זה ממש פוגע. לתת את הנשמה, להשקיע ולטפח, לא לישון בלילות, לחשוב עליו לאורך כל שעות היום ולקבל בתמורה בגידה קשה כל כך. זה לפעמים בלתי נסבל לשמוע את ערמת התלונות שלפעמים מנותקות קשר מהמציאות. עשינו הכול, לא חסכנו כלום.
ואחרי כל זה- אנחנו אלו שצריכים להתבונן, לשנות, לדייק, ללכת אחריו, לקבל הכול. זה ממש נראה שהוא נגדנו. תוקע לנו סכין בגב. מנתק קשר או נשאר בקשר- בצורה רעילה ופוגענית. עושה את בחירותיו ללא התחשבות בסביבה, לפעמים כאילו היא אינה קיימת.
אני יודע שאלו מילים קשות, כנראה קצת מוגזמות. ברור לי שכשהן נמצאות שם- זהו רגע של כעס חולף שמתחלף באמפטיה ואהבה רגע אחר כך.
אבל יתרה מכך- ברור לי שאם היה פטנט שמתרגם את המילים הפוגעניות שניתזות לכל עבר מושלכות כלפיכם- ומכניס אותן לפרופורציות, מנקה את ההאשמות, מתרגם למילים ברורות יותר ומספר על החוויה האישית שלו ללא קשר אליכם- הכול היה פשוט יותר. היינו חווים מולו פחות אשמה, הדחף לפתרון מיידי או למתן תשובות היה יורד, המאבק שלו בנו היה פוחת ואנו היינו יחסית בקלות הופכים לפרטנרים מושלמים. כי תכלס, מי לא היה רוצה להיות פרטנר בהתמודדות שלהם?
תדמיינו כמה פשוט זה היה לו זה היה נשמע כך:
במקום לשמוע אותו אומר ׳בחיים לא דאגתם לי׳, היינו שומעים- 'אני יודע שדאגתם לי, אבל מפחיד אותי להודות בזה. זה מחייב מידי, ואני מרגיש שלא אעמוד בזה'. במקום לשמוע אתכם אומרים ׳אם אתה לא רוצה, תלך׳ הוא היה שומע- ׳כשאתה רק חושב על לעזוב, אנחנו מתהפכים במיטה בחוסר מנוח. בבקשה לא׳. או במקום שישמע 'נמאס כבר מהכפיות טובה הזאת', הוא היה שומע- 'קשה לנו לראות שאין ביכולתנו לעזור'.
הרי אין כל ספק שמערכת היחסים הזאת הייתה משתפרת.
אם כך היו נראים פני הדברים, הוא היה יכול לדבר על הכאב שלו. אתם הייתם יכולים לשתף על הציפיות ממנו. הוא היה יכול לענות למה זה מכאיב לו ואתם הייתם יכולים לתאם עמדות, להבין אותו, או לבקש ממנו לשמור על מה שכואב לכם. וכל הלופ המיותר הזה, שמרחיק ומקבע כל צד בעמדותיו- היה נמנע.
אז אמנם אין לנו את הפטנט הזה, ואף אחד לא הולך לתרגם עבורנו את המילים האלו, אבל כמעט בוודאות וברוב המקרים- זה התרגום.
לא המצאתי אותו, וגם אתם יודעים לתרגם את זה. אתם תעשו זאת בקלות עבור מישהו אחר. ודווקא במקומות האהובים יותר, המחייבים יותר, שתופסים אותנו חזק יותר בבטן- דווקא שם העניינים מסתבכים. דווקא שם, כשהצורך להגן עולה, כשהטראומה שלו מכאיבה לנו באמת, זה נפלט. וזה יוצא ממנו ללא כוונה. נפלט. 'אבל למה הלכת לשם? אמרנו לך שלא כדאי לך.' או 'איך לא סיפרת'. והוא בתמורה לאותו פרץ של כאב שמונע מחמלה ורצון להגן, ישמע האשמה ויתרחק.
אתם יודעים למה? כי שם זה מאיים. שם זה מחייב. שם המוח שלנו נכנס למגננה, שומע דווקא את מה שכואב וחשוב לנו שאינו נמצא שם. דווקא שם, כשאוהבים ולוקחים את האחריות וחוששים לשמוע את המילים האלו- הן אלו שבולטות. הבשורה הטובה היא- שאם הוא גם שומע אותנו לא טוב, ואם המתורגמן שלו גם כן לא עובד- כנראה גם הוא אוהב, מעריך, כואב בכאבנו ומרגיש אחריות על הרגשתנו הטובה.
ודווקא שם, במקומות האלו- אנו מפחדים להתחייב. נכנסים למאבקי כוחות, חוששים להניח את כלי המלחמה בצד. שמא לא נצליח להרימם שוב.
ואם רק לרגע נזכור שמדובר בכתב סתרים. לו רק נאמין לתחושות הבטן שלנו ונפסיק לחפש את אישוריו. אם רק נהיה בטוחים במקום שלנו, באהבה שלנו, בצורך שלו בנו, ונתבונן- הכתב הזה יראה לנו פשוט.
אם רק לרגע נזכור- שאם הוא מגיב כך ומרגיש במלחמה, כנראה גם אנו נשמעים ככתב סתרים והוא פוגש מלחמה. והוא, הילד האהוב שלנו- מאוים מידי, כואב מידי או מאכזב מידי בכדי להפעיל את הראש ולתרגם אותנו. ואולי נצליח לעשות עבורו את העבודה. לתרגם עבורו. להגיש לו את כתב הסתרים בצורה ברורה יותר, מאתגרת פחות. מבלי כל הצורך הזה לוודא- שהסולם שלנו חזק יותר.
כי מספיק רק רגע אחד של שפיות, ונקודת אור אחת שתעזור לנו לשחרר טיפה את המגננות, והכל נראה אחרת. אני יודע, אני פוגש כל כך הרבה הורים, שהרגע הזה- שווה עבורם הון.
תנסו את זה. רק לרגע אחד. למרות הכול ותוך כדי המערבולת- להחזיק עבורו ועבורנו את המילון הזה שתפקידו לתרגם את השיח האוהב הזה, לספר על החשיבות שיש לנו אחד כלפי השני ולייצר הפרדות.
כי תכלס, כולנו רוצים לקבל אהבה, ולתת אהבה. וזה ממש מולנו, בתוך כתב סתרים.
