכו רק בכוחניות ובערסיות, שירגיש שיש לו מקום, שלא ימנע ממפגשים משפחתיים.
המטרות שהיא ביטאה היו ממוקדות בו באופן טוטאלי, והן בוטאו ללא טיפת אגו או אינטרס פנימי.
לא היה שם שום דבר שעל פניו הוא אמור לסרב לו. ועדיין, היה לה לגמרי ברור שהוא לא ירצה לקבל עזרה.
※
השיחה הזו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב בווריאציות שונות, גורמת לי לתהות בכל פעם מחדש מה ההיגיון בכך שבצד אחד יש אדם הזקוק נואשות לעזרה, ובצד השני יש אדם הרוצה ומייחל שהוא יסכים לקבל אותה. הוא אינו מבקש דבר בתמורה, ועדיין הוא נענה בסירוב.
למה שמתבגר יסרב לקבל עזרה?
אני מטפל בבני נוער. אני פוגש את ההתנגדויות האלו על בסיס יומיומי. אני רואה איך הן מעכבות תהליכים, אני רואה עד כמה ההתנגדויות האלו נחרצות ועד כמה רחוק יסכים נער ללכת על מנת לקדש את אותה התנגדות, במטרה לוודא שמה שהוא מקבל לא עומד בקו אחיד עם מה שהסביבה רוצה שיקבל.
אני רואה איך הורים שוברים את הראש בניסיון למצוא את הדרך לתווך את העזרה הזו, ואת החשש להציע אותה כדי לא לשרוף את האופציות.
חשבתי על זה פעם, שזה די מטורף. זה לא קיים כנראה בשום תחום אחר בעולם. עזרה שמוצעת, ומישהו שזקוק לה ואינו מוכן לקבל אותה בשום דרך.
אני לא מצליח לדמיין עורך דין שרוצה ללוות אדם בבית המשפט ונתקל בסירוב, המלווה באמירה שמעדיפה להפסיד במשפט מאשר לקבל ליווי משפטי.
לא מצליח לדמיין אדם צמא שרואה ברז מים קרים, ולצדו אדם שמבקש ממנו שישתה, והאדם הצמא מסרב בתוקף. לא, אני לא מוכן לקבל עזרה, אני אסתדר עם הצמא שלי.
אז למה כאן זה קורה כל הזמן? מה הקטע?
אולי הדינמיקה ביניכם מוציאה אותו רע?
בשיחה אחרת, דיברתי עם אמא שביקשה להתייעץ איך נכון לפעול מול הבן שלה שמבטא חוסר רצון בקשר עם הבית. הוא סיפרה שהוא תגובתי ומכבד, אבל שומר על מרחק רועם מכל קירבה או ביקור בבית.
ניסיתי ביחד איתה להבין מה יכולה להיות החוויה שמלווה אותו כשהוא בבית, ומאוד מהר הבנו שתמיד חייו הוא צעד בתחושת כישלון מובנית מול אחיו. הוא תמיד היה הלוזר שלא מצליח. הוא אף פעם לא הרגיש שניחן בכישרונות מבורכים, ותמיד אחיו שגדלו לצידו היו ‘אריות’.
היא הוסיפה ואמרה שלמרות שמתגעגעת אליו, היא שמחה לדעת שהוא נמצא במקום שהשונות הזו לא מאפילה עליו. היא סיפרה לי שלדעתה עליהם לחזק את מה שכרגע עובד עבורו, להשתתף בחוויות בהן הוא מרגיש שיש לו ערך, ולקוות שבבוא העת, ירגיש מספיק מבוסס בשביל להגיע כמו גדול, מבלי להתכווץ ולשחזר את חווית העבר.
זה היה נשמע לי מדהים והסכמתי עם כל מילה שהיא אמרה. שאלתי אותה האם יש משהו שהיא רוצה להתייעץ לגביו, והתשובה שלה קצת הפתיעה אותי.
היא אמרה שרוצה לבקש עזרה בתיווך הדברים לבעלה, שכל שיח איתו על הניסיון להבין מה עובר על ילדם מעורר בו אמוציות ומוביל למריבות וחיכוכים.
הוא פגוע ממנו, מציב לו אולטימטומים, טוען שההתנהלות הזו אינה מכבדת אותנו ההורים ושהוא לא מוכן להיות זה שרודף אחריו. לא משנה מה אני מנסה לטעון, הוא לא מוכן להקשיב. הוא הודף ומתעצבן וברגע זה הופך למריבה נפיצה.
שאלתי אותה למה היא חושבת שמה שהיא לא מצליחה להעביר מבלי לעורר אמוציות, אני אצליח. היא לא הצליחה לענות לי, אבל היה לה ברור שאם זה יובא מפה אחר, זה יהיה פחות מציף ואמוציונאלי.
סיכמתי איתה שאני אסביר לה למה הדרך ההגיונית והרגישה שהיא מציעה הופכת למאיימת כל כך, והיא תבחן את הדברים ותגיד לי האם המודעות למה שהופך את זה למאיים, עזרה לה לצלוח את ההתנגדויות או לא.
׳את מנסה לספר לו איך נכון לפעול. את מתבוננת על הדברים בפיקחות ומעמדה ניטראלית, רואה את טובת הילד לנגד עיניך, וברור לך מהי הפעולה הנחוצה עבור הצעד הבא.
זה מדהים, אבל זה מקטלג אותו. זה אוטומטית הופך אותו לאיש הרע. זה מבטל את החוויה הנוראית שהוא חווה שם, ושם את הילד שלכם בקדימות אליו. את רואה את הטוב של הילד שלך, אבל את שוכחת לקחת בחשבון את העובדה שהוא פגוע.
את מבטלת את מה שקשה לו, דורכת על הפגיעות שהוא סוחב במשך שנים, ומתעלמת ממרדף שנענה בתגובות נטולות כבוד. את לא נותנת מקום בכלל לחוויית הכישלון וההשפלה שצרובה שם.
כשאת מדברת איתו, את האמפתית, המכילה, זו שברגישות יודעת מהו הצעד הבא. וזה שם אותו מעבר למתרס, במקום הנאבק, הילדי, שנקלע סתם למאבקי כוחות.
תארי לך, שבמקום לספר לו מה צריך לעשות עבור הילד, היית ממקדת את תשומת הלב שלך בלוודא שהוא מבין עד כמה את מבינה ולא מצפה ממנו לעשות את מה שנצרך עבור הילד.
תארי לך, שבמקום לשמוע מה צריך לעשות, היית אומרת לו שלגמרי לגיטימי שכשהוא פגוע כל כך, אין לו אנרגיות או יכולת לעשות את הפעולות הנכונות.
תדמייני מה היה משתנה בדינמיקה בניכם, אם במקום לספר לו שהוא עושה טעות, היית מספרת לו שהאמוציות האלו לגיטימיות ואנושיות׳.
ביקשתי ממנה שתנסה את זה, והבטחתי לה שאם זה לא ייצר את השינוי המיוחל, אני אתגייס לתיווך הדברים באהבה גדולה.
עברו מאז חודשיים והיא לא חזרה אליי, אז אני מניח שזה עבד.
※
את השיחה הזו שניהלתי עם אותה אמא אני מביא כאן כדי להוכיח נקודה אחת. זה לא באמת משנה באיזו זירה אנו נמצאים ומהי האינטראקציה שקיימת בתוך מערכת היחסים שבה אנו מתנהלים. זה לא קורה רק מול מתבגרים.
אנו נפגוש התנגדויות, ותמיד לקיומה של אותה התנגדות, יש סיבה מובהקת.
אם יש צד שלא מצליח להקשיב לנו, גם אם מה שאנו אומרים נועד להיטיב, ככל הנראה ההקשבה מהווה איום.
ועדיין, נותרנו עם שאלה לא פתורה. מה גורם לזה להיות מאיים כל כך, אם כל רצונינו הוא לעזור ולהיטיב?
למה שמישהו לא ירצה להיכנס לתהליך של שינוי?
לא סתם כניסה לתהליך של שינוי מהווה עבור האחד מקור של תקווה ועבור האחר איום קיומי.
הסיבה לכך טמונה בשתי הנחות יסוד שעומדות בבסיס היציאה לדרך בכל תהליך.
ההנחה הראשונה היא שהמקום שבו אני נמצא עכשיו אינו טוב, וההנחה השנייה היא שסביר להניח שהמקום שאליו אני הולך שווה את המאמץ.
אם נראה אדם עולה על אוטובוס מקרטע לנסיעה מאוד ארוכה, יהיה לנו ברור שהוא חייב לעזוב את המקום שבו הוא נמצא, ויש מקום טוב יותר שאליו הוא צריך להגיע. אם לא היה קיים אחד מהשניים האלו, הוא בהכרח לא היה עולה על האוטובוס.
הנחות היסוד האלו סמויות מן העין. הן עומדות שם מבחינתנו כעובדה מוצקת שאינה נתונה בספק. לכן, באופן אוטומטי, כשהצד השני מביע התנגדות לדרך, אנו מנסים להסביר לו למה היא לא מסובכת כפי שזה נשמע או עד כמה היא נצרכת.
אנו מנסים להסביר למה היעד קרוב משנדמה, מביאים הוכחות ליעילות התהליך, וכמעט תמיד שוכחים את מה שמעורר את ההתנגדות מלכתחילה: הנחת היסוד הטבעית שקיימת בנו, שהכאן ועכשיו שלו גרוע מכל.
ברור לנו שצריך לזוז מנקודת המוצא הקיימת, ויכול להיות שאנחנו צודקים. אבל עצם העובדה שזה כל כך ברור לנו גורמת לצד השני להרגיש מבוטל.
※
ניקח לדוגמא את אותו נער שאף פעם לא הרגיש שייך.
בלימודים אף פעם לא הלך לו, חברתית מקומו מעולם לא היה בטוח, מול גורמי הסמכות תמיד הרגיש בעדיפות שנייה, והחזרה הביתה כללה תמיד את הידיעה ששם נמצאים אחיו, האריות, שתמיד נראים טוב ממנו.
הילד הזה היה זקוק לתחושת מיוחדות.
הוא רצה שיהיה לו ערך, חיפש זהות בעולם. מי הוא? מה הוא מציע? מה רואים בו? הוא הסתובב אבוד, ולאט לאט גילה את מקומו בהתבלטות כוחנית ובהשתייכות לשפת הרחוב.
שם הוא התחיל להרגיש שייך, שם התחיל להרגיש שרואים אותו, שם הוא כבר לא הרגיש זנב לאריות. שם הוא הראש, ולא מעניין אותו הראש של מי הוא.
נניח שטוב לו שם, הוא מצא את מקומו. איך לדעתכם הוא מרגיש כשכל כך ברור לנו שהוא עדיין אותו ילד לא מוצלח שזקוק לעזרה כדי להשתייך? מה עובר לו בראש כשהוא רואה כמה אנרגיות אנו מוציאים כדי שלא ירגיש קטן ליד אחיו?
זה מטלטל אותו, זה מעיק עליו. הוא מנסה לצעוק שהוא כבר לא שם, שהוא מצא את מקומו ואינו משחק במגרש שאנו מייחסים אליו.
ואז, כשהוא צועק שנשחרר אותו, הוא רואה אותנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שהוא זקוק לעזרה. הרי אם לא זקוק לעזרה, לא היה מתעצבן כל כך.
דמיינו את זה, יש דרך שזה לא יהיה מבטל ומאיים? האם ניתנה לו הזדמנות להיפתח? הוא יכול להקשיב לתהליך שאנו מציעים מבלי להרגיש מאוים?
※
גם נקודת ההנחה שחווית ההצלחה שהוא מנסה להציג אינה נכונה, לא משנה את התמונה.
נניח שהוא לא מצא את מקומו, שהוא אבוד ומרגיש חלש, אבל הוא מצליח לשחק את המשחק ולהציג חזות קשוחה. הוא מנסה למכור סיפור שימקם אותו אחרת, שיציב אותו בטבלת השוואות נפרדת, מנסה להסתיר את הגיבנת שהוא סוחב לאורך שנים.
אם רע לו והוא מסתיר זאת בפנים אדישות ובסיפורי גבורה, איך לדעתכם הוא מרגיש כשבכזו פשטות ברור לנו שהוא עדיין אבוד?
האם זה לא חושפני, חודרני ואגרסיבי להפשיט ממנו את מנגנוני ההגנה שלו, את הסיפור שהוא עמל למכור לעולם, רק תחת ההנחה המובנת מאליה שברור שלא טוב לו?
האם יש לו דרך אחרת להגיב לכך מלבד התנגדות חריפה? האם השארנו לו בכלל סיכוי להגיד לנו “אתם צודקים”?
מי בדיוק צריך להבין?
אנחנו מנסים להסביר לו לגבי היעד, להראות לו שהדרך אינה מאיימת, ורק דבר אחד אנחנו שוכחים.
אולי, במקום להסביר לו כל הזמן ולהתפלא למה הוא לא מבין, כדאי שאנחנו נקשיב ונבדוק מה אנחנו מפספסים?
יש לו סיפור שהוא מנסה למכור, יש לו זהות שהוא מנסה לשווק, יש לו כיסוי שעובד עבורו כרגע, ואנחנו מהווים עליו איום.
אולי במקום להסביר לו למה שם יהיה טוב יותר, כדאי שננסה להבין מה הוא אומר כשהוא מסביר שכאן ממש טוב לו? במה הוא מנסה לשכנע, ולמה?
האם העובדה שכל כך ברור לנו שמה שיש לו כרגע פגום וחסר, עד כדי כך שאנחנו מתאמצים להסביר מה אנו מציעים ולמה זה משתלם, במקום לנסות להבין מה כבר יש לו ועל מה הוא מוותר, אינה הבסיס למה שמולו הוא מתגונן?
※
יש לו סיפור שמגן עליו ומשרת אותו. יכול להיות שזה באמת הסיפור שהוא רואה מהמשקפיים שלו, ויכול להיות שזה סיפור שהוא צריך, כי בלעדיו הוא עירום וחשוף לחלוטין מול העולם.
הוא נאבק להותיר את הסיפור שלו על כנו, בזמן שאנחנו עסוקים בהדיפת הסיפור הזה כדי להציל אותו.
אנחנו רואים בסיפור הכיסוי שלו איום על היכולת שלנו להניע אותו לתהליך, ולכן אנחנו משקיעים מאמצים בשכנועים ובהוכחות.
ומה אם פשוט נאמין לו?
ולי יש כלל אצבע שעוזר לי מאוד.
אם מי שמולי מנסה להוכיח משהו בכל כוחו, ולי חשוב שיפסיק להוכיח אותו, כל מה שעלי לעשות הוא פשוט להאמין לו.
להאמין לו שהוא מצא חברים. להאמין לו שטוב לו יותר מפעם. שהחברים שלו אמיתיים, שהרחוב מציע עומק ומשמעות שאנחנו לא מבינים, ושאת האמת לא המציאו רק אצלי במשרד או אצלכם בסלון.
להאמין לכל דבר שסביבו הוא מנהל מסע של הוכחות. לבטל איומים. לוודא שהסיפור שלו עובר. שהתשתית הזהותית שלו נוכחת כאן. יש לו תוקף.
כשסיפור הכיסוי שלו לא יהיה מאוים על ידינו, אנחנו נפסיק להיות מאיימים עבורו. וכשאנחנו נפסיק להיות מאיימים, תהיה לו אפשרות לספר במה הוא כן רוצה לקבל עזרה. איפה הסיפור שלו לא מכסה מספיק, או מתי הוא מרגיש שמושקעים בסיפור הזה יותר מידי אנרגיות.
אבל הוא יביא את זה, וזה יקרה כשהוא ירגיש מספיק בטוח.
שם, הוא יוכל להרשות לעצמו להוריד את השריון, להביט בנו, ולספר לנו במה הוא רוצה לקבל עזרה.
כשהוא זה שיבקש עזרה, תהיה לנו נקודת מוצא. וזה כל מה שחסר לנו על מנת לבסס תהליך. תחנה שהוא רוצה לעזוב, שמהווה נקודת היציאה לדרך המיוחלת.
היא תמיד קיימת שם, אנחנו רק צריכים לוודא שיש לו מרחב מספיק מתקף שבו ניתן לחשוף זאת.
※
אם בשום תחום אחר איננו מוצאים אדם שמאוים מקבלת עזרה שהוא זקוק לה כל כך, אין סיבה שנפגוש זאת כאן.
ואם אנחנו פוגשים זאת, והוא מתחפר בעמדתו, אנחנו כנראה מסבירים לו ומניחים שהוא זה שלא מבין, במקום להקשיב לו ולהניח שאנחנו אלו שעוד לא ירדו לסוף דעתו.
הוא בנה חיים. מבחינתו, אנחנו רוצים להחזיר אותו למה שהיה פעם, ופעם היה לו רע.
הוא רק צריך להבין שאנחנו לא מחפשים את מה שפעם היה רע, אלא את מה שטוב היום, בתוספת שיפורים שאולי פעם פספסנו.
