באחד הימים השבוע קיבלתי שיחת טלפון די סוערת. על הקו היה אבא שסיפר שהחג המתקרב ממש מאיים עליו.
הוא סיפר שלאורך החיים היו בבית לא מעט מאבקי כוח מול בנם, ותיאר את הקשיים הרבים שחוו בליווי הבן הזה: התרסות, חיכוכים, מאבקי כוח מכוונים ומרד אקטיבי ומזלזל.
שמעתי בקולו עד כמה השנים האלו היו קשות, ושמחתי לשמוע שבשנים האחרונות מערכת היחסים מולם, ובאופן כללי מול כל העולם, הפכה יציבה יותר.
לדבריו, משהו בו התבגר. ההשקעה וההתמדה הניבו פירות, והתחושה היא שהוא לגמרי חלק מהבית.
ואז, הוא סיפר לי שהחג המתקרב מאיים עליהם מאוד. לדבריו, כל ההתבגרות הזו, וכל ההתנהלות שהשתנתה מול העולם, הופכות דווקא ברגעים החשובים, ללא רלוונטיות.
אנחנו עייפים. שבענו. עברנו את זה, אין לנו כוח יותר, ופתאום זה חוזר. פתאום, דווקא בימים שמבטאים בעוצמה את הערכים הקדושים והיקרים להם, דווקא שם, כאילו מתעורר בו השד.
הוא תיאר איך בליל הסדר, כשכולם שרו, הוא ניסה להפריע והאיץ בהם למהר. כשהילד הקטן אמר דבר תורה, הוא הגיב בזלזול. ברגע אחד, כך תיאר, הוא חזר חודשים ארוכים אחורה, לתקופה בלתי נסבלת שאין לו יכולת או כוונה להכיל יותר.
הוא שאל איך אני מציע להתנהל כדי להלך שם בין הטיפות, ואיך עליו להגיב בשעת מעשה אם זה קורה.
לי הוא נשמע יותר מפוחד מאשר מתייעץ, ולכן שאלתי אותו איך נראה התרחיש הגרוע ביותר.
בתגובה, הוא תיאר זלזול פוגעני. הוא ראה את זה נורא מוחשי, היה לו ברור איך זה הולך להיראות.
הוא אמר שהוא מדמיין איך כשכולם יוצאים לבית הכנסת בלילה, הוא מפטיר אחריהם לילה טוב ומצחקק. בסעודת החג, כשמדברים על קבלת התורה, הוא זורק הערה צינית ומלגלגת על איך היה נראה החג הזה אילו במקום לקבל את התורה, היינו מקבלים סט הוראות אחר.
היה לו ברור שהילד הזה הולך לעשות הכל כדי לקרר את האמבטיה, וברור היה לו שאי אפשר לאפשר לזה לקרות. יש לו אחים קטנים, ואנחנו לא נלחמים רק על כבודנו. אין לנו יכולת לאפשר את זה, בטח לא בנושאים שהדעת לא יכולה לסבול בהם ציניות וצחוק.
ניסיתי לברר איתו מה לדעתו קורה לבן שלו שם, מה גורם לו לעשות את זה והאם יש משהו שהוא יכול להצביע עליו, שגורם לילד שעבר תהליך של התבגרות והניח כבר את חרב המרדנות, לחזור לסורו.
הניסיון הזה, להבין מה עובר עליו שם ומה הוא מנסה להשיג, גרם לו לאבד מעט את הסבלנות. מה זה משנה מה הוא משיג בזה? הוא ענה. אין לי מושג, וגם לא ממש מעניין אותי. אני מבין שהוא חווה דברים, אבל כולנו חווים דברים. אני מצפה ממנו להתנהל נורמלי ולכבד את הסביבה שלו.
הוא סיפר לי שלאורך שנים רבות סבלו מנחת זרועו ומלשון הפיפיות שלו, תחת ההנחה שהילד שלו חווה טראומה וצריך להתחשב בו.
הוא מיד המשיך ואמר שיכול להיות שעליהם לסתום את הפה ולוותר, להניח שאין לו את המסוגלות ולוותר, אבל אין לו מקום להכיל יותר או כוונה להיות שק החבטות של בנו.
כששאלתי אותו מה זה אומר טראומה, איזו התנהגות נגזרת מזה, ומה הסיבה שזו ההתנהגות שנגזרת ממנה, הוא לא ממש ידע לענות. הוא ענה שטראומה זה אירוע כואב, ושנדרשת מהם התחשבות.
ואז הוא הוסיף: תאמין לי, גם אני בטראומה. הגיע הזמן שהוא זה שיתחשב בי.
*
הבהרתי לו שאני לא הולך להגיד לו לוותר, להתחשב, או לחשוב שתהליך הריפוי של הילד שלו כולל דריסה ורמיסה של ערכים החשובים להם. ממש לא, אין בזה שום היגיון.
הסברתי שאני מניח שרק אם יבינו מה קורה לו באמת, ברמה הפשוטה וההגיונית ביותר – יוכלו לעבוד עם זה. להציב גבול מבלי לדרוך על יבלות או למנוע התפרקות לפני שהיא קורית.
המסקנות הנסתרות: טראומה היא לא בהכרח אירוע כואב.
השאלה הזו, מה הופך טראומה לטראומתית כל כך, היא קריטית.
מה גורם לילד שחווה חרם חברתי לפני עשרים שנה להתעורר בלילה, לא להירדם, לחוות עוררות פוסט טראומטית, ולהרגיש עד היום שהחוויה ההיא הורסת לו את החיים?
לא מזמן ישבתי עם אדם שתיאר חוויה משפילה מאוד שחווה בילדותו. הוא זוכר איך בדרכו הביתה מבית הספר, ילדים מבית ספר מקביל הפכו אותו לבדיחה ביניהם, דחפו אותו, הפילו אותו, שיחקו בו והתעללו בו.
כשהוא תיאר את זה, הוא סיפר שזה ממש מלווה אותו. שהוא נזכר בזה, חווה את זה, או נזהר שלא ייקלע שוב לסיטואציה מסוכנת כזו.
ואני שואל, מה ההיגיון? למה זה לא משחרר? מה גורם למוח שלו לחזור לשם שוב ושוב, ולא להשתחרר ולהמשיך הלאה?
היה אירוע, הוא היה כואב, והוא הסתיים. למה המוח שלנו ממשיך לייצר כאב? האם יכול להיות שהמוח לא מבין שהסביבה בטוחה וסטרילית?
זה לא הגיוני.
התשובה היא שטראומה אינה אירוע כואב. עם כאב המוח שלנו יודע להתמודד, ולא הכאב הוא זה שמציף ומלווה בהמשך החיים.
מן הסתם, בסיטואציה שבה אותו אדם חווה חרם חברתי בילדותו, היה כאב. ככל הנראה התחושה שם הייתה קשה. אבל לא זה הסיפור.
הסיפור הוא לא הכאב שאותו אדם חווה שם, אלא המסקנות שאליהן הגיע שם.
המוח שלנו אמור להגן עלינו. הוא אמור לוודא שאנו בטוחים ומוגנים, צופים את הסכנות ויודעים להימנע מהן. אנו גדלים מכאב, מתעצבים מכאב, וכל תהליך למידה כולל בתוכו גם רגעי כאב.
כשאנו חווים אירוע ששובר את הרצף, שמכאיב ומפתיע, ששם אותנו במקום חשוף וחסר הגנה, ברגע כזה המוח שלנו חייב להבין למה זה קרה. מה פספסו מנגנוני ההגנה. מה היה משנה את המצב ומונע את הסיטואציה, אילו פעל אחרת, או אילו נתפס אחרת.
כאב לילד הזה שחווה חרם חברתי, אבל לא זה הנושא. הנושא הוא, שכשכאב לו, הוא היה חייב לדעת למה.
הבעיה היא לא שהם לא דיברו איתו, אלא שהוא שאל את עצמו למה הם לא דיברו איתו.
הוא חווה דחייה, הוא היה מושפל נורא, והוא הבין שזה בגלל שדיבר יותר מדי. הוא הבין שזה גרם להם לראות שהוא זקוק ליחס מהם. זה חשף אותו כחלש, ושם הייתה הטעות שלו.
הם דחו אותו כי הוא עשה משהו שעליו ללמוד לא לעשות.
זה נצרב. ומעכשיו, המוח, שעסוק בלהגן עליו, מגן, שומר ומוודא שלא יקרה מצב שבו בטעות הוא מדבר יותר מדי.
מאז חלפו עשרים שנים. בית הספר הסתיים מזמן, אבל המסקנות הולכות איתו. אסור לדבר יותר מדי. כל פעם שהוא אולי מדבר יותר מדי, כל פעם שהוא מרפה ומשתחרר, כל פעם כזו הוא מקבל תזכורת. הוא מוצף. הוא חווה את אותה תחושת דחייה שתכף תגיע אם לא ייזהר ויבלום את עצמו.
זה הולך איתו לכל מקום. בלילה הוא חושב היכן היום דיבר אולי יותר מדי. ביום הוא מחפש מקום להיות בו, שמצד אחד ירגיש בו בנוח, ומצד שני לא תתפוס אותו אשליה לא מוכנה.
הוא לרוב אפילו לא עושה את הקישור הזה. הוא רק יודע דבר אחד. לא לדבר יותר מדי. לדבר יותר מדי מעורר תחושה של דחייה.
הוא לא נלחם בערכים: הדרמה של המתבגר, מאחורי הקלעים.
כשאתה מתאר את ההתנהלות של הילד שלך, אני לגמרי מבין את הפחד שלך.
אני רואה את ההשקעה שלכם, ומבין כמה פוגע ומטלטל לחזור לשם שוב ושוב. באותה מידה, כשאתה מתאר את החוויה הקשה שהוא חווה, כואב לי בשבילו.
אני לא שופט, ואין במילים האלו שום ניסיון להצדיק את ההתנהגות שלו או לתפוס צד. במיוחד בגלל שאין כאן שני צדדים.
אותי מעניין דבר אחד. מה הוא הבין, מה יושב לו בראש, ומה בדיוק הוא עושה כשהוא מזלזל. אתה רואה את הילד שלך נלחם, ואני מנסה להבין על מה.
נניח שכשהיה ילד, חוויית האשמה שליוותה אותו הייתה קשה מנשוא. הוא אף פעם לא הבין למה, אבל תמיד הרגיש שמקטלגים אותו.
ייתכן שהוא כועס על עצמו שלא הגיב, שלא התגונן, שנתן למורים או לרבנים לקטלג אותו, ושלא היה חזק מספיק כדי לעמוד על שלו. ונניח שעכשיו הוא לא מתאפק, כי להתאפקות הזו נלווית תחושה של פראייר.
אולי עבורו, להיות לא רלוונטי או לא חלק מהסיטואציה, משתמע כהשפלה והדרה. ייתכן שהוא מגחך את זה כדי לוודא שיש לו כוח, שהוא לא בסכנה, ושאף אחד לא חושב שניתן להשתלט עליו.
בראש שלו יש סרט. בבית יש רוחניות, ומאחורי הקלעים אצלו מתחוללת דרמה, וחשוב להקשיב לה.
לא כדי להתקפל ולוותר לו, ולא כדי לנרמל את ההתנהגות הזאת ולתת לה לגיטימציה, אלא כדי להבין היכן בהתנהלות מולנו התמקמנו בשני הצדדים של המתרס.
ממה הוא מאויים ומה הוא מנסה לוודא.
אם נבין את זה, נוכל לעזור שלא תהיה תחושה רעה, בדרך קלה יותר. אנחנו לצידך, ונעזור לך בזה.
זה עדיין לא אומר שום דבר נגד הגבולות והנחיצות שלהם שם.
אנחנו לא מוכנים שתזלזל במה שקדוש לנו, אבל דע שאם בא לך לדבר על משהו אחר, בעוד כמה דקות נסיים ונעבור נושא.
אנחנו לא מוכנים שתדבר נגד, אבל אם אתה מרגיש שמה שאנחנו אומרים מכוון נגדך או מעורר בך תחושת אשמה, דע שאין לנו כוונה כזו. תכבד אותנו ועצור את זה, או תגיד לנו בצורה בוגרת היכן הבעיה ומה יכול לעזור לך.
אנחנו באותו צד: איך מציבים גבול ברור מבלי לדרוך על מה שכואב?
המסר הוא שאת הזהות שלך אנחנו רואים. את הצורך שלך אנחנו מכבדים. על הכאב שלך אין לנו רצון או כוונה לדרוך. אנחנו באותו צד, רוצים לתת לך מקום, ובאותה מידה לא מוכנים שזה יהיה על חשבוננו.
זו יכולה להיות הזדמנות לחוויה אחרת. כזו שמתקנת את פעם, כזו שמספרת שלא משנה כמה תדבר, אף אחד לא יצחק עליך. זו חוויה שבה גם אם לא תעמוד בכל הכללים, אתה לא תעוף מהכיתה. זה נגמר, ולאף אחד אין צורך להוכיח שהוא חזק ממך.
משהו כאן מוצף, אבל שים לב שזה לא אנחנו. זה לא מולנו, ואנחנו בצד שלך.
חשוב לנו לדעת שהקדושה כאן לא עושה את מה שעשתה הקדושה שם, שהחיבור כאן לא הופך אותך לבודד כמו שהחיבור שם הדיר אותך. ויש כללים.
לפעמים נדמה שיש רק שתי אפשרויות. או שהוא יתבטל, או שאנחנו. וזה לא נכון. הקשר שלנו כבר הוכיח שכששנינו לא מאוימים, אנחנו חשובים לו והוא חשוב לנו.
נשאר לנו רק לוודא שאנו מודעים לכך שיש שם חיבורים כואבים, שאנחנו לא חלק מהם, ושהקיום שלהם כואב גם לנו. שאין צורך להוכיח לנו כמה גדול, חזק או חכם אתה, כי זה בדיוק מה שאנחנו רואים בך.
אחר כך אפשר להציב גבול, ואולי אפילו לאפשר לו להיות שותף לשאלה הבסיסית: איך אפשר להפוך את המרחב הזה ללא מאיים, מבלי שנצטרך אנחנו לוותר. מה יכול לעזור לך לשבת איתנו בשולחן ולהרגיש שאתה לא צריך להתגונן?
*
הבית הוא שלכם. את הערכים בו, אתם קובעים. הוא לא נגדם, הוא נגד הסבל שלו. אם הם לא יאיימו עליו, הוא גם יוכל להיות שותף להם.
ולכם – יש הזדמנות להוכיח לו, שהם לא אלו שמסתירים אותו.
