ישבנו שם, חבורה של אנשים שהחליטו שהם מיישירים מבט על המציאות.
הורים, שמקדימים רפואה לתרופה.
דברנו על גיל ההתבגרות.
כן, הגיל הזה שהעולל שלנו, שהרגע החלפנו לו טיטול, פתאום מסתכל לנו בלבן של העיניים וקובע שאנחנו לא מבינים מהחיים שלנו.
דברנו על תקשורת, על מבנה בית בריא, על משמעת, הקשבה ובכלל, על מה זה חינוך.
אבל חשוב מכך, נגענו באחת הנקודות המשמעותיות ביותר שקשורות לגיל הנחקר ביותר על פני רצף החיים- גיל ההתבגרות. כן, הגיל הזה שמשגע אותנו. שגורם לנו לתפוס את הראש ולא ממש להבין- מה נסגר איתו?
דברנו על כך, שמעבר להתפתחות ההורמונלית (שלא כל כך משנה מאום, כיוון שבתרבויות שונות, למרות הפרשת ההורמונים, גיל ההתבגרות לא נראה כך) מתרחשת התפתחות מדהימה, שדורשת תשומת לב.
אחלק את הדברים לשניים.
המח שלנו עובד בנגטיב ונרטיב.
אני מבין שכרגע יש חושך, כי הרגע היה אור.
אני מניח שלחלקכם יצא לשבת בבית קפה, ופתאום מכונת הקפה מאחוריכם הפסיקה לעבוד. או שישבת בבית ופתאום מישהו כיבה את המזגן. שמת לב שרק כשהמזגן התכבה אנו שמים לב שהיה כאן רעש עד לפני רגע?
תנסו לא לחשוב על פילים אדומים.
כעת, תנסו לא להרגיש את הכף רגל שלכם.
אופס, ניחוש פרוע- לא הצלחתם.
חשבת פעם למה זה לא עובד?
המח שלנו עובד בכן ולא. בשביל לא לחשוב על פילים אדומים, חייב להיות פילים אדומים. אחרת לא קיים ה׳לא לחשוב׳.
בשביל לא להרגיש את כף הרגל- המח קודם כל מחפש את כף הרגל.
וזה מה שקורה שם.
גיל ההתבגרות מתחיל בנקודה בה הילד מבין שהוא עצמאי.
הילד שלנו פתאום מבין שיש לו דעה.
הוא יכול להחליט. הוא מסוגל לחרטט.
הוא לא חייב להקשיב.
הילד שלנו בעצם מבין- שהוא קיים.
וזה – דבר מדהים.
כשזה לא קורה- יש בעיה.
אם אני קיים- משמע שייתכן ולא אהיה קיים.
אז מתחיל פחד שאני לא קיים- ומאבק על כך שאני קיים.
את התוצאה אנחנו מכירים- ילד שנמצא בהתנגדויות.
וההתנגדות הזאת היא מדהימה. היא חלק מההתפתחות וחשוב שנקשיב לה. יש מאחורי ילד שהופך כעת למבוגר, והדרך- לא פשוטה.
זו לא התמונה המלאה. קיימים חלקים התפתחותיים פיזיולוגים, ועולם זהותי שלם שנבה ונפרט עליו במאמרים אחרים. אבל זה חלק משמעותי מאוד, שאנחנו ממש לא רוצים לפספס
