
מה גורם למאבקי הכוח עם מתבגרים, להופיע דווקא ברגעים החשובים?
איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?
מגדלים כנפיים
מצמיחים כנפיים
פורשים כנפיים
עמותת נשרים הוקמה ומנוהלת ע״י חזקי גלבוע (עו"ס קליני MSW), מומחה לטיפול במתבגרים והתנהגויות סיכון.
העמותה מעניקה מעטפת מקצועית ללווי וטיפול באתגרי ההתבגרות,
על ידי צוות מטפלים קליניים מוסמך, המומחים בייחודיות תהליך ההתבגרות ובצרכים המאפיינים תקופה זו ומספקים מענה הולם שיהפוך את התקופה הזו לפריצת דרך משמעותית.
אף אחד לא הפך ברגע אחד
מקרבן לגיבור, מחלש לחזק
או מלוזר לווינר
זה הגיוני. יש לזה סיבה, ויש דרך ברורה
שתגרום למסע הזה להסתיים בהצלחה.
איבוד הרצף, חילוקי דעות,
התנהגויות נרכשות וזהויות שמתגבשות.
יש דרך, שתאפשר לך להישאר גדול גם כשתרגיש קטן,
לקחת אחריות גם אם לא תוכל להבטיח שלא תעשה טעות.
גם אם כרגע האווירה מתוחה, יש חילוקי דעות או תחושה שדברים הולכים לאיבוד, אפשר לנשום,
יש לכל זה הגיון ויש דרך סדורה לצלוח את זה.
מאחורי כל התנהגות שאנו רואים יש הגיון.
התנהגות שנראית לנו לא הגיונית – ככל הנראה מספרת על הגיון שעדיין אינו ברור לנו.
אין טעם להלחם בהתנהגות בלי לתת מענה
למטרה שהיא משרתת.
חזקי גלבוע, מייסד ומנהל נשרים
ראיתי את השינויים שקורים ושאלתי את עצמי מה קורה כאן, שלא קורה במקומות אחרים. ממה מורכב התהליך? מה האדם שמולי רוצה לקבל, ומה הוא באמת צריך? מתי זה נהיה מסורבל, ועל מה אפשר לוותר?
לא חשבתי שאני קוסם. לא ייחסתי לעצמי כוחות על. היה לי ברור שהשינוי שמתרחש בקליניקה, בסדנאות ובכל מפגש – ניתן לשכפול.
כך נולד החזון.
אספתי סביבי את אנשי המקצוע הטובים ביותר, והעברתי להם את הידע, התפיסה והעקרונות שהופכים את הדרך הזו לכל כך משמעותית ואפקטיבית.
כך הוקם מרכז נשרים – מקום שמחבר בין ריפוי רגשי, החזקה התנהגותית ותהליך מוטיבציוני. שלוש אבני יסוד שמזינות את המרכז הטיפולי, את הגישה ההורית הייחודית ואת מגוון ההכשרות לצוותי חינוך.














איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?

אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין אותנו לא נכון. ואולי אין צורך להיזהר? אולי זה מה שמקטין אותו? אולי הגיע הזמן להפסיק

הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים לשמור עליו, הוא מתרחק.
כשאנחנו מרפים, הוא מתדרדר.
מה הלאה? מה עושים מכאן? והאם

איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?

אנחנו נזהרים. שלא ירגיש קטן. שלא יביע התנגדות. שלא יבין אותנו לא נכון. ואולי אין צורך להיזהר? אולי זה מה שמקטין אותו? אולי הגיע הזמן להפסיק

הוא רוצה לבד, אבל עדיין זקוק להכוונה.
כשאנחנו מנסים לשמור עליו, הוא מתרחק.
כשאנחנו מרפים, הוא מתדרדר.
מה הלאה? מה עושים מכאן? והאם

איך יכול להיות, שדווקא למי שקרוב אלינו אנחנו מתקשים לעזור?
הילד שלנו משתף במשהו שהוא מרגיש, ואנחנו מיד מנסים “לסדר”

אנחנו רגילים לחשוב שהבעיה בתקופות ללא שגרה היא חוסר יציבות.
אבל האמת היא שהקושי לא קשור בהכרח ליציבות, אלא

אבחנה מדויקת יכולה להיות מדהימה ומארגנת, אבל היא יכולה גם להיות מסוכנת.
מהי הדרך להיעזר בתוויות, מבלי לתת להם