כשזה התחיל, נכנסתי לבית חשוך וקודר. היה שם קור טבעי כזה, ובחוץ היה אוגוסט. הזעתי והיה קר. מן תחושה כזאת שקשה להעביר במילים.
התריסים מוגפים, חושך, טלוויזיה מכובה ורדיו דולק. גם החצר, נראה ששנים לא נגעו בה.
מי אתה?
שמי חזקי, באתי לדבר איתך.
בסדר. יש לי זמן. אם אתה צריך מישהו שידבר איתך, אני כאן.
חייכתי. לא רגיל להיות במצב כזה. ישבתי מול מבוגר בגיל העמידה. ואני בכלל עובד עם בני נוער, בדרך כלל.
הכרתי אדם מדהים. אלמן, עיוור, שמסרב להכיר בכך.
ניסינו ביחד להשלים עם המציאות.
היה שם משהו מוזר, לראות אדם עיוור, שמסרב ללמוד ללכת עם מקל.
היה כואב לראות אלמן שמסרב להספיד את אשתו.
וכל פעם שהתחילו לזלוג לו הדמעות, זה נכנס לי כמו חץ ללב.
הוא שאל אותי עלי, ובתמורה שאלתי עליו.
הוא סיפר עליו. על כך שפעם היה גיבור. הראה לי תעודותיו, תמונות מכל העולם, מידי פעם הוא היה מוציא בורקסים שעשה במו ידיו. השתוממתי.
תבינו, לא כל יום רואים בורקסים שהכין עיוור.
דברנו על העיוורון, על הריקנות, על הקושי להשלים עם כך שמאור עיניו חלף.
והוא תמיד אמר, זה שאשתי הלכה, יותר כואב.
היה שם משהו נדיר. היה שם בנאדם שהתקשה להסתכל על המציאות.
לחדר של אשתו הוא לא נכנס מאז אותו יום ארור.
הוא זוכר איך חזר עם החלות ביום שישי, ראה שנפלה מהמיטה, הזמין אמבולנס. וזהו.
תוך שעתיים לוויה.
באותה שבת היה אצל בנו, פעם ראשונה לבד.
ובסוף השבעה, לקח את הכרית שלו ועבר חדר.
לאחר שבועיים איבד את מאור עיניו.
ובכינו הרבה ביחד.
המון יאוש היה שם בבית.
אני זוכר שאמר לי שעדיף שלא רואה, עדיף את החושך הנצחי הזה, מאשר לראות את הבית הריק.
ופתאום הנס התחיל לקרות.
לא, זה לא קרה ביום אחד. אבל יום אחד הוא ביקש ממני שנכנס יחד לסדר את החדר שלו-שלהם.
נשבע לכם, היו שם המון דמעות כשפתחנו חלון בחדר ההוא. אני כותב את זה עם צמרמורות.
לא מאמין שתצליחו לדמיין איך זה להזיז כרית עם צורת הראש של אדם שהלך לבית עולמו לפני שנתיים.
להחליף מצעים. לאוורר ארונות, להוציא את השמלה שאהבה, להספיד הרבה אחרי שנגמרה השבעה.
ופתאום הגינה החלה להסתדר, והבורקסים נהיו יותר טעימים, והבית הפך למאוורר.
הרגשתי שהמציאות נהייתה ריאלית.
הוא פתאום מסתכל עליה.
קוראים לזה עיבוד אובדן.
ואז, והזמן עבר. חצי שנה.
פעם בשבוע, עם לב מאוד כואב ועם המון אהבה דפקתי על הדלת הזאת.
מודה, לפעמים לא היה לי כח.
היו ימים ששאלתי את עצמי למה. הרי אני עובד עם בני נוער, ומה לי ולעיבוד אובדן.
ובכל זאת, משהו השאיר אותי שם.
אני מאמין שקוראים לזה שליחות, או משמעות או לא יודע מה.
בקיצור, מה זה משנה, 7 חודשים, כל יום שלישי בתשע בבוקר.
ופתאום הוא מתקשר.
לא, זה לא רגיל.
הוא לא מהאנשים שמתקשרים בקלות.
חזקייי, אתה לא מאמין מה קרה!!!
חזרתי לראות!
מה???? שאגתי. לא האמנתי.
והוא חזר. ח ז ר ת י ל ר א ו ת!
ומעולם לא נסעתי כל כך מהר.
הייתי חייב לראות אותו. לחבק אותו. ולראות אותו רואה.
ועברה עוד חצי שנה, והתחלנו לסכם טיפול.
הבטחתי לו דבר אחד, שהיה מאוד חשוב לו- לעולם לא אשכח את הדרך הזאת שעברנו יחד.
הסיפור הזה קרה לפני עשור. אתמול נכנס אלי מטופל עם כאב גב חזק, ומשום מה, זה מה שצף לי.
נדדתי לשם, למכלוף, נזכרתי בו, בשאלות שעלו לי כשנכנסתי לראשונה, ופתאום במקום שאלות הייתה תקווה.
כי זה שהבטחתי לו, שאזכור.
אז ניסיתי לחשוב, מה הוא סוחב, שגרם לו לכאבי גב ככ חזקים בגיל כל כך צעיר.
ושאלתי אותו, אתה יכול לדמיין את ההחיים בלי כאבי גב?
עדיין לא קבלתי תשובה, אבל התחלנו.
תגובה אחת
Hi, this is a comment.
To get started with moderating, editing, and deleting comments, please visit the Comments screen in the dashboard.
Commenter avatars come from Gravatar.