דיברתי פעם עם אמא שאמרה שעבורה הלוח היהודי קצת מבולבל. לדבריה, אם זה היה תלוי בה, היא הייתה קוראת לאדר חודש הרחמים והסליחות ולאלול חודש שבו מרבים בשמחה.
באדר היא מרגישה שהיא זקוקה לרחמי שמיים, שהכל יעבור בשלום. לעומת זאת, באלול הכול יותר רוחני, והיא ישנה טוב יותר בלילה.
הפער בין הפחד של הורים, לצורך בפורקן של המתבגר
המחשבה על פורים מעוררת באופן טבעי שיח פנימי על נושאים כמעט קבועים, שמרגיש שחשוב לעסוק בהם. אובדן גבולות, היעדר שליטה, אווירה של הוללות ברחובות, תחפושות, היפוך תפקידים ועוד.
רוב ההורים שדיברתי איתם לקראת פורים רואים ביום הזה בעיקר הזדמנות לחשיפות מסוכנות. סיגריות, אלכוהול, הוללות לא מותאמת, בילוי עד השעות הקטנות ויותר מידי הזדמנויות לפריצת גבולות שעשויות להיות פתח לקרע גדול יותר.
השאלות עוסקות בעיקר בגבולות שנפרצים ובדרך לקרוא נכון את הסיטואציה, להציב את הגבולות הנכונים, להתעקש על מה שאי אפשר להתגמש מולו, ובמציאת הנוסחה להרפות כשאין ברירה מבלי להפוך את זה לכדור שלג.
כשאני חושב על זה, כמעט פרדוקסלי לגלות שבשיחות עם נערים הנושא הזה כמעט לא עלה.
שלא תבינו אותי לא נכון. הרבה פעמים מה שמעסיק הורים אינו בהכרח מה שמעסיק את הילדים.
אבל לרוב, אם ההורים עסוקים בהתנהגות מסוימת ובדרך להגביל אותה, עצם ההגבלה מאיימת ומעוררת דיון.
׳ההורים שלי לא מרשים לי לצאת, ואני לא יודע איך להסביר להם שאין לי ברירה.׳
׳ההורים שלי חושבים שאני נגדם, והם לא מבינים שככה כולם עושים.׳
׳ההורים שלי רוצים שאחזור הביתה מוקדם, הם לא מבינים שאי אפשר לחזור מוקדם ביום כזה.׳
זה משהו שקורה. ופה, זה לא קרה בכלל.
מצד שני, בשיח עם נערים – עלה משהו אחר, בעוצמה חזקה מאוד.
כמעט כולם הביאו את הפחד מהפספוס, את תחושת ההחמצה שהרגישו בשנים קודמות, ואת התחושה שכולם נהנים יותר ממני, ממצים יותר ממני, נמצאים במסיבות טובות יותר, מאירות יותר, מצחיקות יותר ומהנות יותר. לכולם יש תחפושת נוצצת יותר, הסעודה אצל כולם שמחה יותר, ואצלי לא מספיק.
פער בלתי נסבל
זה אולי נראה כאילו עולמות התוכן שמעסיקים אותם שונים זה מזה. לדעתי הם סותרים זה את זה.
בזמן שההורים עסוקים בניסיונות להגביל את ההתפזרות והפורקן, הם עסוקים בהגדלת אותם מקומות. בזמן שהורים מרגישים שהם מגזימים וצריך לווסת את זה, הם מרגישים שהם מתפשרים על החוויה ומחפשים דרך למצות אותה.
זה לא פער, זו סתירה. אלה אינם שני עולמות תוכן שונים אלא נושאים מנוגדים. אם נצליח להגביל אותו, חוויית הכאב שלו תגדל. אם יצליח להשתחרר עוד, הפחד, חוסר השליטה והתחושה שאנחנו מאבדים אותו יתעצמו.
הוא לא יכול לשאת את האפשרות שנצליח במשימת ההרגעה שלנו, וגם אנחנו לא.
המאפיין הבולט ביותר בפורים הוא פריצת הגבולות. גם אנחנו המבוגרים מסכימים עם זה. אבל למה להגזים? למה זה אף פעם לא מספיק? למה לצאת עד שעה כל כך מאוחרת? למה לצאת נגד כל סמכות? למה להתחפש בצורה פרובוקטיבית? למה להשתולל?
אני מניח שהתשובה לזה טמונה בתחושה הזאת שהולכת איתו ולא מרפה. תחושת הפספוס.
אם התחושה הזאת, שהוא מפספס כל הזמן, לא הייתה קיימת או שלפחות היה לנו מענה עבורה, היינו פותרים את רוב הבעיה.
וגם אם אין לנו מענה עבורה, אם לפחות היינו מבינים מה מייצר את התחושה הזאת ומה גורם לו להתנהג בצורה כל כך קיצונית, היה לנו קל יותר למצוא את הדרך להשאיר אותו מוגן בלי שנהפוך לשוטרים שהוא מנסה להתחמק מהם כל הזמן.
למה זה כל הזמן לא מספיק?
די אירוני לחשוב על זה, שכמעט אף פעם אין הלימה בין הציפייה למשהו לבין המציאות שמתרחשת בפועל.
כל ילד קטן שעומד להתחפש בפורים מצפה לזה בכמיהה. הוא הולך לישון עם זה, קם עם זה, מתעסק באבזור התחפושת שלו ומצפה בכיליון עיניים למסיבה המשפחתית שבה יככב עם התחפושת שלו.
אם תפגשו אותו יום אחרי פורים ותשאלו אותו איך היה, הוא יענה שהיה כיף. בזה הוא יסכם את זה.
יום לפני פורים העיניים שלו נוצצות לקראת האירוע המרגש שהוא מחכה לו חודש שלם, ויום אחר כך אם תשאלו אותו איך היה, הוא יענה שהיה כיף.
זהו, בזה זה יסתכם.
זה קורה גם לילד שמחכה לטיול השנתי. הוא סופר את הימים, מדבר על האוטובוס, על החברים שישבו לידו, על המקומות שאליהם הם הולכים. הוא מוודא שוב ושוב שלא חסר כלום בתיק, ומתעורר באמצע הלילה כדי להשלים משהו שנזכר ששכח לשים בתיק.
כשתשאלו אותו אחרי יומיים איך היה, הוא יענה שהיה ממש כיף.
האם זה בהכרח אומר שהייתה שם אכזבה? לא. לא הייתה אכזבה. ההתלהבות נעלמה, כי יש פער בין הציפייה לבין המציאות בפועל.
זה קורה גם לנו.
אנחנו מחכים לחופשה משפחתית. במשך תקופה אנחנו מתכננים, בודקים תמונות, קוראים ביקורות, בונים לוח זמנים מהודק ודואגים לכל דבר שלא יחסר.
אם אשאל אתכם יום אחרי סיום החופשה איך היה, כמעט תמיד התשובה תהיה טובה. היה מדהים. וואו. היה חסר לנו עוד יום כדי שיהיה מושלם.
אין אכזבה. אבל גם אין את ההילה של ההתלהבות שהייתה בציפייה.
בציפייה יש סיפור שלם שבמציאות פשוט לא קורה.
דופמין או שקט? המנגנונים שמאחורי המרוץ הבלתי פוסק
במוח שלנו פועלים שני מנגנונים שונים לגמרי של הנאה. בלי להכיר אותם, אנחנו עשויים להתבלבל ולחשוב שאולי באמת מתפספס משהו, או שאולי באמת תכף המטרה באמת תושג.
בפועל, אלו מנגנונים שצובעים את המציאות בצבעים שונים, מייצרים בלבול, ומספקים אופי אחר לחלוטין של חוויה.
אפילו פיזיולוגית, החומרים שמופרשים במערכת העצבים בכל אחד מהם שונים זה מזה. הבלבול ביניהם מייצר פער, והוא זה שמניע את המרוץ הבלתי פוסק אחרי ה׳עוד׳.
הראשון נקרא עונג הריגוש.
זה מנגנון שקשור לציפייה. הוא נוכח כשאנחנו בדרך למשהו. התחושה הפיזית היא של דריכות, של ׳עוד רגע זה קורה׳. במערכת העצבים מופרש דופמין.
דופמין לא גורם לנו להרגיש טוב. הוא מבטיח לנו שעוד רגע יהיה טוב. התחושה היא שמעבר לפינה מחכה האושר הגדול. זה בדיוק החומר שמציף אותנו כשאנחנו רואים פרסומת מפתה, כשאנחנו מחכים בתור למשהו או כשמתכננים את החופשה.
למעשה, כל ההתנהגויות האימפולסיביות שלנו נובעות מהעונג של הציפייה.
המנגנון הזה לא נועד להרגיע או לספק. המטרה שלו היא להניע. ברגע שהמטרה מושגת, הריגוש דועך.
זה לא קשור לאיכות החוויה שהתקבלה, טובה או רעה, אלא לזה שהמנגנון הזה סיים את תפקידו.
כשאנחנו מגיעים לאירוע מסוים אחרי שבועות של ציפייה, רמת הדופמין צונחת ואחריו מופיעה תחושת ריקנות.
כדי למלא את הריק הזה, הרבה פעמים מתחיל חיפוש אחרי ריגוש חדש. עוד כוס, עוד מסיבה, עוד הקצנה. זה לא חיפוש אחרי ההנאה עצמה, אלא אחרי ההרגשה שהייתה ונעלמה.
מול המנגנון הזה, בצד השני, נמצא מנגנון שונה לחלוטין.
עונג השובע.
המנגנון הזה קשור למימוש. הוא מופעל כשהחוסר מתמלא והמטרה מושגת. זו יכולה להיות הארוחה שלה חיכינו, המפגש שאליו התכוננו, החופשה שעליה דיברנו זמן רב.
כאן מופרשים חומרים אחרים לגמרי, אנדורפינים ואוקסיטוצין. מתלווה למימוש הזה אנחת רווחה. זאת תחושה של חוסר שהושלם. אפשר להישען לאחור.
זו התחושה שמופיעה כששבעים אחרי ארוחה טובה. והפער בין התחושה הזו לבין הציפיה שקדמה לה, הוא זה שגורם לנו להזמין קינוח גם אחרי ששבענו.
*
המעבר בין המנגנונים דורש גמישות. הוא מצריך יכולת להישאר רגע ללא העונג שהיה עד לפני רגע, כדי לגלות אחר כך שהושג העונג הבא שאליו היינו בדרך.
בגיל ההתבגרות זה מורכב יותר. היעדר הגמישות הזאת הוא אחד המאפיינים הבולטים בתקופה הזו. זה מתבטא בצורך במענה כאן ועכשיו, בהנחה שאם חסר לי משהו לא השגתי דבר, ובחיפוש אחר שלמות.
וככל שהעולם שלנו מתפתח, המורכבות גוברת. החשיפה לבילויים של אחרים ברשתות החברתיות, המסכים, התחרות אחר שלמות, הראוותנות והתחרותיות מחזקות בדיוק את זה. את תחושת הציפייה והחיפוש אחרי מה שעדיין אין לי.
וכאן בדיוק נכנס פורים.
פורים הוא חג שמבוסס כמעט כולו על עונג הריגוש. זה נראה שיש צורך בפריצת גבולות, בפורקן, בחיפוש אחרי מה שיהפוך את היום הזה לשונה מכל הימים.
בפועל, פורים יחלוף תוך מספר שעות, ודי מתסכל להכיר בזה, שהוא אף פעם לא יעמוד בעוצמת הציפיות שקדמה לו.
הפער הזה יוצר מרוץ. עוד בלאגן, עוד מסיבה, תחפושת מעט יותר פרובוקטיבית או מוזיקה שמרגישה קצת נמוכה מדי.
ואם פורים מתבטא בפריצת גבולות, ואם הוא עדיין לא מרגיש מספיק “פורימי”, אז בואו נחפש עוד גבול לפרוץ.
הוא יעשה את זה כי הוא מנסה לחמוק מתחושת הפספוס שרודפת אותו. הוא יהיה בטוח שעוד רגע המטרה מושגת. ולנו ברור שזה קשור לעובדה אחרת לגמרי. הריגוש דועך, ואת מקומו תופסת ריקנות.
האמת שחשוב לדעת
כל ההיגיון הזה לא אמור להקל ולו במעט על הפאניקה שמלווה את היציאה של הילדים שלנו מהבית אל הרחוב החשוף ורווי הניסיונות.
חשיפה לגיטימית או הזדמנות מסוכנת: איך מזהים שהילד שלכם באמת נמצא בסכנה?
הפחד שמתעורר מול הפורקן ששוטף את הרחובות הוא טבעי. גם הצורך שלנו בשליטה, או לפחות בידיעה מתי להציב גבול בכל מחיר, הוא בסיסי מאוד.
אני לא מנסה לנרמל את השיגעון שמתרחש בחוץ. אני רוצה להכניס אותו לפרופורציה. לדייק אותו. לא לתת לו לצבוע את התמונה המלאה.
אני מניח שהפחד סובב בעיקר סביב האפשרות שהילד שלנו ייחשף למשהו שיהיה מפתה מדי, ומהר מאוד נמצא את עצמנו במדרון חלקלק.
המשוואה ההגיונית אומרת שאם לא תהיה חשיפה, נהיה בטוחים.
זה לא נכון.
זה נכון שחלק מהילדים שלנו יפגשו את הרחוב בפורים. זה נכון שברחוב יהיו התנהגויות לא מותאמות.
אבל החשיפה לא מייצרת את סכנה, אלא ההזדמנות היא זו שמעוררת אותה.
חשיפה או הזדמנות
נכון. החשיפה פותחת בפניו עולם מושגים שעדיף היה שייחשף אליו בשלב מאוחר יותר.
החשיפה לקיומם של פיתויים ושל פריצת גבולות מסוימים מלחיצה, אבל אם נקודת ההנחה היא שבמוקדם או במאוחר הוא ייחשף אליהם ויוודע לקיומם, הם אינם הסכנה.
באותה מידה נוכל להניח שילד שייחשף לקיומן של סיגריות בעולם יהפוך למעשן.
לא החשיפה, ההזדמנות.
ילד שנחשף עכשיו, הוא ילד שעד עכשיו לא הכיר את עולם המושגים שקיים בחוץ. זה אומר שהוא שמור, שהוא מוגן, שזה לא עלה על דעתו. אם נמשיך להיות לצידו, לשמור על קשר איכותי, ולהישאר הגורם המשפיע, תהיה לנו השפעה על הדרך שבה זה ייתפס.
לעומתו יש ילד שרואה בפורים הזדמנות.
הוא חשוף לפיתויים, הוא חושק בהם, הוא מחפש הזדמנויות לפריצת הגבולות הזו. זה תהליך שלא מתחיל בפורים. זה נחשף בפורים.
לדוגמה, ילד שכל השנה רוצה לעשן ובפורים מוצא את ההזדמנות לזה. ילד שרוצה לשתות עד אובדן הכרה ובפורים מוצא הזדמנות להתפרק.
לא החשיפה מהווה סכנה. המפגש עם ההזדמנות היא הסכנה.
ההבדל ביניהם טמון בפרטים הקטנים. האם ההתנהגות הזו חדשה לו או מוכרת? האם הוא נגרר אליה או מתכנן אותה?
אם הוא רואה בפורקן הזה הזדמנות, זה מעורר המון שאלות.
כמה זמן הוא מחכה לה, מה הוא רואה בה, עד כמה למנוע ממנו את אותה הזדמנות יעזור או ירחיק, אולי כדאי להנכיח את ההזדמנות וליצור שיח סביבה, לדבר עליה ואולי אפילו למצוא דרך לייתר את הצורך בה.
כשרעיונות שכבר נמצאים אצלו בראש מקבלים ביטוי ומתאפשרים ביום מסוים, זאת פנטזיה שלא התחילה היום. היום היא יוצאת לאור ובאה לידי מימוש, וזה עלול להתחיל סחרור.
אבל זה תוצר של הזדמנות, שלא התחיל היום. זה לא תוצר של חשיפה.
בסופו של דבר, הציפייה לגיטימית. הריגוש הוא חלק מעסקת חבילה שכולנו שותפים לה. זה אנושי.
ותכלס, בכל ציפייה אחרת, שפוגשת בסופה תחושת פספוס או ריקנות, אנו נגלה אמפתיה. נתווך. נסביר שהציפיות מציירות לפעמים תמונה מוגזמת של העונג שעומד להגיע.
עכשיו, לומדים לשבוע.
פורים מעורר דריכות. זה לא הולך להשתנות ואין לי כוונה לדון בזה. אני רוצה להעלות את האפשרות, שלצד הדריכות הזו, תהיה גם הבנה.
הבנה כלפי תחושת הפספוס, שאינה בהכרח מעידה על כמיהה לרחוב, אלא על פער בין הציפייה למציאות.
הבנה לכך שהריגוש שהוא מחפש אינו מרד בנו, אלא ניסיון לדחוק החוצה ריקנות שאיתה הוא מתמודד.
הבנה ויכולת הבחנה בין ילד שנחשף לבין ילד שמוצא הזדמנות.
פורים מעורר מאבק. אבל הוא לא על גבולות אלא על היכולת לשאת רעב בלי להיבהל ממנו, ולזהות שובע בלי לרוץ מיד הלאה.
אם נצליח לתווך לו את המעבר מריגוש לשובע, ונזוז מתפקיד שומרי הסף של הגבולות, הוא יתחיל לגלות שהבעיה לא טמונה במה שחסר לו, אלא בקושי להרגיש את מה שכבר נמצא אצלו.
קישור להצטרפות לקבוצה השקטה בווטסאפ:
https://chat.whatsapp.com/I1swcbZjdlE7EczjjHeAcp
