"אני שונאת את הילד שלי", זעקה האימא בשיחת הטלפון

איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?

אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין אותנו לא נכון. ואולי אין צורך להיזהר? אולי זה מה שמקטין אותו? אולי הגיע הזמן להפסיק

הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים לשמור עליו, הוא מתרחק.
כשאנחנו מרפים, הוא מתדרדר.
מה הלאה? מה עושים מכאן? והאם