כשהוא מחליט משהו, זה אבוד, כמו לריב עם קיר.
אין לנו מושג אם להגדיר אותו עקשן, חזק, או כזה שלא סופר אף אחד.
אין אצלו דבר כזה מחיר יקר מדי בתמורה לכך שהדברים יעבדו כפי שהוא מבין אותם.
ממתי זה ככה? מאז שהוא נולד.
אני זוכרת אותו לוקח לאחותו את הבובה מהיד, ואם היא מעיזה לקחת לו אותה חזרה, מלחמת עולם.
אין פרופורציות, אין היגיון, אין עוד דעות ואין עם מי לדבר.
היינו משתגעים ממנו, מנסים בטוב, מנסים ברע, שום דבר לא מזיז אותו.
הבעיה היא שככל שהוא גדל, גדלים איתו השיגעונות, ובמקביל אליהם גם העקשנות שלו גדלה.
עכשיו הוא החליט שהוא רוצה להרוויח כסף.
אנחנו רואים אותו עוזב את המסגרת מתי שהוא רוצה, ואפילו לא מרגיש צורך להתנצל.
המנהל תפס אותו וכעס עליו.
הוא הרים גבה, שאל אותו למה הוא כל כך מתעצבן והמשיך בדרכו.
עכשיו הם לא רוצים לראות אותו שם, והוא גם לא רוצה לחזור לשם.
אתה מבין את החוצפה? הוא לא רוצה לחזור. מבחינתו, זו חוצפה שהמנהל בכלל דיבר איתו ככה.
אין לנו מושג מה עושים הלאה.
את המשפטים האלו שמעתי השבוע מפיה של אמא מתוסכלת ששיתפה אותי שהיא קוראת את המאמרים שלי באופן קבוע, ומה שהם עוברים לא לגמרי מתחבר לה למה שאני כותב.
היא שיתפה אותי שהם מנסים להתחשב, להבין, לאפשר, ושום דבר לא מצליח לרכך אותו. ילד שמחזיק בראש רק דעה אחת, ושום דבר אחר מבחינתו לא קיים, גם כשהמחירים יקרים.
מה המטרה?
היא שאלה אותי מהן הנסיבות של התופעה הזו, של ילד שמגיל צעיר מאתגר, קובע את הכללים, ואין שום יכולת שתזיז אותו.
הוא בטוח שמגיע לו הכל, מצליח לדרוך על קצות העצבים ומתנהל בחוסר היגיון שמפריע ומשגע את כולם, חוץ ממנו.
עניתי לה שכמו כל ילד שגדל, גם מולו אין לנו דרך להתנהל, לנהל או להישאר בעמדה סמכותית אם אנו לא מבינים מה הוא עושה ומאיזה מקום הוא פועל.
למרות חוסר ההיגיון, ולמרות העצבים החשופים, אין לנו ברירה. אם אנו רוצים להמשיך להיות דמויות הסמכות שלו ולהשפיע עליו, עלינו להבין אותו. מטרת העל היא להצליח להשתכנע שאנו מבינים את ההיגיון שלו, שתחתיו הוא פועל.
זה לפעמים מאתגר, ויש תופעות שעד שלא נתקלים בהן, קשה לדמיין אותן. בוודאי שקשה למצוא את ההיגיון בהן. ולכן, אמרתי לה, אצמצם את האפשרויות ואעזור לך להפוך את החידה הזו לקצת יותר קלה לפיצוח.
זו תופעה שלרוב המניע שלה עשוי להיות טמון באחד משני מקורות. או נוקשות תפיסתית או מאבק כוחות.
הן הרבה פעמים נראות דומה, אבל הן שונות.
במקרה אחד, הכותרת היא לא מלחמה. הפנים שלו אינם מראים מאבק, הכעס כלפיו תמוה לו, והוא מנסה כל הזמן להוכיח את צדקת דרכו.
הוא חושב תבניתית, הוא נעול בתוך משוואה מסוימת ושום דבר לא מזיז אותו. מה שלא הגיוני לו, לא הגיוני. החשיבה שלו מצומצמת מאוד, והוא לא רואה אופציות נוספות. לרוב הוא ירגיש שלא נעשה איתו צדק, שתמיד בוחרים בצד השני ומפספסים אותו, לא רואים אותו או שעושים לו דווקא. מבחינתו הוא המקופח, והם אלו שעושים לו.
הוא לא מעורר תסכול במכוון, וכל פעם מחדש הוא מופתע מעוצמת המלחמה שהתפתחה.
זירת קרב קיומית: יש יותר ממניע אחד
בצד השני יש ילד אחר לחלוטין והוא נראה אחרת, בעיקר בהבעות הפנים, בכוונה ובמטרות.
הילד הראשון לא מנסה לנצח, הוא באמת בטוח שהוא צודק. את השני לא מעניין צדק, מעניין אותו בעיקר הניצחון. הראשון מתוסכל מעצם ההנחה שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו, והשני? הוא נעתר למלחמה.
עבורו זו הזדמנות להוכיח מי הבוס ומי מושך בחוטים. הוא לא מנסה להוכיח את צדקת דרכו, הוא מנסה להוכיח שזה ילך רק בדרכו. העובדה שהצד הסמכותי שמולו כועס היא הוכחה לכך שהוא עוד לא קיבל את זה, שהאחריות לחייו היא בלעדית.
הראשון עסוק בצדק, השני בניצחון. הראשון חושב בצורה נוקשה והשני מתנהל בצורה כוחנית. הראשון סובל מחשיבה תבניתית, והשני עסוק בלהוכיח לסביבתו שאי אפשר לשלוט בו.
ההבחנה וההכרה ביניהם, וזיהוי המקום שממנו הם פועלים משנה את התפיסה והיא קריטית. רק דרכה נוכל להבין מה קורה אצלו מאחורי הקלעים, ומול אילו סכמות ומשוואות אנחנו עומדים.
ילד שחי בתוך קופסה
יש לא מעט סיבות שיכולות לגרום לילד הראשון לחשוב בצורה נוקשה ותבניתית.
זה יכול לנבוע מחוסר התפתחות רגשית, או תגובה לחוויות חיים ספציפיות במקרה שבו הנוקשות הזו היא נקודתית.
למשל, ילד שהרגיש שמתייחסים או רק אליו או רק לאחותו, עשוי לפתח חשיבה נוקשה סביב היחס בבית. הוא יציב את המשוואה של ׳אני או היא׳ בכל מחיר, ולא יבין למה או ממה אתם מתוסכלים.
יכולות להיות לא מעט סיבות, וממש בקצה של הרצף הזה, כשהתבניתיות הזו היא טוטאלית, עקבית ומנהלת כל רגע בחיים, היא יכולה לפעמים לספר על ילד שנמצא על הרצף התקשורתי (ASD).
המכנה המשותף בכל המקרים האלו הוא שמדובר בילד שפשוט חסרים לו נתונים. הדרך שבה הוא רואה את העולם היא מרובעת, והוא חי בתוך עולם שבו יש פיתולים.
הוא לא מצליח להתגמש, ללכת בין הטיפות, להבין דבר מתוך דבר, להסתגל או להשתלב. מבחינתו, אם אמרו לילד אחד כן, אין שום היגיון שיצדיק את זה שעכשיו אומרים לו לא. אם הוא הבין שמותר לשחק במחשב בשעה מסוימת, מה זה משנה שאמא חושבת שהוא עייף והיום ספציפית הוא צריך לישון מוקדם?
אין אמצע, אין מותאמות לסיטואציה, ואם ילד אחר מפריע ולא נענש, זו הוכחה ניצחת שהעולם נגדו, שהרב מחפש אותו, ושכולם נטפלים דווקא אליו.
הילד הזה חושב בצורה תבניתית, והוא צריך תיווך למציאות. הוא שואל שאלות אמיתיות, והסביבה בטוחה שהוא מתנצח. רבים איתו, והוא רק שאל שאלה.
׳למה היא כן ואני לא׳ זו שאלה לגיטימית בעולם שלו. תענו לו עליה, ותהיה לו שאלה נוספת, וכשתענו לו גם עליה, תהיה לו עוד שאלה.
כל תזוזה מהתבנית מערערת משהו, וצריך סבלנות לצלוח את השאלות האלו. אם תשרדו את אינספור השאלות שלו, תשדרו רוגע ואמפתיה, ותהיו לוגים ועקביים, תראו אותו מתרכך, נפתח, נותן אמון ואפילו מאפשר לגמישות להיכנס לחייו.
לפעמים המלחמה היא המטרה
אצל הילד השני המציאות קצת שונה.
הוא קורא למאבק, ואם לא ניתן לו אותו הוא ימצא על מה להיאבק. הוא ימשוך את הגבולות אליו, ישחק תמיד על הקצה, ויערער את המציאות שעד לפני רגע חשבנו שנמצאת בשליטה.
הוא לא נלחם בשביל מטרה. אצלו, המטרה היא להילחם.
אני כמובן מקצין, אבל זו רוח הדברים.
אתה מנסה להתחשב במישהו, וזה גורם לו להבין שאתה מובס. אתה דואג לו ומוודא שהוא מוחזק ומנוהל, וזה גורם לו לראות אותך כאויב שמנסה להשתלט. כל מילה שלך היא הזדמנות להוכיח שאתה לא השולט. זה שואב. זאת זירה שקשה לא להיכנס אליה.
זה נראה כמו חוצפה, זה מתנהג כמו חוצפה, התחושה היא של אובדן שליטה, וזה לא רחוק מהמציאות.
הוא עסוק בלקיחת השליטה, וגם אתם יודעים שבקרב הזה, הוא ינצח. אבל חשוב לדעת במקרה כזה, שלהתנהגות שאתם רואים יש בסיס. הוא לא פועל מרוע, הוא כרגע שורד. מטרת העל מולו היא, שהמלחמה תיעצר.
ילד כזה שנאבק, למד מתישהו שהחיים הם מאבק כוחות. לרוב זה ילד שהבין שהגבולות הם סוג של הורדת ידיים. הורידו לו את היד פעם או פעמיים והוא נכנע, ויתר וחיכה.
למתי? למתי שיהיה לו כוח.
את הניצחון הזה הוא דמיין עשרות פעמים, והמאבק שלו התחיל הרבה לפני שראינו אותו. מבחינתו, גבולות הם לא תנאי קיומי אלא דרך לבסס שליטה. הוא אף פעם לא הרגיש שהמטרה היא לטובתו, מבחינתו זו הייתה מלחמה על טריטוריה.
הוא לא רואה את קיומה של ההיררכיה מכוח האמון אלא מכוח הזרוע, ואם אין לו מה להפסיד, או אם יש לו צד שהוא החזק ושכרגע הוא זה שאמור להחליט, לחשוב לנצח אותו זו תעוזה שהוא מהר מאוד יהדוף וירחיק.
הוא עסוק בלוודא שכולם מבינים שנגמרו המלחמות ובזירה נשאר רק מנצח אחד. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות, והוא כנראה כרגע גם מחזיר לכל החזקים שפעם חשבו שלעולם הוא לא יפתח שרירים.
הוא ינצח, לא בגלל שאתם חלשים, אלא בגלל שהוא במלחמת הישרדות. הוא כרגע נלחם בשביל הילד שהכריחו לקרוא, לצאת מהכיתה, להראות כניעה ולקבל את כל מי שראה את עצמו כגדול ממנו.
איך מדברים עם ילד שלא מקשיב לסמכות?
הוא נכון למאבק, הדרך להתנהל מולו אף פעם לא תהיה דרך שם. היא לא יכולה להתבסס על היררכיה, ואין הנחות בסיס כלפי דמויות סמכותיות.
מגיעות לו תשובות, גם אם הוא לא מתאמץ לשאול שאלות. לא כי הוא לא מבין, אלא כי השיח איתו חייב להתנהל בגובה העיניים. אם זה לא בגובה העיניים, אין עם מי לדבר, וחשוב לנו שהוא יקשיב.
בסופו של דבר הוא זה שיבחר. את השליטה על חייו הוא יקח. וברור לנו שאין תועלת במלחמות שיוצאות מפרופורציות.
כרגע, תפקידנו להישאר שם, במטרה להשפיע. הלוואי שנצליח לספר לו שאף פעם לא התכוונו שירגיש שהוא במאבקי כוחות. שמאחורי החוויה המקטינה או המשפילה, הייתה דאגה כנה. שידע שאנחנו חושבים שאם אי פעם הוא הרגיש מנוצח באמצעות הגבולות, כרגע, זאת לא אופציה, ואין לנו שום כוונה כזאת.
אתה חשוב לנו, אין לנו עניין להיאבק בך, אתה גדול בעינינו, ואנחנו רק רוצים לוודא שאתה משיג את המטרות שלך.
המטרות שלו, להיות בשליטה, חשובות גם לנו. הרצון לוודא שכולם מבינים כמה גדול הוא נמצא בראש מעיינינו. אחרי שהוא יאמין לזה, יהיה ניתן לגייס אותו, לא לטובת המטרות שלנו, אלא שלו.
המטרה היא להצטרף אליו. להתנהל איתו, ולא רק מולו.
כשהוא יהיה משוכנע בזה, הוא יקשיב. הוא יקשיב לזה שלא ללכת בבוקר למסגרת זה אומר לתת לרב לנצח, הוא יבין שלצחוק למנהל בפנים רק מוכיח עד כמה הוא החריג שבסוף ישלם את המחיר, ואפילו לקבל את זה שהדרך לניצחון יכולה לעבור בכל מיני דרכים.
להקה עם חוקים
הייתה לי פעם שיחה עם נער כזה. שאלתי אותו מה הוא עושה אם הוא נתקל בדלת סגורה והוא חייב להיכנס דרכה. הוא שאל אותי מה זאת אומרת ׳חייב׳, ואני עניתי לו, חייב. הוא הסתכל עליי במבט תמוה, כאילו התשובה ברורה. מה זאת אומרת? אם אני חייב, אני פורץ את הדלת.
מעולה, עניתי לו, ואני רק רוצה שתראה שלפעמים אין צורך לפרוץ את הדלת. לפעמים הדלת לא נעולה. לפני שאתה פורץ, קח רגע ותנסה להוריד את הידית.
*
השיחה הזו הדהדה בי זמן רב, חשבתי עליה מספר פעמים, עד ששמעתי מישהו שנתן לי מטאפורה שאפשרה לי להבין.
הנער הזה, הוא ילד שנולד להוביל. הוא חדור מוטיבציה, מלא בכוחות, ויש לו תכונות ייחודיות של מנהיג.
זה ילד שקל לכנות אותו ׳גור של אריות׳.
הוא מיוחד, והמיוחדות שלו לא מעט פעמים מסבכת אותו. המסגרת מאוימת ממנו, דמויות הסמכות שסביבו מנסות להכפיף אותו, הוא צובר קילומטראז גבוה של מאבקים, אבל הם גור אריות.
הוא המוביל, וכל מי שלא מכיר בזה ונותן לזה תוקף, ככל הנראה מפקפק בזה.
עם האריה שבו אי אפשר להילחם. ברור לו שהוא כזה, הוא עסוק בלהוכיח שהוא כזה, והוא מצפה מכל מי שסביבו לזהות את ניצני הרעמה שלו, שמספרת על האריה שהוא תכף יהפוך להיות.
לא לראות את ניצני רעמתו, לפקפק במי שהוא או לחשוב שמדובר בחיה שניתנת לאילוף, נדון לכישלון.
הילד הזה הוא גור אריות, ובשביל שהוא יפסיק להוכיח לי שהוא כזה, הוא חייב להבין שראיתי את זה. שזיהיתי את ניצני הרעמה, שכיבדתי את המקום שלו, ושאני מעריך ומוקיר את המנהיג שבו.
רק שימו לב. הוא גור אריות, שחי בתוך להקה. רגע אחרי שהוא קיבל תוקף לכך שהוא גור אריות, עליו להכיר בזה שאני הוא האריה, ובלהקה הזאת – אני המנהיג.
אני רואה איזה מנהיג אתה, אני רואה איזה מוביל אתה, אני מודע לכוח שלך, ואין לי עניין או רצון להילחם בך. ההפך, אני מעריך אותך וצריך את הכוח שלך, אבל במקביל אני גם מודע לכוח שלי.
יש לך את הכבוד השמור לגורי אריות, אם כללי הלהקה נשמרים, ואתה מקבל את זה שאני האריה. אתה תנהיג, אתה תוביל, אני לא רוצה לעצור אותך. בתנאי שכל עוד אתה כאן, אל תפקפק באריה שאני.
אני רוצה אותך בלהקה שלי, אני לא רוצה שתצא ממנה. רק תזכור שבלהקה הזו יש תנאים.
