לא הבנתי, למה הגעת לכאן?
אמרתי לך. שלחו אותי. לא הייתה לי ברירה, אם אני לא כאן, אני עף מהבית ספר.
ואיך אני יכול לעזור?
אין לי מושג. אני כאן בשביל לא לעוף.
איך הגעת למצב כזה שאתה חייב ללכת לדבר עם אנשים בשביל לא לעוף? ומה נראלך, מה הם מצפים ממני?
לא יודע. הם אומרים שאני לא יודע לנהל את החיים שלי. שאני לא עומד במסגרת, בגבולות. שאני מתדרדר.
ומה דעתך על זה?
תשמע, הם צודקים. בשנה האחרונה אני כמעט לא מגיע. אני קם מאוחר וישן מאוחר, לא מעניין אותי כלום חוץ מבילויים וחברים.
נו, מה רע?
מרגיש לא טוב בבטן. ריק כזה. משהו שלא מתקדם לשום מקום. פעם זה לא היה. פעם היה קשה, אבל לא היה רע. היום, קל, אבל רע.
והיית רוצה לשנות את זה?
כן. אבל איך? ניסיתי מלא פעמים. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי לתפוס את עצמי? להתחיל, לזוז, להחליט בלילה שמחר אני בראבק?
אין. לא הולך. וכשהולך, עובר לי אחרי יומיים.
למה? מה נשבר שם בדרך?
לא יודע. אני מחליט משהו, מתחיל לעשות, ותמיד זה נשבר. תחושה כזאת שאין סיכוי, זה לא יעבוד.
אני קם בבוקר, רוצה להתלבש, ופתאום עובר לי בראש- על מי אתה עובד? בשביל מה אתה מתאמץ? זה לא יעבוד.
זהו, אני חוזר למיטה.
תספר לי עוד.
מה יש לספר? לא הולך. פעם היו אומרים שאני הכי טוב מכולם, שיש לי עתיד מטורף. אבא שלי היה מסתכל עלי בגאווה כזאת. וגם לא ויתרו לי. המורים היו חולים עלי.
אני כבר לא שם. כל פעם אני מנסה לחזור לשם, מת להיות שם, אין, אבוד.
ותזכיר לי, למה אתה רוצה לשנות?
כי אני רוצה חזרה את ההערכה הזאת. אבל שלא תבין אותי לא נכון, אני צריך את זה. אני מסתדר לבד, ובכלל, בלעדיהם בחיים לא הייתי מגיע לכאן.
אני גם לא בנאדם של טיפול וכאלו, אני יותר מאנשי התכלס, לא מתאים לי לשבת ולדבר, לא מאמין בזה.
כן, אני מבין, נגיע לזה.
שוב, אתה רוצה לשנות כדי שיאהבו אותך?
אוהבים אותי. החברים אוהבים אותי.
אז מה אמרת על אבא ואמא, והמורים?
אהה, כן, זה היה כיף.
תשמע, נשמע שאתה כל הזמן נקרע בין להרשים את החברים לבין להרשים את ההורים. ומשום מה זה נשמע שהחברים מנצחים.
חיוך. מבט מושפל. עלית עלי.
זה נורמלי, לא? חברים יותר חשוב. כאילו, זה לא שהם יותר חשובים, אבל יותר קשה לי בלעדיהם. מה אני יעשה, אני אחיה בלי חברה?
תגיד, ואתה אוהב את עצמך? מעריך את עצמך? אתה חושב שמגיע לך יותר?
אמממ, בטח. ברור. מה, אני דפוק???
אני רוצה שתיזכר בך בכיתה ב', מה אתה יכול לספר לי על הילד ההוא?
לא זוכר.
תנסה. לך רגע לכיתה ב', איפה ישבת, מי היה המורה, זוכר? אני רוצה שתיזכר בך. איך היית נראה.
ילד, חמוד.
כן? ככה אתה מדמיין את הילד שלך?
לא.
למה?
כי הוא היה סתם ילד. תמיד בצד כזה, אף פעם לא באמת הרגיש שאוהבים. הכל במאמץ. תמיד התאמצתי ככ שיאהבו אותי. ואף פעם אין שחרור. ובחברה, תמיד נועקה כזאת, תמיד פחד שלא יאהבו אותי.
לא אוהב את הילד הזה. עזוב את זה.
תנסה להרגיש רגע, יכול להיות שכשאתה לבד, עם עצמך, זה עדיין מה שאתה מרגיש כלפי עצמך?
חיוך. כן. לא אוהב את עצמי. זה מה יש.
וזה משהו שהיית רוצה לעבוד עליו? בא לך לשנות אותו?
היית רוצה להרגיש יותר בטוח, היית רוצה להיות עם בטחון עצמי? להצליח כי בא לך להצליח?
