מבעד לעיניים שלו: למה המתבגר שלכם בוחר בפיתויים במקום בקשר?
השבוע העברתי הרצאה על הפיתויים הזמינים לילדים שלנו, ועל הסיכונים המתגברים דווקא בגיל ההתבגרות.
היה לי חשוב להעביר את החוויה של אותו נער שהולך לאיבוד. המטרה הייתה לשחרר לרגע את התפיסה הנוחה של הילד ה”בעייתי”, זה שעושה מה שבא לו או שמתעצל, ובמקומה להיחשף לרגע לצידו השני של המטבע. לנקודת מבטו של אותו הילד שאינו מוצא את עצמו, עד שהוא נתקל בפיתוי שמספק מענה מושלם לבעיה שפעמים רבות הוא אפילו לא העלה על דעתו שיש לה פתרון.
רציתי להכניס את המשתתפים לנעליים של אותו נער שרואה את העולם בעיניים נוקשות. זה שמרגיש שרק אם יתפס כחזק או חשוב, יהיה לו מקום. זה שמוכן לשלם מחירים כבדים בעבור אותו מקום שבלעדיו אינו יכול לחיות, שנאבק עליו ומשקיע בו אנרגיה אינסופית, בעוד המסרים שהוא שומע באופן עקבי הם: “אתה צריך להבין שהחיים הם לא פיקניק”.
היו שני מסרים מרכזיים שניסיתי להעביר.
הראשון – שלמרות הקושי, אנו מחויבים לגייס נקודת מבט אמפטית לפני שאנחנו נכנעים ללחץ או מתפרצים בכעס. מתרחשת אצלו סערה גדולה ואנו רוצים לוודא שהתגובות שלנו עוזרות לו ולא מגבירות את אותה המצוקה ממנה הוא מנסה להימנע.
והשני – שעלינו להבין את המניעים שלו לפני שאנחנו מתערבים בצורת ההתנהלות שלו. הוא משלם מחיר יקר, וזה אומר שהתמורה גבוהה. מהו הכאב שממנו הוא בורח, לפני הניסיון למנוע ממנו את אותה בריחה. להבין מה מרחיק אותו, לפני שננסה לקרב אותו.
זו הייתה הרצאה מטלטלת. התפתח בה שיח עמוק ואמוציונלי. המפגש עם הפיתויים, שהפכו כה זמינים ונורמטיביים, עורר תחושת מתח וחוסר אונים.
בתוך המתח הזה עלו המון שאלות. איפה נחשפים לפיתויים? איך מזהים את הרגע שבו זה מתחיל? האם יש סימנים מקדימים? מהם גורמי הסיכון?
ומצד שני, מה עושים? האם ניתן לפתח חוסן? ואם הפיתוי כבר הפך לחלק מחייו, מהי התגובה הראויה? איך מתרגמים את כל הידע הזה למשהו פרקטי, שמאפשר תגובה בשעת אמת?
היה ברור לכולם שהעולם המפתה בחוץ עושה את מה שהוא נועד לו – לפתות. זה ממש מאיים. קשה לדמיין בלמים שיצילו את הנער מגלישה למדרון החלקלק, בעיקר בגיל כה קונפליקטואלי.
השאלות שעלו נבעו מדאגה אמיתית וחוסר אונים שקשה להישאר אדיש לו. הרי גם כך תהליך ההתבגרות כרוך באובדן שליטה. המפגש עם תרחישי הקיצון והזמינות שלהם, הפך את אובדן השליטה לבלתי נסבל ומאיים שבעתיים.
בשלב מסוים שמתי לב למכנה משותף שחוזר על עצמו בכל השאלות. הן כולן נוגעות בשתי שאלות מהותיות, שנשאלות שוב ושוב, בניסיון להתמודד עם חוסר האונים:
- מה מצבו המדויק של הילד?
- מה עושים?
כל השאלות שנשאלו הן וריאציות של השאלות האלו: באיזה שלב הוא, איך מזהים, מהם הסימנים, ומה עושים כדי לשמור, למנוע, או להחזיר אותו אלינו.
הדאגה ברורה. הרצון בשליטה טבעי. אנחנו אוהבים אותו. רוצים שיישאר בריא בנפשו, שלא יסטה מהדרך.
אנחנו מחפשים סימנים, אוספים דרכי פעולה. מנסים לייצר תקווה או למצוא עוגן להיאחז בו. ובאופן אירוני – דווקא השאלות האלו, שחוזרות על עצמן כל כך הרבה פעמים, הן גם הכי פחות מועילות.
לגיטימי לשאול אותן, טבעי שנתעסק בהם, אבל הן מרחיקות אותנו מהשאלות שבאמת ראוי לשאול. הן מבלבלות, ויוצרות מערבולות בקשר בינינו לבין הילד שלנו.
למה הוא מחפש קשר עם כולם – חוץ מאיתנו?
תהיתי לעצמי פעם – מה היה קורה אילו יכולנו לדבר איתו באמת? בלי התחמקויות. בלי “הכל בסדר”, בלי “אני סבבה”, בלי “אני יודע מה טוב לי”.
פשוט – שאלה ישירה, ותשובה כנה. היינו חוסכים כל כך הרבה כאב ראש. כשהוא היה עושה משהו שמדאיג אותנו היינו שואלים מה קרה, והוא היה עונה בצורה ישירה. כשהיה מתרחק היה גם מסביר את עצמו, ואנחנו אולי היינו נרדמים טוב יותר.
למה זה כל כך מסובך? מה הסיבה שזה לא קורה?
נקודת ההנחה הרווחת היא שמתבגרים באופן כללי אינם מעוניינים בקשר. הם מעדיפים לבד. אבל המציאות מוכיחה אחרת. הוא רוצה קשר. עם העולם, עם החברים, עם המסך. הוא מחפש קשרים. הוא מעוניין במערכות יחסים. למעשה, זה לא יהיה מוגזם לומר שרוב האנרגיות שהוא מבזבז מושקעות באותן מערכות יחסים. הוא לא רוצה לבד.
הוא לא רוצה קשר – איתנו.
למה זה קורה? ואולי, אם מול כל העולם זה מתנהל אחרת, קיימת דרך שתשנה את המשוואה ותאפשר גם לנו לתקשר איתו בצורה בריאה?
הוא חייב לגדול
אנו עדים למסע הגדילה שלו מאז שנולד. בכל שלב לאורך המסע הזה – היו אתגרים שונים. בשלב הינקות, הגמילה ממוצץ וחיתול, המעבר מגן חובה לבית הספר וכו׳.
ועכשיו, אנו בשלב ייחודי ומאתגר מאין כמוהו.
המשמעות של השלב הזה היא – שהוא נמצא על כביש סוער שמוביל אותו מהילדות אל הבגרות. תכף, כשהוא יגיע לבגרות, הוא יהיה תלוי בעצמו. הוא יהיה אחראי לצרכיו, ולא יוכל להישען עלינו לנצח. לשם כך – הוא חייב לוודא שהוא מגיע לשם מוכן.
זו אינה פריווילגיה. זו חובה. הוא חייב לוודא שיש לו את היכולת לספק את צרכיו, גם הפיזיים וגם הרגשיים. זו הדרך היחידה שלו לוודא שהוא ישרוד בבגרותו.
לצורך כך, לאורך כל ילדותו הוא השקיע אנרגיה בניסיון להבין את העולם. הוא התבונן, ניתח, הסיק מסקנות: מי מרוויח ומי מפסיד, מה משתלם לעשות ומה לא שווה אפילו לנסות, ובעיקר – איך כדאי שייתפס. מי מקבל מענה לצרכים הרגשיים שלו, ואיך גם הוא יכול לוודא שהוא מקבל.
אחד למד שצריך להיות מצחיק כדי שיאהבו אותו, אחר הבין שעליו להיות טוב, וחברו הגיע למסקנה שעליו להיראות חכם.
אחרי שנים של למידה – הוא מתבגר. תכף המבחן. עכשיו הוא בסטאז’. עליו לוודא שבבגרות הוא ידע לדאוג לעצמו. זה הזמן לבחון אם מצליח ליישם את מה שהבין.
הוא דרוך, עירני, בוחן ומתעמת. והמטרה ברורה: אני צריך לדאוג לצרכים שלי, ולכן עלי להיות מה שלמדתי שעלי להיות.
הפער בין אהבה לבין כבוד
לאורך ילדותו התמקדנו בסיפוק צרכיו הבסיסיים – אהבה וביטחון. רצינו שיידע שהוא אהוב, ורצינו שמערכת היחסים תהיה יציבה וללא תנאים. שיהיה לו ברור שאנחנו כאן גם ברגעי משבר וכעס, תמיד.
עכשיו הוא מתבגר, וצורך נוסף נכנס לתמונה. הצורך בכבוד.
וזה מבלבל. כי לכאורה, דווקא אמור להיות די קל לכבד את מי שאנחנו אוהבים. אבל בפועל, זה מורכב.
שמתם לב שפעמים רבות דווקא האנשים שהכי קרובים אלינו – הם גם אלה שהכי קשה לנו לכבד? למה זה קורה? הסיבה פשוטה: כבוד ואהבה קרובים זה לזה, אבל הפער ביניהם עמוק.
אהבה -משמעותה – שאני רואה את הצד השני כאילו הוא אני. אני רוצה עבורו את מה שאני רוצה עבורי. אני מצפה ממנו להתנהג כפי שהייתי מתנהג לו הייתי במקומו.
וכבוד – בדיוק להיפך. כבוד, זאת היכולת לראות את הצד השני ולהכיר בכך שהוא אינו אני, לקבל את זה שמה שיעשה לי טוב לא בהכרח יהיה טוב גם לו.
זה מסתבך במערכות יחסים קרובות, זה מסתבך בזוגיות, וזה הופך לנפיץ – דווקא כשהוא מתבגר.
שם המורכבות. אנחנו כל כך אוהבים אותו, וזה עשוי לגרום לנו לפספס אותו. את המניעים שלו, את הצרכים שלו. את המאבקים שלו.
הוא זקוק לכבוד, כי עליו לגבש את תפיסת עולמו. הוא חייב לדאוג לעצמו כפי שהבין לאורך ילדותו את העולם. והנוכחות שלנו, שלא מאפשרת לתפיסת העולם שלו קיימות – מאיימת.
הוא מחפש כבוד. אנחנו מחפשים ביטחון. הוא נאבק על עצמאותו, ואנחנו – לעיתים – מאוימים מזה.
משחררים שליטה כדי למצוא את הדרך
שתי השאלות האלה, שחוזרות על עצמן, מבטאות ניסיון למצוא עוגן. הן טבעיות ומובנות. כך אנחנו פועלים כשאנחנו מאוימים. כל אירוע טראומטי מאופיין בצורך עז להשיג שליטה, ובעיסוק מתמשך בניסיון להבין את ההיגיון או את הרצף המדויק של מה שקרה – גם כשאין בכך היגיון.
שום דבר באירוע טראומטי לא ייפתר דרך הבנה של הנסיבות או סדר ההתרחשויות. ובכל זאת, המוח שלנו יחפש תשובות – בניסיון לדמות תחושת שליטה.
זה אינסטינקט. אוטומט.
אין צורך לנסות להימנע מזה או להאשים את עצמינו בזה.
רק להיות עירניים לזה. השאלות האלו – מקורן בצורך שלנו להשיג שליטה, והן לא הולכות לעזור.
מה עושים?
השאלה הזו, שמניחה מראש לאן הולכים ומחפשת אחרי הדרך הברורה יותר שתוביל לשם טבעית, הגיונית, ואולי מרחיקה אותנו מהמטרה שלו, ושלנו. המטרה היא – לספק לו מרחב של כבוד. בשביל להישאר בחייו – אנחנו חייבים שיהיה לנו קשר. חייבים לשמור על מרחב של שיח, וזה יתאפשר כשיהיה לו מקום.
זה לא אומר שעלינו לוותר על ערכים או גבולות, זה אומר שהשיח הוא לא על המקום שלו, על הערך שלו, או על הביטחון שלו. פשוט, במקום אותן שאלות – נוכל להתמקד בשאלות דומות אבל מעט שונות.
השינוי שמתחיל בשאלה אחרת
השאלות האוטומטיות מנסות להשיג שליטה ולכן הן מבלי משים מתמקדות בפרטים טכניים. בהתנהגות. ואני מציע להתמקד בו. במקום להתמקד במה שישנה את ההתנהגות שלו, אני מציע שנתמקד במה שישנה את ההרגשה שלו.
במקום מיקוד בפעולות שהוא עושה, מיקוד במה שמפעיל את אותן הפעולות שאנו רואים.
או במילים אחרות – במקום מה קורה ומה עושים – מה עובר עליו, ומה הוא צריך ממני.
אין שליטה. יש דרך.
אין לנו שליטה. הוא גדל. לא נוכל לעקוב אחרי מצבו בצורה עקבית ואם כן – זה יחווה כחודרנות. אבל די בקלות נוכל לדעת – למה הוא זקוק.
ולמרות שלא תמיד מה שהוא זקוק לו יהיה הצעד שיחזיר את השליטה והאיזון לחיינו, זה תמיד יהיה צעד מבורך בדרך לקשר, וצעד שנכון מולו, בדרכו לבגרות.
לפעמים הוא צריך מרחב, לפעמים חום, ולפעמים – גבול. אלה הצרכים שלו, והם נגזרים משאלה אחת: מה עובר עליו?
אנחנו מתמקדים בכבוד. בנפרדות. בתפיסת העצמי שלו כאדם עצמאי. שם הוא נמצא. אי אפשר להחזיק לו את היד לנצח.על זה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר.
הוא מתרחק כי הוא גדל, והקשר הזה הוא אותו השביל שמגן, שומר, ובעקיפין מספק את אותה שליטה שאבדה. כשנשמור על השביל הזה – נשאר באזור שלו. הוא יוכל להתקרב, להתרחק, להתאזן, או פשוט לשוטט בו, כשיהיה לו חשוב להרגיש קרוב.
וכל זה, תחת שתי שאלות.
מה עובר עליו, ומה הוא צריך ממני – כרגע.
זו הדרך.
לא תמיד יש מה לעשות, אבל תמיד כשיהיה קשר, תהיה דרך. אנחנו נישאר קרוב, ולו – יהיה לאן לחזור.
