'נתנו לו הכל. לא החסרנו ממנו כלום. מה כבר מפריע לו?' 'לא קרה לו שום דבר. לא יכול להיות שהוא פשוט מפונק מידי?' 'בדקנו, אף אחד לא יודע להצביע על משהו שקרה לו'.
את המשפטים האלו אני שומע שוב ושוב מהורים שרואים את המתבגר שלהם נושר בלי סיבה.
במבט ראשון, אלו משפטים של חוסר הבנה ותסכול. אבל מאחוריהם מסתתר שינוי מהותי באופן שבו אנחנו מבינים ילדים שמתרחקים מהדרך.
בעבר, ילד שהתרחק מהדרך היה נתפס כמישהו שבחר למרוד, להתריס או לבעוט בכל מה שקיבל. היום אנחנו נוטים להניח שמשהו קרה בדרך. שמשהו כאב לו. שההתרחקות היא לא הבעיה עצמה, אלא ניסיון להתמודד עם משהו שקדם לה.
זה מאפשר להורים להמשיך לראות את הילד שלהם גם כשהם לא מבינים את הבחירות שלו. להיות שם עבורו, לשמור בשבילו על הקשר איתם, להישאר ההורים שלו. את המאבק בו החליף הניסיון להבין מול מה הוא מתמודד.
השינוי הזה מבורך, אבל הוא מעורר לא מעט בלבול.
למרות שהשפה השתנתה והיום טבעי לחשוב במונחים של כאב וקושי, לא מעט הורים נשארים בלי תשובות. הם מחפשים את הסיבה, בודקים, שואלים, מבררים ומנסים להבין מה היה אותו אירוע ששינה הכל, ואין להם אפילו קצה חוט.
לא הייתה תאונה. לא היה חרם. לא הייתה פגיעה. לא היה רגע דרמטי שאפשר להצביע עליו ולומר: הנה, כאן זה התחיל.
ואז נשארת השאלה: מי קבע שכל זה קשור בהכרח לכאב? אולי במקרה שלנו מדובר בסיפור אחר? ואם באמת כואב לו, איפה הכאב הזה נמצא?
ההנחה הזאת, שבוודאות משהו כאב לו, מעוררת לא מעט התנגדויות.
לפעמים, זה קשור לקושי שלנו להכיר בזה שלילד שלנו כאב מבלי שידענו זאת. זה מעורר אשמה, מה פספסנו? למה לא שמנו לב? מתי לא ראינו?
ולפעמים, זה פשוט מתסכל. מה כבר קרה? אז היה קצת לא נעים. זה מספיק בשביל לעזוב מסגרת? בשביל לבעוט בכל מה שקיבלת? אז כל קושי או תחושת חוסר שייכות אמורים ליצור רעידת אדמה כזאת?
מה כבר קרה?
דיברתי השבוע עם אבא שהתקשר להתייעץ על איך להתנהל מול הבת שלו. הוא סיפר שהיא עזבה סמינר לא מזמן, ומאז ההתנהלות שלה מופקרת וחסרת רסן. ניסיתי לברר איתו מה היא עברה בדרך לשם, איך היה נראה המעבר מבית הספר לסמינר, מה היה בשנות ילדותה, והוא קצת התעצבן.
אני אומר לך, אם הייתה עוברת משהו, הייתי אומר לך. גם אנחנו חשדנו שאולי היא עברה משהו. ביררנו. שאלנו אותה, את חברות שלה, ניסינו להבין מה היא עברה, כלום ושום דבר. הסביבה בחוץ מפתה אותה. מה, זאת כבר לא אופציה?
שאלתי אותו למה הם ביררו את זה. במה האינפורמציה הזאת הייתה עוזרת להם, והוא אמר שזה היה נותן להם להבין מול מה הם מתמודדים, ואולי היה מאפשר להם לפעול נכון יותר.
קצת אחרי שדיברתי איתו נכנס לחדר שלי בחור שסיפר לי שהוא שוקל לעזוב את הישיבה כי מבחינתו הכל שטויות. הוא לא מאמין, והוא מרגיש לא קשור לכל מה שקורה סביבו. הוא אמר שהשיח הישיבתי שרואה הכל בצורה טוטאלית, ממש מעצבן אותו.
כשהוא התחיל לשתף אותי בשאלות על אמונה שיושבות לו בראש, שיניתי קצת את נושא השיח וניסיתי להבין מה היה לפני השאלות האלו. איך הרגיש שם, האם הייתה שם תחושת שייכות, מה היה מקומו בחברה, עד כמה הרגיש קשור ללימוד.
הוא הגיב לזה בבוטות. מה, גם אתה עם השטות הזאת? אתה חושב שחייב להיות שמשהו כאב לי אם אני חושב אחרת? מה זה השטות הזאת?
עניתי לבחור הזה שאני לא נכנס לשאלות שהוא שואל. אני לא מתיימר לענות לו עליהן, ואני מציע אם הוא באמת כל כך מאמין בשכל הישר, שילך לדבר עם רבנים ויחקור קצת תשובות לגבי השאלות שלו.
אני לא נכנס לדיון סביב השאלות שיש לך באמונה. אותי מעניין מה עורר את השאלות האלו. אולי הן נכונות ואולי לא, אבל מה בדיוק קרה שם, רגע לפני שהתחלת לשאול אותם?
כשאני נוסע בכביש, אם התנועה זורמת והכל מתנהל כמתוכנן, אני לא בודק אם יש דרכים עקיפות. אני שואל את עצמי האם יש דרכים טובות יותר, רק כשמשהו בדרך הזאת לא עובד.
אגב, זאת גם הייתה התשובה שלי לאותו אבא שתהה האם לא מדובר בילדה שהעולם החיצוני קרא אליה, היציאות, החברים, הסמארטפון והפיתויים. אמרתי לו שכולם יודעים שיש פיתויים בחוץ, אותי מעניין מתי הם הפכו לאופציה ריאלית עבורה.
בסיכום השיחה אמרתי לו שאני מבין למה הם חיפשו אירוע טראומטי שהיא חוותה. ברור לי שאם הייתם מגלים אירוע כזה, הייתם מחפשים את הקשר להתרחקות שלה, מבינים קצת יותר ממה היא מתרחקת ומצליחים להבין את מה שקורה מולכם.
הצעתי לו לנסות להמשיך בחיפושים, רק בלי לתלות אותם בחוויה מסוימת. אותו חיפוש, רק שבמקום לחפש אירוע, לחפש מניע. במקום לחפש סיפור שיצר התרחקות, לנסות לבחון ממה ההתרחקות.
*
האמירה הזו, שהתרחקות היא ניסיון להתמודד עם משהו שקדם לה, מעניקה משמעות לסיפור כשהיא ברורה, ומעוררת סימני שאלה ותסכול כשהיא אינה ברורה.
ולדעתי, הבעיה בכלל מתחילה במקום אחר.
אמרו לנו שהמקור הוא כאב, ואולי, אנחנו פשוט לא מבינים נכון את המילה 'כאב'.
הבעיה בכאב
לימדו אותנו שכאב זה משהו רע. יש אירוע, מקבלים בו מכה, וזה כואב.
אף אחד מאיתנו לא רוצה לחוות כאב. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יחוו כאב ואנחנו משתדלים לרפד עבורם את החיים, לחסוך מהם סבל מיותר. לוודא שהם מכילים את העולם ולא נשברים בדרך.
ההנחה הזו שמה שגורם לילד שלנו להתנגד לגבולות, לשנוא את המערכת, לחפש את עצמו במקומות אלטרנטיביים או למצוא שייכות במקומות נידחים מקורה בכאב, גורמת לנו בצורה כמעט אוטומטית לחפש מה קרה לו.
על אוטומט, אנחנו מחפשים אירוע קצה. משהו שקרה ויכול להסביר את השינוי הזה. אני שומע הורים שתולים את הנסיבות בתאונה שקרתה, באירוע שבו הוא פספס את האוטובוס ונשאר לבד, בטיול השנתי שבו חד-פעמית אף אחד לא ישב לידו, או בחקירות על אירוע אפל שאין להם מושג אם הוא קרה או לא.
ההנחה שיש כאב מספרת שיש שם אירוע נוראי. כשלא מוצאים אירוע כזה, המסקנה היא שמדובר בסיפור אצלינו בסיפור שונה.
שאלתי פעם הורה שחיפש אירוע קצה כזה ולא מצא, מה היה קורה אם היה מוצא, והוא לא ידע לענות לי. שאלתי אותו מה הוא היה מבין אם היה מוצא אירוע כזה שקרה, והוא ענה שהוא היה מבין שההתרחקות נועדה למנוע כאב.
אחרי שהשיחה בינינו נמשכה, הסברתי לו את העיקרון הבא: כאב הוא לא דבר רע שקרה, אלא מנגנון שמגן עלינו ושומר עלינו.
אנחנו מדברים על כאב כתוצר של אירוע שלא היה אמור לקרות, שקרה בו משהו רע. והאמת היא, שכאב הוא בלתי נמנע. כאב הוא בריא. כאב עובר על כולנו, כאב מגדל אותנו.
אדם שקיבל דוח וזה כאב לו, למד לא לעבור רמזור באדום. אדם שנפל ממקום גבוה, למד להיזהר בפעם הבאה כשהוא מטפס. ילד שקיבל ציון נמוך על מבחן שלא חזר עליו, למד להשקיע יותר בפעם הבאה.
כאב הוא המנגנון שנדלק כשמשהו לא נעים קורה לנו, והוא נצרב. הוא מלמד אותנו איך כן נכון לפעול, מה כן נכון לעשות ואיך נכון להתגונן.
כל ילד גדל מכאב. זה בלתי נמנע. השאלה היא אם מה שגדל שם, במסקנות שהוא הגיע אליהן, באמת מגדל אותו או שתוקע אותו.
*
אותו סיפור, מסקנה הפוכה
דמיינו שני ילדים שיושבים בכיתה. שניהם לא התכוננו למבחן, שניהם מקבלים ציון נמוך, ושניהם נבוכים מאוד מהציון שקיבלו. לשניהם כואב. שניהם זקוקים למסקנות שיגנו עליהם מהכאב הזה בפעם הבאה. אחד מגיע למסקנה שאסור שזה יקרה שוב, ולכן עליו ללמוד ולחזור על החומר טוב יותר, והשני מגיע למסקנה שאסור לו לשבת ולנסות לענות על מבחנים כי זה מוציא אותו חלש.
שני ילדים נכנסים לעימות עם חברים. הם מרגישים שכולם נגדם וזה לא נעים להם. האחד לומד לעמוד על שלו, לא לוותר ולא לצאת פראייר. השני לומד שלא כדאי להיכנס לעימות, לא כדאי להילחם ועדיף לשתוק.
האם האחד צודק יותר מהשני? לא בטוח. השאלה היא אם המסקנה הזאת עומדת במבחן הזמן, ועד כמה היא גמישה וניתנת לשינוי.
אנחנו לא נצליח למנוע מהילדים שלנו כאב, ולא נצליח למנוע מהם להגיע למסקנות ברגעים שבהם רע להם. אנחנו כן יכולים לנסות להתבונן בשביל להבין קצת יותר מה הם מבינים, ומה היינו רוצים שישתנה בדרך שבה הם תופסים את המציאות שלהם.
ילד שמתנגד לגבולות כי הוא חווה כאב, פירושו ילד שלמד שגבולות עושים לו רע, ושאם הוא רוצה לצאת מזה בצורה טובה עליו להתגונן מפניהם. למה הם עושים לו רע? לא יודע. איך להתגונן מפניהם? תלוי בילד. אלו שאלות שאפשר לחפש להן תשובות. אבל הבסיס הוא שאנחנו רואים מול עינינו הישרדות.
זה נכון לגבי כולם. כל ילד חווה כאב. אין גדילה בלי כאב. אין נוכחות בחברה בלי מכות, בלי חוסר שייכות לפעמים או בלי תחושה שהצרכים שלי יגיעו אליי רק בתנאים מסוימים.
השאלה היא מהי המסקנה: להילחם על להיות חלק או לוותר מראש. ללמוד חזק יותר למבחן או להימנע ממנו מראש. להשקיע בנראות כדי להיראות טוב או לוותר על זה מראש, ולהישאר מוזנח.
איך נראה העולם, מהמשקפיים שלו?
השאלה היא לא אם בתהליך הגדילה שלו הילד שלנו חווה כאב. כל ילד חווה כאב. השאלה היא גם לא מהו אירוע הקצה ששבר הכל, כי לא חייבים אירוע קצה בשביל מסקנות נוקשות.
במקום זה, עדיף לעשות את הדרך ההפוכה. לא איפה הוא נפגע אלא מה נפגע. מהן המסקנות שהוא חי בהן, שמייצרות את הבלגן הזה. אילו תנאים יושבים אצלו בראש ומונעים ממנו להיות חלק מכולם. תחת אילו הנחות יסוד הוא חי.
רק אחר כך, אחרי שהבנו את הנחות היסוד, נוכל אולי לחפש אותן בחייו. להבין. למשל, מתי הוא הבין שבשביל להיות קיים עליו לבלוט, גם אם זה אומר להיות מוזר. במילים אחרות, מתי כל כך כאב לו שהוא הרגיש שלא רואים אותו? מתי הוא הבין שפה הוא לא יצליח להיות שייך, עד כדי כך שהוא הלך לחפש שייכות מעבר לכביש? כל זה, רק אחרי שהבנתי מה המסקנות.
אני לא מחפש אירועי קצה, אני מחפש מסקנות. רק כבונוס, אנסה להבין איפה הוא הגיע אליהן.
אבל חשוב לזכור. המענה יהיה למסקנות שבהן הוא חי. הדרך אליו תהיה בהכרח להצליח ללכת לצידו מבלי להוות איום ובלי להסתבך במסקנות שהוא מחזיק.
אם מבחינתו להסכים להיענות לגבולות פירושו לצאת קטן, וזיהינו את זה, הפעולה הנגזרת אינה למצוא איפה הוא הבין את זה, כי זה לא יעזור.
הפעולה הנגזרת תהיה לא לדרוך לו על הקטן, לתת לו להתמודד עם גבולות שלא יוציאו אותו קטן, ולדבר איתו בגובה העיניים בצורה שתאפשר לו לחבור לזה, מבלי שהמסקנות שסביב זה יהיו מאוימות כל כך.
*
יש אירועי קצה. יש כאלו שנושאים חוויות פוסט טראומטיות. אני לא מפקפק בעובדה הזו. יש להם את המורכבות שלהם, שנראית מעט אחרת, אבל במקור היא מבוססת על אותה הנחה. אירוע לא נעים, שנלקחו ממנו מסקנות שלא משרתות אותו יותר.
כאב, קיים בכל מקום. כל ילד חווה אותו. כל ילד מגיע למסקנות יצירתיות משלו. ולפעמים, המסקנות האלו משמשות נגדו.
אנחנו עסוקים במסקנות, לא באירועים. בסיפור שהוא מספר, לא בסיפור שהוא מסתיר. אנשים לא פועלים מתוך הכאב שלהם. הם פועלים מתוך המסקנות שהם הסיקו ממנו.
וזה קיים, גם כשהכאב הוא מבית טוב.
