פתאום הוא קלט את זה.
כל החיים שלו מסיכות.
הוא משתדל שיראו שהוא הכי טוב, מתאמץ נורא שיחשבו שהוא הכי חכם.
פעם, כשהיה קטן, היה ילד נורא מצחיק בכיתה.
הוא זוכר איך העיפו אותו כששם רגל למורה, הוא היה בדרך הביתה, אבל הרגיש ווינר- עכשיו כולם ידעו איזה אמיץ הוא.
והיום? היום זה אותו דבר, רק בוגר יותר.
הוא נכנס לעבודה, ומסתכל לצדדים. רואים אותי? מעריכים אותי?
ומה ההוא חושב עלי?
זה שחייך, צחק עלי או אהב אותי?
הוא רכש רכב חדש- שיראו כמה הוא מצליח.
קנה עוקבים- שיראו כמה הוא שאקל.
משתדל לדבר על ביזנס- שיחשבו שהוא עשיר.
כשהוא יוצא עם חברים- הוא מזמין. לא, אין לו כסף מיותר, אבל חייב שידעו שהוא משהו מיוחד.
והוא כל הזמן במשחק הזה. כל הזמן מסתכל לצדדים, מבין מה צריך לעשות, ועושה.
כאילו זועק – א נ י ג ד ו ל ! ! ! ת א ה ב ו א ו ת י ! ! !
והוא שואל, בכאב עצום- אבל מה אעשה?
מה, להיות קטן?
כן, אני מבין שזה מאמץ נוראי, אני סגור על זה שנמאס לי להתאמץ, אבל ככה? לעזוב את המסיכות?
מפחיד נורא.
ואני שואל, האם אתה באמת קטן? האם המסיכות האלו עוזרות לך להפסיק להרגיש קטן?
והוא זז בחוסר נוחות (כמו כולנו, כשניכנס לנבכי נפשינו).
האמת, כלום לא עוזר, אבל לפחות המאמץ הוא לא בלכאוב, אלא בלנסות לעבוד עליהם. על כולם, כל מי שעשוי לעורר את הכאב הזה.
לא אלאה אתכם.
רק אומר, שברגע שהבנו שהכאב קיים, והוא לא קשור למציאות חיצונית, משהו שם בפנים נשבר. השתחרר. הוקל.
סוף סוף אני יכול להתמקד במה שבאמת מפריע לי, ולא באיך אני מסתיר אותו.
היה גם משפט באמצע הפגישה שנורא עודד אותו.
הוא פתאום קלט שאם היה משקיע את אותה אנרגיה שהשקיע בלעבוד על כולם שהוא גדול, בלגדול באמת- בטח היה היום ממש ענק.
ואני? אני יצאתי מהורהר. חושב על המסיכות שלי, על המקומות שבהם אני מתאמץ נורא למצוא חן.
על המקומות שחשוב לי שתעריכו, שתאהבו, ובמקום פשוט לבקש שתאהבו אותי, אני לובש מסיכות, משחק אותה גדול כזה, תותח כזה, שכלום לא משפיע עליו…
לכולנו יש את המקום הזה שמשחק.
לכולנו יש ילד קטן בתוך הבטן, שנורא רוצה לקבל חיבוק, אהבה, תשומת לב.
אנחנו יכולים לברוח מהילד הזה, לרוץ רחוק, לנסות להשמיד אותו, לשחק אותה גדולים נורא.
ואנחנו יכולים להיישיר מבט, לילד הזה.
להיישיר מבט ולהגיד לו- מתוקי, אני כל כל אוהב אותך.. כן, אפילו שאתה חולה צומי, אני אוהב אותך, כי אתה הילד שלי, אתה אני, אתה מכיר אותי הכי טוב, אתה יודע הכי טוב מה החולשות שלי.
וכשנכיר אותו, ונברח פחות, משהו שם בפנים יפתח ויתעורר. כמו ילד שמקבל לגיטימציה לדבר, להיות.
