למה לחפור?

כבר ארבעה חודשים הוא מגיע.
בעקביות. לא מפספס.
הוא יושב מולי פעם בשבוע ונראה קצת אדיש. לא ממש מעניין אותו מה יש לי להציע לו.
פעם שאלתי אותו אם יש משהו שהיה רוצה לשנות בחייו- הוא צחק ואמר שבא לו לשדרג את הפלאפון.

החיים שלו מתפרקים.
הוא בן 15, ועד לפני חצי שנה הכל דפק. הוא היה הכי טוב בכיתה. תמיד.
לא זוכר את עצמו מביא ציונים נמוכים מ95.
למעשה, פעם אחת קיבל במבחן במתמטיקה 89, ומאז הוא שונא מתמטיקה.
חברתית הוא אהוב. במשפחה הוא סוג של מבוגר אחראי.

ובבת הכל מתנפץ.
בהתחלה התפקוד שלו מתחיל לגמגם, פתאום להורים שלו יש סיבות לכעוס, יום אחד הוא נעלם לכמה שעות וביום שאחריו הוא כבר נעלם ללילה מחוץ לבית.

וכבר ארבעה חודשים הוא ברחוב. נכנס למסגרות ועף משם. לא מוכן להקשיב לאף אחד. ישן בימים וער בלילות, נפתח לו לאחרונה תיק פלילי על אלימות- מבחינתו זה שהתחיל איתו אשם.

לימודים, תמיד היה אכפת לו. עכשיו זה לא מזיז לו.
הקשר שלו עם ההורים מפורק. הוא לא מחליף איתם מילה. לשולחן שבת הוא לא טורח אפילו לקום.

והם מנסים, בחיי. אין מענה. כלום. הוא פשוט לא עונה.

ואלי הוא מגיע בעקביות.
לפני שבועיים שאלתי אותו למה הוא מגיע. הוא ענה שנחמד לו, ובעצם למה לא.
אמרתי לו שמבחינתי אני פה כדי לשפר את איכות החיים שלו, והוא בשלו.
אצלי הכל טוב. מושלם. אין מה לשפר.

ואז זה יצא ממני, לא החזקתי מעמד יותר.

מה זאת אומרת הכל טוב? על מה אתה מדבר?
אתה לא נפגע אף פעם? אתה לא מרגיש רע עם עצמך? הבטחון שלך, אף פעם לא נופל? לא כואב לך לראות את ההורים שלך מאוכזבים?
ובכלל, עזוב רגשות. תמיד היית מסודר. אף פעם הארון שלך לא נשאר פתוח. ועכשיו החדר שלך נראה כמו אי חרבות. לא אכפת לך? ציונים, תמיד היו בראש מעיינך, זהו? לא מעניין? לאן הלכה האכפתיות, העקביות, הדאגה, השאיפה למצויינות?
ונניח שהיא הלכה, אתה לא מתגעגע אליה לפעמים?

הוא שתק שתי דקות. גם אני. אולי הגזמתי.

ואז הוא אמר-
חזקי, קברתי את כל זה.
בשביל מה זה טוב?
כל החיים סבלתי מכל מה שאתה אומר. סבלתי מאוד. התאמצתי מאוד. וזה לא הלך. אז קברתי. שמתי במחסן, נעלתי את הדלת. וזהו. עכשיו זה לא פה. והכל טוב.
אתה שואל מה איתי, ואני לא יודע לענות לך.
משהו רע לי. משהו מוזר לי. אבל אני לא יודע איך קוראים לזה. ואני מעדיף לא להיכנס לזה. כי כשידעתי מה זה- זה היה הרבה יותר קשה.

חזקי, נחמד לי לבוא. למה להרוס?

ושוב שתיקה.

ואז אמרתי לו את הדברים האלו-
פעם היה בנאדם, שהגיע לבית חדש. בתוך כל ההתאקלמות, והמעבר דירה, הוא לא ידע איפה הפחי זבל.

סוף יום, יש לו שקית זבל, ואין לו מושג מה לעשות איתה.
אז הוא שם אותה בחדר פנוי שהיה לו בבית.
למחרת, שוב. שקית זבל. שם בחדר. ושוב.

אחרי שבועיים, כל החדר היה מלא בשקיות זבל.
וזה ממש סיוט. כל הבית מסריח.
אי אפשר לחיות ככה.

אז הוא סגר את הדלת של החדר. וזה קצת עזר, כי הריח יצא הרבה פחות. אבל לפחות אפשר לחיות בבית הזה.

עדיין נשאר קצת ריח, כי יוצא קצת מתחת לדלת, ומהחור של המנעול.

בקיצור- צריך פתרון יותר יעיל.

האיש שלנו- חרוץ. הלך לקנות בושם. ריסס, וזה עזר. אבל אחרי שעתיים שלוש- שוב ריח.

אז הוא פתח את הדלת של המרפסת. שיתאוורר. וזה די עזר. אמנם ליד החדר ההוא עדיין מסריח, אבל בבית אפשר לחיות.

והתעוררה בעיה חדשה. חם. והמזגן לא תופס. אז הוא הגביה את המעלות במזגן.
עכשיו, אם עומדים מול המזגן, זה עובד. יותר מקרר.

אבל עדיין- כל הזמן חם בבית. וליד החדר- מסריח.

הביא מאווררים, סיליקון לחור מתחת הדלת, ויועץ מיזוג, שימצא פתרון לבעיה.

מה לדעתך הבעיה של האיש הזה, שעסוק באיך לקרר את הבית למרות שהדלת של המרפסת פתוחה?
יכול להיות שהבעיה שלו שהמזגן לא מקרר?

ברור לנו שהבעיה שלו היא שיש לו חדר עם זבל, והוא לא יודע מה לעשות עם הזבל.
אולי כדאי להראות לו איפה הזבל, ולעזור לו להוריד אותו לשם?

כן, אני יודע. זה יהיה ממש מסריח לפנות את החדר הזה.
גם לא נעים, כל השכנים יראו כמה זבל היה לו בבית.

אבל היי, יום אחר-כך- יהיה לו חדר נוסף בבית. והמזגן יקרר, והמאוורים יחזרו למחסן.

כן, ברור. מחר יהיה זבל שוב. אבל מחר תדע איך מורידים אותו.

זהו, כאן עצרתי.
והנער ההוא הסתכל עלי בפרצוף לא אדיש בכלל.
ואז הוא ענה-
חזקי, אין לי זבל. יש לי כאב. והמרפסת הפתוחה ממש מפריעה לי.
אני פשוט מפחד לפתוח את החדר הזה. כי פעם, הריח חנק אותי.
אני יודע שמתישהוא אצטרך לפתוח את החדר הזה. אני פשוט מפחד.
שאלת למה אני מגיע.
אני מגיע, כי אני מאמין שאם מתישהוא אחליט לפתוח את הדלת של החדר הזה, הייתי רוצה לפתוח אותה כאן.

ואני? אני רק הצעתי לו שנפתח את הדלת ביחד.
וגם הבטחתי לו שאם יש שקית שהוא יתעקש לשמור שם- נשמור אותה. אחרי שנבדוק מה היא מכילה.