קהל יעד: הורים

למה לחפור?

ובבת הכל מתנפץ.
בהתחלה התפקוד שלו מתחיל לגמגם, פתאום להורים שלו יש סיבות לכעוס, יום אחד הוא נעלם לכמה שעות וביום שאחריו הוא כבר נעלם ללילה מחוץ לבית.
וכבר ארבעה חודשים הוא ברחוב. נכנס למסגרות ועף משם. לא מוכן להקשיב לאף אחד. ישן בימים וער בלילות, נפתח לו לאחרונה תיק פלילי על אלימות- מבחינתו זה שהתחיל איתו אשם.

חרדה. נעים להכיר.

אני יושב עם החברים. אני יודע שהם סבבה איתי. אני רוצה להגיב על מה שהם מדברים. אני משותק. אני ממש ממש רוצה לדבר.
לא יוצאים לי מילים.
ניסיתי להגיד איזה מילה, היא לא יצאה טוב. מזל שאף אחד לא שמע.
אין, נדפקתי. חרא של חיים.

כוח רצון. יש דבר כזה?

כאילו, הסתכלתי על המלוואח, שנאתי אותו, אבל הייתי חייב אותו.
כשאני חושב על זה- אני רואה היגיון.
אם אתה כבר שמן, לפחות שיהיה לך טעים.

טקסים

ואז, פתאום הוא הסתכל עלי בעיניים נורא מודאגות.
פתאום הוא שאל- אבל איך אדבר עם אנשים? כאילו, מה אני אעשה כשארצה לשבת עם מישהו?
איך יושבים עם מישהו בלי קססה באמצע?
סביב מה יושבים כשרוצים סתם לשבת?

טיפול, סתם לדבר?

איך העובדה שאנחנו מדברים עשויה לעזור?
איך לעזאזל אם אני אבין שאני אובססיבי כי אני נורא מפחד לגלות שלא אוהבים אותי, איך זה יעזור?
איך להבין שאני מהמר את כספי למוות כי כשלא אהמר אהיה ריקני וחסר סיפוק- תתרום לקושי להפסיק?

אתה בעצם מבקש ממני לראות את הכאב, מה העניין? התפקיד שלך זה לא להעביר את הכאב הזה?
זהו, שלא.
בואו נבין מה זה טיפול, או איך המח שלנו עובד.

גיל ההתבגרות

וזה מה שקורה שם.
גיל ההתבגרות מתחיל בנקודה בה הילד מבין שהוא עצמאי.
הילד שלנו פתאום מבין שיש לו דעה.
הוא יכול להחליט. הוא מסוגל לחרטט.
הוא לא חייב להקשיב.
הילד שלנו בעצם מבין- שהוא קיים.
וזה – דבר מדהים.
כשזה לא קורה- יש בעיה.

מסיכות

והוא שואל, בכאב עצום- אבל מה אעשה?
מה, להיות קטן?
כן, אני מבין שזה מאמץ נוראי, אני סגור על זה שנמאס לי להתאמץ, אבל ככה? לעזוב את המסיכות?
מפחיד נורא.

לפעמים חלומות מתגשמים

הכרתי אדם מדהים. אלמן, עיוור, שמסרב להכיר בכך.
ניסינו ביחד להשלים עם המציאות.
היה שם משהו מוזר, לראות אדם עיוור, שמסרב ללמוד ללכת עם מקל.
היה כואב לראות אלמן שמסרב להספיד את אשתו.
וכל פעם שהתחילו לזלוג לו הדמעות, זה נכנס לי כמו חץ ללב.