בהרצאה שהעברתי לפני מספר חודשים, נשאלתי מתי מתחיל גיל ההתבגרות. היה צחוק קל של אלו שהגיל הזה הפתיע אצלם בטרם עת, ואני עניתי לה שהגיל הזה מתחיל – ברגע שבו ילד מפסיק לקבל את זה שאנחנו אלו שמנהלים אותו, רק כי אנחנו ההורים שלו.
אצל כל ילד זה יגיע בגיל אחר, אבל מהרגע שזה כאן – ההורות מצריכה מאיתנו שימוש בסט כלים אחר לחלוטין מזה שהיינו רגילים להשתמש בו כשהוא היה קטן. הסמכותיות, הקשיחות, הספירה עד שלוש, כבר לא עובדים. הוא גדול, וכרגע, ההורות שלנו תלויה ברמת ההשפעה שיש לנו עליו.
בשביל לראות ילד שמתבגר ולהישאר בדמות הורית מולו, נדרש מאיתנו להיות בעמדה משפיעה, להיתפס בעיניו כגדול, לא להוות איום ולא להיות מישהו שמולו יש איזושהי תחרות.
זה אומר, להיות זה שהנוכחות שלו מגדלת ותורמת, שאפשר להתייעץ איתו, ששווה לשאול את דעתו.
זה דורש מאיתנו להיות הגדולים שהוא זקוק להם לצידו. אלו שמספקים לו את צרכיו, שרואים אותו, שמבינים למה הוא זקוק, שנכונים להיות שם עבורו, וכל זה – לא כי אנחנו מפחדים ממנו אלא כי אנחנו הגדולים שרוצים בטובתו.
כל זה, עובד בתיאוריה.
לפעמים, זה לא ממש עובד ככה.
לפעמים אנחנו רואים בדיוק מה הוא צריך, מספקים לו את זה, נמצאים שם בשבילו, וזה חוזר אלינו כמו בומרנג. יש מצבים שבהם אנחנו נמצאים שם והוא מסרב לזה בכוחניות, תופס את זה כחולשה שלנו, או שזה הופך אצלו לעוד צעד של הכנעה שלנו, ולהבנה שלו שאפשר לדרוס עוד קצת.
וזה מוזר. איך זה יכול להיות? מה גורם לילד לקבל את הצרכים שלו, ולהגיב להם במלחמתיות או באדישות?
מה גורם לו לראות את הנתינה הזו של ההורים שלו ולפרש אותה כחולשה? למה הוא כל כך בטוח שאם יקח מאיתנו, יהיה חייב לנו? מה הוא מנסה להוכיח, כשהוא מסרב לקבל משהו שברור לנו שהוא זקוק לו?
כשהנתינה חוזרת כמו בומרנג
בשבוע שעבר דיברתי עם אבא שתיאר תהליך ארוך ומייגע, שבו הוא מרגיש בכל פעם שהוא מאבד עוד חתיכה מהילד שפעם היה לו. הוא סיפר על הקסם שהיה בילד הזה כשהיה קטן. הרגישות, הכישרון, ההתפעלות של הרבנים, הדרך שבה הוא כיכב בכל מקום.
לדבריו, המורכבויות התחילו בכיתה ז׳, ובהתחלה הם לא ייחסו להן משמעות רבה. היה נראה להם הגיוני שילד בגיל הזה יעמוד קצת יותר על שלו, יחפף מדי פעם בלימודים ויעשה יותר שטויות.
הוא תיאר איך הגבולות נפרצו לאט לאט, עם חיוך. הוא ילד טוב, הוא רוצה להישאר עם חבר עד מאוחר, מה כבר יכול להיות? מהר מאוד פריצת הגבולות הזו התחילה להיות מוגזמת, והבקשות הלכו והסלימו.
פתאום התחילו חיסורים מהלימודים, התעניינות בדברים שהבית לא שקט איתם, ודיונים על דברים שלא נוח לנו איתם. פתאום גילינו שאנחנו מול ילד שלא מוכן לקבל את ׳לא׳.
זו לא אפשרות עבורו. הוא יבקש, יתחנן, ילחם, יבכה, ישתולל, ולא ירפה עד שישיג את מבוקשו. עד שהוא לא מכניע אותנו, הוא לא נרגע.
לפני חצי שנה, בצעד חריג ואחרי התייעצות, קנינו לו קונסולת משחקים שהוא ניהל עליה מאבק ממושך. רצינו להראות לו שהמאבק לא אישי, שאנחנו רואים אותו ומתחשבים בו. עוד לא עבר חודש והוא התחיל לסלול את הדרך לטלפון חכם.
׳אני לא מוכן לזה, אני מרגיש שכלו כל הקיצים. אשתי טוענת שעדיף שנקנה לו, כי אם לא, הוא יסתדר לבד. אז מה, עכשיו זה האיום? אני לא מוכן לזה. אני הולך להילחם על זה מלחמת חורמה.׳
שאלתי אותו איך הילד שלו הגיב לקנייה של קונסולת המשחקים הזו, והוא אמר שהוא קיבל זאת כמובן מאליו. תוך יום הוא התרגל אליה, ונגמר הסיפור.
ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. הוא ביקש משהו, והוא ידע שהוא מבקש מהם משהו גדול. הם ויתרו על עיקרון שהיה חשוב להם, השקיעו כסף, ונתנו לו בדיוק את מה שביקש.
איפה ההערכה? האמון? התחושה הזו, שהוא רואה שמשקיעים בו? איך יכול להיות שמשקיעים בילד כל כך הרבה, והוא מגיב לזה בביטול כזה?
איך נראה הקשר?
כדי להבין איך ייתכן שאנחנו משקיעים כל כך הרבה ומקבלים בתמורה ביטול או מלחמה, עלינו לצאת מנקודת הנחה שהמפתח לא נמצא במה שאנחנו נותנים לילד, אלא במערכת היחסים שבתוכה הוא מקבל אותה.
לצורך העניין, ישנם שלושה סוגים מרכזיים של מערכות יחסים:
הסוג הנפוץ והטבעי ביותר הוא קשר הדדי. כך נראות רוב מערכות היחסים בחיינו הבוגרים. אנו נמצאים עם מי שנעים לנו להיות במחיצתו, בתנאי שגם לצד השני נעים איתנו. זו מערכת יחסים שוויונית שמועילה ורצויה לשני הצדדים.
במערכות יחסים שיש בהן היררכיה (הורה וילד, מורה ותלמיד, מבוגר וצעיר), הסיטואציה שונה. כאן אין שוויוניות, ואף פעם לא תהיה, כל עוד ההיררכיה קיימת.
תחת המעטפת ההיררכית ישנן שתי אפשרויות שונות לחלוטין, וההבדל ביניהן תהומי: בסוג אחד של קשר יש הכרה בגדלותו של הצד המוביל ויש בו אמון. הנוכחות שלו רצויה, והוא לא נמצא שם רק מכורח המציאות. בסוג השני, המצב הפוך לחלוטין.
לאחד מהם קוראים קשר של מנהיגות, ולשני קשר של עליונות. האחד מגדל ומצמיח, והשני מקטין. האחד רצוי, והשני נסבל רק בלית ברירה.
ההבדל בין השניים לא קשור למה שהצד הגדול נותן, אלא לתחושה הנלווית לנתינה הזו.
בקשר שיש בו עליונות, הצד הגדול אמנם מספק את צרכיו של הקטן, אבל הקטן לא מעוניין לקבל אותם ממנו. הוא לוקח רק כי אין לו ברירה. הוא זקוק לצרכים הללו, הוא לא יכול לוותר עליהם, אבל בתוכו הוא מחכה ליום שבו לא יצטרך לקבל ממנו כלום.
הסיבה לכך היא שבקשר של עליונות, הנתינה דורכת בלי משים על צורך אחר של הילד ומבטלת אותו.
למשל, ילד שזקוק להערכה, ובתמורה להערכה הזו הוא מפסיד את תחושת הביטחון. הוא מרגיש שמרוצים ממנו מאוד ומוחאים לו כפיים, אבל הוא מרגיש בתוך תוכו שברגע שלא יהיה מוצלח, כל ההערכה הזו עלולה להיאבד ברגע.
יכול להיות שזה שלו, ושלנו אין שום כוונה נסתרת. אם הוא מרגיש שלקבלה מאיתנו יש מחיר, המעמד שלנו בעיניו יתערער.
עוד דוגמה. ילד שמקבל מהוריו אהבה, אבל מרגיש שבתמורה לה הוא נדרש להישאר תמיד הילד הקטן שלהם. אם הוא זקוק לאהבה הזו הוא ייקח אותה, אבל יחכה ליום שבו יפסיק להיות תלוי בהם.
קשר של מנהיגות נראה אחרת לגמרי.
גם בו ההורה נותן ומספק צרכים: אהבה, הערכה, ייחודיות, מקום בעולם או ביטחון. אבל פה, בשונה מעליונות, הצורך שנענה לא בא על חשבון שום צורך אחר.
הוא מקבל הערכה, וזה לא פוגע בביטחון שלו. הוא מקבל אהבה, וזה לא הופך אותו לקטן ומבוטל. כשהוא צריך שיקנו לו משהו, ברור לו שהקנייה הזו לא תשמש נגדו כקלף מיקוח בוויכוח, ואף אחד לא יזכיר לו אחר כך – ׳זוכר שנתנו לך? אז תהיה בסדר גם אתה ותעשה מה שאומרים לך.׳
במנהיגות, גם כשהילד יגדל ולא יהיה זקוק פיזית להוריו, הוא עדיין ירצה לקבל מהם. הוא יודע שההורים הם המקור, והוא נהנה לקבל מהמקור.
מה הופך את הקבלה לנעימה?
תדמיינו שאתם עולים על טרמפ בדרך למקום שאתם חייבים להגיע אליו.
יש טרמפ שאתם עולים עליו ומרגישים בכל שנייה את חוסר החשק של הנהג. הוא זז בחוסר נוחות, לא מחליף מילה, מגיב באנחה כשהטלפון מצלצל, ובאופן כללי יש תחושה שאתם תקועים לו כאן. הגעתם ליעד, אבל אתם מצטערים על הרגע שעליתם על הרכב הזה.
מנגד, יש טרמפ שכיף לעלות עליו. נעים בו, יש נינוחות מסוימת, ולרגע נדמה שזאת אולי האופציה הנוחה ביותר, לנסוע ככה.
במקרה השני, הנינוחות הזאת לא קורית סתם. הנהג הוא זה שהופך אותה לטבעית. הוא מנרמל את הסיטואציה ומסגל את התחושה שלמה לא, אני גם ככה נוסע, דווקא נחמד שיש חברה לדרך.
בשני המקרים מה שקיבלתם זהה, אבל רק לאחד מהם תרצו לעלות שוב.
*
לפני שבועיים ישבתי עם נער שנורא רוצה לעשות רישיון. אין לו כסף לזה, והוא חסר שקט מהעניין הזה. תוך כדי שיח הוא פתאום הפטיר שההורים הציעו לממן לו את זה והוא לא רוצה לקחת מהם.
זה תפס אותי. שאלתי אותו למה הוא לא רוצה לקחת מהם והוא ענה שזה לא משתלם לו. שאלתי אותו אם הוא מעריך את זה שהם הציעו את ההצעה הזו, והוא אמר שהוא מעריך, אבל הוא יודע מה המחיר.
*
יש צורך שאנחנו נאלצים לקבל, ויש צורך שאנחנו שמחים לקבל. יש אנשים שאנחנו ניאלץ להתארח אצלם, ויש אנשים שאנחנו ניאלץ להתארח אצלם, אבל זה בכלל לא מרגיש לנו כמו אילוץ.
בגיל ההתבגרות, הקשר היחיד שיעבוד, הוא קשר של מנהיגות. כזו, שכשמקבלים, נוח לקבל.
מה עושים עם זה?
אם הגעתם עד פה, הנה כמה כללים שכדאי שיהיו נלווים לנתינה שלכם:
החלטתם לתת? אל תזכירו את זה שוב. אל תשתמשו בזה כקלף מיקוח. אל תוכיחו בעזרת הנתינה הזו שאתם איתו, שאתם צודקים בוויכוח או שאתם הורים מגויסים. נתתם? עכשיו זה שלו. אל תיגעו בזה יותר. חבל להרוס.
תאמינו לי, הוא יודע שנתתם.
נתתם? אל תייקרו את זה. כן, גם אם זה נראה שהוא מקבל את זה כמובן מאליו. תנו כאילו זה טבעי לכם, כאילו זה הדבר המובן מאליו שהורה יעשה עבור הילד שלו. אל תיתנו לו הרגשה שזה עול, שיצאתם מגדרכם, שאתם מתאמצים באופן חריג או שמגיעה לכם מדליה.
תהיו בטוחים שהוא יודע בדיוק עד כמה השקעתם.
רוב הנערים שמשטחים ומתנהגים כאילו הנתינה הגדולה היא מובנת מאליו, עושים את זה כדי לא לצאת קטנים, כדי לא להיות מחויבים במחיר שהם מתארים לעצמם שהולך להיגבות, או ממבוכה.
ועוד דבר אחד אחרון, אל תכו על חטא. נתתם? מדהים. אבל לא משנה מה קורה בהמשך, אף פעם אל תחזרו אחורה ותגידו לו שלא היה משתלם לתת לו את זה.
ברגע שאמרתם את זה, גם שילמתם וגם יצא כאילו לא נתתם.
ומה אם עשיתם הכל נכון?
הסתייגות אחת שחשוב לקחת בחשבון:
לפעמים אתם עושים הכל נכון. אתם נותנים מתוך מנהיגות, נינוחים, לא פנקסנים ולא דורכים על שום צורך, ועדיין הוא מגיב כאילו אף פעם לא קיבל כלום. דוגמה די נפוצה לזה היא ילד שמקבל המון מילים חמות והערכה בבית, ועדיין מתנהג כאילו כל הזמן מזלזלים בו.
במצבים כאלו, כדאי לזכור שישנה אפשרות שנייה: לילד שלכם יש פצע מדמם באזור הזה.
יכול להיות שהוא חווה דחייה מזלזלת מחוץ לבית, או סוחב חוויה עמוקה של חוסר שייכות. זה לא קשור אליכם או למה שאתם עושים ברגע זה. הוא פשוט מרגיש כל כך חסר ערך, שהוא פשוט לא מסוגל להאמין למילים הטובות או לנתינה שלכם. הוא בטוח שיש בזה אינטרס, או שהוא פשוט לא מצליח להפנים את זה או לייחס את זה אליו.
אם אתם מרגישים שאצלכם זה הסיפור, התפקיד שלכם הוא לא להתייאש ולא לקחת את זה אישית. תהיו אמיתיים, תכניסו לשיח רק הערכה אמינה ומחוברת למציאות, ותיקחו בחשבון ששינוי עמוק בפצע כזה יקרה עקב בצד אגודל, ובמקרים מסוימים רק כשהוא יעבור תהליך טיפולי.
עד אז? תזכרו שהוא זקוק נואשות לחמצן הזה, ואתם המנהיגות שלו.
