קשר עם מתבגרים: למה דווקא הפחד מטעויות, הוא זה שפוגע בקשר

קשר עם מתבגרים הוא ללא ספק אתגר.

רובנו חיים בתחושה שאנחנו דורכים על ביצים. חוששים מכל מילה, נזהרים מכל טעות, מתכווצים מול ההתפרצויות. אבל מה אם דווקא הזהירות הזאת היא הבעיה?

אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על גיל ההתבגרות, על הקשר שמשתנה, ועל ההבדל בין טעות שמרחיקה לטעות שדווקא בונה, והוא נוגע בשאלה שכמעט כל הורה למתבגר שואל את עצמו: איך אני מדבר איתו בלי שזה יתפוצץ?

*

השבוע ישבתי עם זוג הורים שגילו שהבן שלהם מתנהל כלכלית במדרון חלקלק. הוא מגלגל הלוואות, מוציא בצורה לא מותאמת ולא מחושבת, מגדיל חובות ונמצא בלחץ מתמיד. כמו כדור שלג שהולך וגדל.

הם סיפרו לי שהם חסרי אונים מול זה. אין להם מושג איך לפעול. הם מסתכלים על זה, מתכווצים, רואים אותו ניזוק מההתנהלות הזאת, רואים אותו מתפתל וסובל, יודעים שהוא זקוק להכוונה או לעזרה בצעדיו הראשונים בעולם הבוגר, ושותקים.

הם באו להתייעץ מה כדאי ומה ביכולתם לעשות.

שאלתי אותם אם הדבר הזה דובר פעם, עלה לשיח, שוקף, או לפחות אם שאלו אותו אם הוא מעוניין בעזרה.

הם ענו לי שלא, ואז הסתכלו זה על זה וחייכו. שאלתי אותם למה הם מחייכים, והאבא אמר במבוכה שכל הזמן זה מה שהוא אומר שעליהם לעשות, אבל בפועל לא עשו כלום.

ניסיתי לברר למה זה עניין כל כך גדול לראות מישהו מסתבך עם עצמו וסובל, ולשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה או להכוונה. הם ענו שהוא מתבגר, והכל יותר מסובך. לך תדע מה הוא יבין.

אנחנו לא רוצים להרחיק אותו. רוצים לתת הרגשה של גדול. מבינים שכל פעם שמרגיש קטן, מתגונן, נמנע, מתרחק. אז אנחנו זהירים איתו. ׳אתה יודע׳, הם הוסיפו, ׳גיל ההתבגרות׳.

הם דיברו על גיל ההתבגרות, והיה ברור שפרק הזמן הזה ממש מלחיץ אותם. אין להם מושג מה זה אומר להיות בקשר עם מתבגר. זה נשמע להם כמו משימה לא מובנת, והם משתדלים לעצור את נשימתם בתקווה שזה יחלוף.

למה שההצעה לעזרה תקטין אותו? איתגרתי אותם, אולי זה יראה לו שאתם שם לצידו, נכונים לעזור לו באתגרי הגדילה?

ונניח שזה יקטין אותו, אולי שווה לו להתכווץ לרגע ולקבל עזרה, מאשר להמשיך להתגלגל עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקבל עזרה?

ונניח שזה לא שווה לו, ואין בעיה, והוא יחווה אתכם כביקורתיים ואולי אפילו ייפגע, מה אז? מה יקרה? מה כל כך נורא? ממה אתם חוששים?

אנחנו לא יודעים, הם השיבו, לכן באנו.

אז אתה אומר שאנחנו פשוט צריכים לגשת אליו ולהגיד לו שאנחנו רואים אותו מסתבך ורוצים ללמד אותו להתנהל כלכלית, או ממש להציע לו עזרה של כסף?

שום תשובה לא נכונה, עניתי להם. אבל אולי לפני שנחשוב על התשובה הנכונה, כדאי שניכנס רגע לעובי הקורה וננסה להבין למה זאת התשובה.

הדיסוננס שנמצא במעבר מילד למבוגר

יש כאן ילד בתהליך גדילה. החלק הבוגר שלו מתפתח, אבל החלק הילדי עדיין שם – וזה מרתיע אותנו.

חשוב לנו מאוד שירגיש גדול, אבל מפחיד אותנו שישאר ללא ליווי ראוי והגנה בסיסית.

מעבר למתרס, גם הוא עובר את אותו תהליך. גם הוא נמצא באותו דיסוננס. היכולות שלו נמוכות והוא חסר אונים מול העולם, אבל עסוק בהוכחות שהוא גדול ומוצלח. הוא נלחם להוכיח שהוא מבוגר, בזמן שבפנים יש ילד שמנסה לתמרן ולפלס את דרכו.

אנחנו מנסים לעורר בו את המודעות לכך שהוא עדיין ילד, והוא הודף את זה שוב ושוב בניסיון להוכיח שהוא מבוגר, בזמן שבפועל, גם הוא מחזיק את שני החלקים.

דווקא כשאנחנו נזהרים עליו, הוא הודף אותנו

מצד שני, אם תנסו אתם לטעון שהוא מבוגר, לדחוף אותו קדימה, להאמין ביכולותיו ולהתעלם מהחלק הילדי שלו – מהר מאוד תגלו שברגע שאנחנו מחזיקים את ההכרה בזה שהוא מבוגר, הוא פתאום זה שמביא את החלק השני. חושש, מעלה תהיות, מבקש עזרה.

כי כל עוד אנחנו טוענים שהוא ילד, הוא יוכיח שהוא מבוגר. אבל כשאנחנו רואים אותו כמבוגר, הוא יכול להודות שיש בו חלקים שזקוקים לעזרה, שהוא עדיין ילד.

ובגלל שהוא גדל ומה שהתאים פעם כבר לא מתאים היום, גם הקשר שלנו איתו עובר בנייה מחודשת.

לאורך כל חייו היינו המבוגרים האחראים עליו והוא היה הילד. בחרנו עבורו לא מעט פעמים, ידענו טוב ממנו מה נכון לו, ולמעשה היינו אלה שניהלו אותו.

זה נגמר, הוא מתחיל לנהל את עצמו, ולכן – הקשר חייב להשתנות.

הוא כבר לא יכול להישאר בקשר של ילד מול מבוגרים. הוא לא יכול להניח תמיד שאתם יודעים יותר טוב, שהוא לא מספיק מבין, או שהוא זקוק לקביים שלכם. זה בדיוק מה שהוא מנסה להינמע ממנו.

הוא חייב להרגיש שהשינוי הזה באמת קרה. שזה כבר קשר של מבוגר מול מבוגרים. שם, אם ירגיש מבוגר, לא תהיה לו בעיה לקבל עצה, להכיר בחולשה או לחשוף קשיים.

ההתגוננות, הניסיון לדחות ולהסתיר, נובעים מזה שהם מוכיחים שהוא עדיין ילד. וזה משהו שלא יכול להמשיך להיות חלק מהבסיס של קשר שחייב להשתנות.

בכל מקום שבו היחס אליו יהיה יחס למבוגר, הוא ישמח להיעזר. וככל שיחוש שזה עוד לא שם, הוא יהיה מאויים.

מולכם, זה הכי מאיים. אתם אלה שגידלתם אותו, הוא רגיל להיתפס על ידכם כילד, ולכן לכם מולכם הוא עסוק הכי הרבה בהוכחות. טבעי שמילים רבות שלכם יתפרשו באוזניו ככאלה שנאמרות אליו כילד.

לרוב הוא צודק, אלא אם הקשר באמת עובר את התהליך הזה. לא בכאילו, באמת.

כשנראה אותו כמבוגר ונתייחס לצורך שלו בעזרה כצורך לגיטימי ולא כהוכחה לכך שהוא עדיין ילד, לא תהיה בעיה. יהיה מותר לטעות.

איך נראית טעות בריאה?

אם תעצרו לרגע ותתבוננו בזה, מתי לדעתכם הוא ירגיש יותר שמתייחסים אליו כילד, כשנזהרים מטעויות, חוששים שלא יבין או שייקח ללב, או כשרואים בו מבוגר ונותנים לו להתמודד???

מאחורי הפחד לא לעשות טעות, יש סאבטקסט שמספר לו שאנחנו עדיין לא רואים אותו דרך עיניים בוגרות. שאיננו רואים את ההיגיון שלו, את מה שעובר עליו. להיפך, זה מספר לו שהוא עדיין ילד מבחינתנו, ושכשהוא מתעצבן, זאת קריזה, וצריך ללמוד להתנהל מולו או להיזהר ממנו.

הוא מרגיש משהו. הוא לרוב מזהה נכון. כשהעיניים שלנו יראו או באמת בצורה שונה, וכשנבין לעומק את מה שמשתנה, אין סיבה שירגיש מאוים.

שם, כשהקשר הוא של מבוגרים, אין טעויות שצריך להיזהר מהם.

אתם חוששים מטעות שתרחיק אתכם, כנראה יש לכם ניסיון מול זה וראיתם שיש תגובות שמרחיקות.

אז אולי כדאי שנמסגר את זה, את הטעויות האיכותיות שקורות בתוך מערכת היחסים הבוגרת, ואת הטעויות שמרחיקות, שמהם כדאי להימנע.

טעות שמרחיקה, היא זו שמספרת לו שוב שאנחנו רואים אותו כילד.

אוי, חבל, לא נזהרנו מספיק, הוא מתבגר.

זו טעות מקטינה. היא מספרת לו שהוא לא סתם מרגיש מוקטן, שאנחנו אומרים לו דבר אחד אבל רואים בו משהו אחר.

מול זה, יש הטעות הבריאה.

היא קורית כי יש תקשורת. כי מותר לדבר. היא קורית בקשר שבו, כששואלים אותו שאלה, לתשובה שלו יש משקל.

בקשר הזה, השאלות נשאלות מתוך הנחה שיש לו תשובה ולא כשאלה רטורית של מבוגר אל ילד.

מה כל כך חשוב לך לצאת בשעה כזו? זאת שאלה. עצרו רגע. תקשיבו לתשובה. אל תצאו מנקודת הנחה שאין תשובה, שהוא בתהליך של אימות או הוכחה. יש לו תשובה.

אולי הוא הבטיח לחברים שיבוא ולא נעים לו להבריז, אולי היה לו יום מתוח וזאת הדרך היחידה שהוא מוצא לשחרר לחץ, אולי פשוט אין ללוז שלו מחר הרבה משמעות, ולא ממש חשוב לו לקום בשעה שאתם חושבים שהוא אמור לקום בה.

אתם יכולים לא להסכים, אבל יש לו את התשובה שלו, וזה מכבד.

זו רק דוגמא לשאלה, ועד כמה היא נשמעת אחרת בתוך קשר בוגר בהשוואה לקשר עם ילד.

ושם, בתקשורת בוגרת, כשהוא הגיוני ומותר לדבר, הטעויות יקרו, אבל הן יהיו איכותיות. כי הן יספרו אנחנו באמת רואים אותו וסומכים עליו.

אמפתיה מול סימפתיה: ההבדל שמשנה את הקשר

אל תהיה נחמד, תהיה נורמלי

הרבה אנשים רגילים לחשוב שאמפתיה היא תגובה נעימה, מתחשבת, מותאמת לסיטואציה, כזו שמראה לצד השני שהוא מובן.

זה לא נכון.

מה שתיארתי זאת לא אמפתיה אלא סימפתיה. זאת נחמדות, והיא עושה את ההפך הגמור.

תגובה סימפטית תיחווה לרוב כמרוחקת, ככזו שלא רואה את הצד השני, לקונית, מחושבת, לא מותאמת לגמרי לסיטואציה.

רוב הנערים שאני פוגש בחדר מתארים בפניי את המטפל הקודם שאיתו ישבו ומספרים שכסיפרו לו על אירוע מטלטל בחייהם, הוא ממש הסתכל עליהם אחרת. ריחם עליהם, כאב בשבילם, חשש לגעת בפצע מדמם.

מבחינתם, כשסיפרתי לו מה עברתי, זה גרם לו לראות אותי כחלש. מזה חששתי. לכן לא רציתי לדבר, ולכן עזבתי.

לרוב, התשובה האמפתית, ששואלת – אוקי, מה אתה בעצם מספר לי? למה זה כל כך הכאיב? בתור מה אתה מספר לי את זה? מה הופך את הסיפור לבולט כל כך? מה בזיכרון הזה מפריע לך כיום? תגובה כזו, תגדל. לא תגרום לו להיתפס כחלש. תתקף את המקום הגדול שלו ותגרום לו להתרווח הרבה יותר, ולאפשר לעצמו לא להתגונן ולהתאמץ לצאת חזק.

ולכן אמפתיה היא ההפך מסימפטיה. כי אמפתיה ממוקדת בלנעול את נעליו של הצד השני, בזמן שסימפטיה ממוקדת בתגובה האופטימלית לצד השני.

לדוגמא, ילד שחוזר מבית הספר אחרי שהרביץ למישהו מחבריו. אם אני סימפטי, התגובה שלי תהיה שילוב של נעימות, עם גבולות. "אתה יודע שמה שעשית הוא לא בסדר, נכון? אתה מצטער על זה? איך לדעתך תוכל לפצות על זה?" אלו תגובות נחמדות, אבל הן לא רואות אותו.

שם, כשלא רואים אותו, כל טעות היא נפיצה וקריטית.

לעומת זאת, אם אני אמפתי – אולי אגיב בנוקשות, ייתכן שאציב גבול הרבה יותר ברור, יכול להיות שאגזים, אבל יעניין אותי משהו אחר לגמרי.

אסור להתנהג ככה, אבל חשוב לי שתספר לי מה הם עשו לך. למה הרבצת להם? מה קרה לפני? נפגעת ממישהו? מישהו איים עליך? הרי לא סתם הרבצת.

אם אני בנעליים שלו, ברור לי שלא סתם היו שם מכות. יש תרחיש, ואני רוצה לדמיין אותו. להיות בו לרגע. לחוות אותו. להגיב ממקום שרואה את הסיטואציה ולא ממקום שמתואם עם ה׳מערכת׳.

וכשאני אמפתי, אני לא סטרילי. בגלל שאני מרשה לעצמי לא להיות ממוקד בתגובות הנעימות והמהונדסות אלא בכניסה לנעליים שלו, לפעמים אטעה.

לפעמים אפספס משהו, אגיב בהתאמה למה שאני רואה וזה לא יהיה מדוייק. לפעמים אבין לא נכון. אבל זה רק כי הרשתי לעצמי להיות במקומך.

אלו טעויות שאף פעם לא ייצרו הרחקה. לא צריך להיזהר מהם. להיפך, הן יספרו על גדילה ועל תהליך השינוי שהקשר הזה עובר. כשהיית ילד נזהרנו עליך. עכשיו, תן פייט, תענה, תגיב. אם אתה חושב שדרכנו, אני נשמע.

ואם טעינו, נתנצל.

גם להורים מותר לטעות

זה מתחבר לי לשיחה שהייתה לי עם הצוות במרכז הטיפולי שאני מנהל, שבה שוחחנו על החשיבות של טעויות בתוך הקשר הטיפולי.

דיברנו על כך שלטעויות בתוך קשר יש ערך עצום, ומנגד, ההימנעות מהן עלולה להיות פספוס עצום.

למה? מכמה סיבות. קודם כל, כי יש הרבה יותר מה להפסיד מהזהירות מאשר מהטעות עצמה. אבל מעבר לזה, לטעות יש ערך ממשי.

אנחנו רוצים לבסס קשר. להקנות את התהליך שבו קשר נבנה, לבסס את היציבות שבה אמורה להתנהל מערכת יחסים. וכמו בחיים, שום קשר לא מתבסס על היעדר טעויות.

קשר נטול טעויות מספר שאין קשר. קשר אמיתי מתבסס על היכולת להכיל טעויות, לצלוח אותן, להישאר כאן גם כשהן קורות. בדיוק כמו שבניין ששורד רעידות אדמה חזק יותר מבניין שלא חווה אף אחת.

אנחנו רוצים לספק חוויה של יציבות, המשכיות, ביטחון ורציפות. כל זה לא קורה כשאנחנו נזהרים, אלא כשאנחנו משדרים שאין צורך להיזהר. כשאנחנו מראים שהקשר איתן גם כשהוא מעורער, אנחנו מספרים לו שגם לו מותר לטעות, שאם טעינו ניקח אחריות במקום להצטדק, שאנחנו לא נבהלים.

כשאני מאפשר לעצמי לטעות, אני גם מספר לו שאני סומך עליו. שאם ייפגע נסתדר, שאני לא חושש מהרגשתו, שברור לי שנמצא דרך לחזור למצב שבו הוא נראה.

וכל זה מתקיים תחת אותו בסיס. קשר של גדולים. שם, כשזה טבעי, החשש כבר לא רלוונטי.

ואם נרצה לדייק את זה למשפט אחד:

אנחנו לא עסוקים בלהראות לו שאנחנו חושבים שהוא גדול. אנחנו רואים אותו כגדול.

להסתכל רחוק: מהו היעד הרצוי?

לפני לא מעט שנים, כשלמדתי לנהוג, מורה הנהיגה שלי זיהה שהקושי שלי לנווט את הרכב נובע מכך שאני מסתכל על הכביש קרוב מדי.

הוא שם על זה דגש. ׳תסתכל רחוק, אל תסתכל קרוב.׳

אותי זה הלחיץ.

מה הכוונה? אני מוכן להסתכל רחוק, אבל אז אני לא אראה את הקרוב. ואם יש שם מישהו? אם חוצה חתול את הכביש? ואיך אדע איך לקחת את הסיבוב?

אני זוכר את המילים שלו. ׳כשתסתכל רחוק, את הקרוב בטוח תראה. כשתסתכל קרוב, כל תנועה תהיה מפתיע. תהיה עסוק במה שעוד רגע אתה עלול לדרוס ולא בדרך שבה אתה נוסע, תתגונן ותינצל, במקום לנהוג.

גם הייתה לו הוכחה. הוא שאל אותי אם כשאני הולך רגלית אני מסתכל על המקום שבו הרגל שלי דורכת, או שאני סומך על הראייה האוטומטית, וממוקד באופק שאליו אני צועד.

אני כותב את זה כי אני מניח שלרוב, הפחד מטעויות נובע ממבט קרוב שמפספס את היעד שאליו צועדים, ובמקומו ממוקד במה שעומדים חס ושלום לדרוס. וזה בדיוק מה שהופך את התנועות לגסות. להפכפכות ומטלטלות.

אני מציע להסתכל רחוק, על היעד.

הוא גדול, והוא בדרך להפוך לעוד יותר גדול. את הקרוב לרוב נראה. וכשיהיו טעויות, נסתדר.

אתם באמת כבר לא הורים לילד קטן.

*

אתם שואלים אותי אם אתם צריכים לגשת אליו ולהגיד לו שאתם רואים אותו מסתבך ורוצים ללמד אותו להתנהל כלכלית, או ממש להציע לו עזרה של כסף.

ואני אומר – לא זה ולא זה. שניהם חושפים את נקודת המבט שלכם. שניהם שמים אתכם, המבוגרים, לצדו של הילד.

אני מציע משהו אחר. משהו שמספר שאתם באמת חושבים שהוא גדול. שרואים את אובדן הדרך הכלכלי שלו כלגיטימי. שלא חוששים שזה כזה סיפור, כי כל אדם בוגר למד על בשרו לנהל את הארנק שלו.

אני מציע תגובה טבעית, שנראית בערך ככה:

אתה צריך עזרה? ממש קשה בשלבים הראשונים של הבגרות להבין איך עושים את זה, וכמעט אף אחד לא עושה את זה לגמרי לבד.

וזהו. לרוב זה מספיק.

אתה גדול. אנחנו רואים את זה. אנחנו רוצים לעזור לך לגדול עוד.