כשהדלת נטרקת: למה הניסיונות שלנו לעזור נתקלים בחומה?
זה לא סוד שמשהו עובר עליו. קשה לפספס את זה, ובלתי אפשרי להתעלם. הוא מסוגר, לא משתף, עזב את המסגרת לפני כמה חודשים, ומאז מסרב לנסות אחת חדשה.
הבנו – משהו עובר עליו. אבל הוא לא נותן לנו לעזור לו.
אנחנו מבינים שיש תהליך שהוא צריך לעבור עם עצמו, ברור לנו שהמענה לעולם הפנימי שלו קריטי – אבל הוא לא מוכן לעשות את הצעד הראשון.
ניסינו לשכנע, להבטיח, להפעיל לחץ. שום דבר לא עוזר. הוא מתחמק בכל מחיר.
מה אכפת לו? מה כבר מבקשים ממנו?
זה נראה שהוא סתם מתעקש.
יש דרך להזיז אותו מהמקום? איך גורמים לו לתת לזה צ’אנס?
***
כל כך חבל לנו. ביום בהיר הוא קם ועזב. טרק את הדלת, וזהו.
אתה לא תאמין על איזה שטויות. באמת, דברים קטנים.
מילא אם היה לו טוב, אבל מאז הוא אבוד. מחפש את עצמו.
ידענו שזה מה שהולך לקרות. ניסינו לשכנע אותו, לדבר על ליבו, להסביר לו שהוא טועה.
זה היה נראה שכפאו שד. הוא לא היה מוכן לשמוע שום דבר.
חיכינו. נתנו לו זמן. הרפינו ושחררנו. מה עכשיו? איך עושים שזה ייגמר? בינתיים הוא מתרחק.
איך צועדים את הדרך ההפוכה?
אנחנו מבינים שזה תהליך, אבל הוא חייב להתחיל מתישהו. להרפות? ניסינו. מיצינו. הכול תקוע.
איך מוציאים אותו לדרך?
הפעלנו עליו לחץ, הפכנו את העולם, שכנענו בלי סוף.
היה רגע שהוא כבר השתכנע. סיכמנו עם ישיבה כלשהי שהוא יגיע אליה, ולא הפסקנו להתפלל.
יום לפני – הוא החליט שלא. לא בא לו.
אתה מבין? זה מתסכל כל כך.
תן צ’אנס. מה זה "לא בא לי"?
הוצאנו את הנשמה. מה כואב לך?
ניסינו לבקש ממנו שיתן לזה שבוע. שינסה. גם ככה הוא בבית. מה יש לו להפסיד?
זהו. הוא לא מוכן לשמוע יותר.
מבצע : איך ייתכן שהתמריץ הכי גדול כבר לא מספיק כדי להעיר אותו?
אנחנו לא מצליחים להבין איך אפשר להיות כל כך ריקני וחסר מעש. ממש כואב לראות את זה.
מה, לא נמאס לו?
הוא שעות בחדר. התריס מוגף, הדלת סגורה, והוא תקוע במסך של הסמארטפון הזה.
העיניים שלו כבויות, הוא לבד, והוא לא עושה כלום כדי לעצור את זה.
המכשיר הזה הרס לו את החיים. הוא פשוט לא מצליח להתנתק ממנו.
חשבנו שההתארגנות קשה לו. הנחנו שאין לו דרך לעצור את הלופ הזה, ורצינו לעזור לו – לפחות בהתחלה. לרכך עבורו את היציאה לדרך.
עשינו לו מבצע, באמת בשבילו.
המטרה ממש לא הייתה להחזיר אותו לישיבה, רק שלא ירקב לו המוח. הבטחנו שנשלם על רישיון הנהיגה שלו, ובתמורה – שיתחיל ללמוד חברותא עם מישהו שלמד איתו בעבר.
אנחנו יודעים שבעבר, כשהם למדו יחד, זה עשה לו טוב. חשבנו שזה יכול להיות רעיון מעולה. כל קשר עם העולם יכול לעזור, ובטח הקשר עם האדם הספציפי הזה.
האמת? לא היה חשוב לנו שילמד, רק שידבר עם מישה. שמשהו יעניין אותו, שיהיה לו עוגן שיחזיק עבורו תחושת התמצאות בזמן. שיידע לפחות איזה יום היום.
העניין הזה שאין לו עדיין רישיון נהיגה יושב לו על הלב, וחשבנו שזו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה – גם להזיז אותו קצת מהמיטה, גם לעזור לו להוציא רישיון ולהרגיש שהצליח במשהו, גם להנגיש לו קשר.
אנחנו יודעים שבכל מקרה היינו מממנים לו את הרישיון הזה. חשבנו שאם יתאמץ בשביל זה וירגיש שהרוויח את זה בכבוד – יהיה גאה בזה. ירגיש שמגיע לו. בזכות ולא בחסד.
הוא התלהב מהרעיון ואפילו קם שלושה ימים רצופים. ולמרות זאת – זה פשוט נגמר. ביום הרביעי הוא כבר לא קם. כל כך אופייני לו.
בהתחלה הוא עוד ניסה להצטדק. יום אחד אמר שלא שמע את השעון מעורר, למחרת אמר שמרגיש לא טוב, עכשיו הוא אפילו לא עונה לחברותא הזה שהוא כל כך אהב. מה, זהו? זה הרישיון שכל כך רצית? כל כך מהר אתה מוותר עליו?
הסיפור הזה ממש ייאש אותנו.
הצעד הראשון
זה עלול להופיע בכל רגע. יעד שאנחנו רוצים שהוא יכבוש, תזוזה שברור לנו שצריכה לקרות, שינוי שאנחנו בטוחים שייטיב איתו, או אפילו משהו קטן שדורש ממנו תשומת לב – והוא מתפספס שוב ושוב.
אנחנו רואים שמשהו תקוע. רוצים לעזור לו להגיע למקום טוב יותר – וזה פשוט לא קורה.
ברוב המקרים נתקל במבט שמעיד שאנחנו לא בכיוון. במקרה הטוב – הוא יראה עניין, אבל לא יעשה עם זה הרבה. במקרה האופטימי באמת – הוא יתלהב, וזה ידעך מהר מאוד.
כניסה לטיפול, חזרה למסגרת כלשהי, חופשה משפחתית או חיפוש עבודה – יש כאן משהו שלא עושה לו טוב, ושם – משהו שאנחנו שואפים אליו, כדי שיהיה לו טוב.
ויש דרך. תהליך שהוא צריך לעבור מכאן לשם.
הבעיה היא – שהוא נמנע מהצעד הראשון. מתפתל, מתחמק, נאבק בכל מחיר. בלי תהליך – אין סיבה שמשהו ישתנה.
איך גורמים לו להיות חלק מהעניין?
מה יגרום לו להראות נכונות?
איך מייצרים את הצעד הראשון?
או במילים אחרות – איך גורמים לו להשקיע את המאמץ שכרוך ביציאה לדרך?
האם יש דרך לוודא שזו לא שוב תהיה משימה שלנו? שהוא לא ייגרר אחרינו, כאילו אנחנו אלה שאמורים להרוויח ממנה?
יסודות של תהליך
נכון, הצעד הראשון לפעמים מעט מורכב יותר מהצעדים שיבואו אחריו, וההנחה שלפעמים נדרשת הנגשה ועזרה כדי שאותו צעד נחוץ יקרה – עשויה לעזור בחלק מהמקרים. אבל חשוב לזכור שבמקרים רבים – זה פשוט לא הסיפור.
יש תהליך שאנחנו מאוד רוצים שיקרה. אנחנו ממוקדים ברצון שלנו שהדרך תתרחש, מסתכלים על הצעד הראשון הנכסף, ומקווים שהוא יוביל אחריו דרך טובה ויעילה.
אנחנו ממוקדים בתהליך, וכל האנרגיה שלנו מתועלת לטובת הניסיון לצאת אליו.
ורגע לפני שנתמקד בתהליך – בייעולו, בהנגשתו ובהפיכתו לכזה שימשך ויצלח – חשוב שנפנה את תשומת הלב לחלקים שדורשים מענה עוד לפני היציאה לדרך.
אותם חלקים שהרצון לראות את זה כבר קורה – גורם לנו לפעמים לפספס.
אפשר לקרוא להם “אבני הדרך” או “תבנית הבסיס” – בסופו של דבר, מדובר ביסודות שרק בנייה נכונה שלהם תאפשר לתהליך להיות עקבי, מתמשך ומגייס.
היסודות האלו הם נתוני הפתיחה של המסע שאנחנו כל כך רוצים שיתחיל.
כשהם יהיו איכותיים – הדרך תהיה איכותית.
וכשלא – נמצא את עצמנו רודפים אחריו.
מפת הדרכים של השינוי: שלושת התנאים שחייבים להתקיים כדי שהוא יצא לדרך
אני מדבר, כמובן, על מפת הדרכים של התהליך: מאיפה יוצאים ולאן הולכים.
תהליך, פירושו – דרך שמובילה מנקודת מוצא קיימת לנקודת יעד נכספת. מסלול הגעה מהמצוי אל הרצוי.
זה קריטי, כי אם לא נוודא שאנחנו מתואמים – שהוא אכן תופס את נקודת המוצא כפי שאנחנו תופסים אותה ורוצה לצאת ממנה, ואת נקודת היעד ככזו שהוא שואף להגיע אליה – אנחנו בונים תהליך בלי יסודות, ולא סתם הוא נאבד שוב ושוב כבר בנקודת הפתיחה.
הנה דוגמה:
נניח שיוסי נמצא בחיפה, והמשימה שלנו היא לגרום לו לעלות על אוטובוס שייקח אותו לאילת.
כדי שזה יקרה, יש כמה תנאים שחייבים להתקיים.
כשהם יתקיימו – הוא לא רק יהיה מוכן לעלות לאוטובוס, הוא גם ישלם על הנסיעה הזו.
ואם הם לא יתקיימו – הוא לא יעלה. וגם אם כן, הוא לא יהיה מגויס לזה, ובטח שלא מוכן לשלם בתמורה.
כדי שיוסי יעלה על האוטובוס מחיפה לאילת, עלינו לוודא שלושה תנאים:
- יוסי רוצה לצאת מחיפה.
- יוסי רוצה להגיע לאילת.
- יוסי מאמין שאין דרך יעילה יותר מהאוטובוס הספציפי הזה.
שלושת התנאים האלו הם הבסיס. כשהם מתקיימים – הצעד הראשון בהכרח יקרה, ואנחנו נוכל סוף סוף להתמקד בתהליך עצמו.
תארו לכם מציאות הפוכה: לא רק שליוסי אין עניין לעזוב את חיפה – יוסי ממש אוהב את חיפה, ואפילו מפחד לצאת ממנה. הוא גם שונא את אילת, ובפעם האחרונה שביקר שם – ממש סבל. אוטובוסים עושים לו בחילה, ואין דרך שנראית לו גרועה יותר לנסיעה כזו.
אנחנו יכולים להתמקד בצעד הראשון של יוסי ובסיבות שגורמות לו לא לעשות את הצעד הנכסף, או לקחת רגע צעד אחורה – לחשיבה מחודשת: מה יוסי שומע כשאנחנו מציעים לו את הדרך הזו, ולמה זה לא מספיק משכנע אותו, ואולי אפילו מאיים עליו?
למה לא?
אנחנו מסתכלים על המציאות ורואים אותה כפי שהיא: הוא נמצא במקום לא טוב, ואם יעבור את התהליך – יהיה במקום טוב יותר.
יש לנו מצוי, ויש לנו רצוי. אנחנו עסוקים בצעד הראשון של התהליך – ואולי התמונה, מנקודת המבט שלו, שונה לגמרי.
כשהצענו לו את הדרך, היא נשמעה לו טוב. עד שהגיע לצעד הראשון.
פתאום הוא פגש את מה שממנו ברח. התעוררו אותן זהויות שהוא אינו יכול לשאת. וכשהן צפות – הדרך הופכת ללא רלוונטית עבורו.
הוא כבר היה שם – וזה היה לו רע.
אנחנו רוצים שיחווה הצלחה ויעשה רישיון, והוא רואה איך שוב הוא הופך לכישלון, או לכזה שמפקפקים בו. אנחנו רוצים שיחזור למסגרת לימודית – והוא שוב מרגיש קטן ונשלט.
בבית, זה אולי נראה לו קורץ. עד הפרקטיקה. שם הזהויות שצפות – פשוט פוקחות את עיניו.
מול אותם חלקים שמתעוררים בו, הדרך שבה הוא חי כיום – הרסנית ככל שתהיה – הייתה היעד. והוא עבר מסע בדרך אליו.
כשהרגיש קטן ונשלט, הבטיח לעצמו שיהיה תלוי רק בעצמו. הוא עבר דרך מפרכת כדי להגיע לכאן. ועכשיו – אנחנו מציעים לו את הדרך ההפוכה.
הוא לא בהכרח מתנגד לתהליך – הוא פשוט לא מוכן לצאת לדרך שתשיב אותו למקום שממנו הוא בורח.
להציע גרסה טובה יותר: איך מחזירים לו את תחושת הערך והשליטה?
מאחורי כל התנהלות יש היגיון. אם הוא עשה את הדרך לכאן – זו בהכרח הגרסה הטובה ביותר להתמודדות שהוא מצא.
עלינו לוודא שאנחנו מציעים לו גרסה טובה יותר – לאותה בעיה.
זה מורכב כשאנחנו מתמקדים בהתנהגות, אבל לפעמים זה פשוט יותר:
הוא כאן – כי כאן הוא מרגיש חופשי, ושם – הוא הרגיש כלוא.
ולנו אין טעם במטרה תפקודית, אם היא בלתי נסבלת עבורו.
המטרה שלנו היא – שהוא לא ייאלץ לברוח כל כך רחוק רק כדי לא להרגיש חופשי.
ילד לא טורק דלת סתם. יש לו אמירה – והיא זהותית. הוא לא אומר שהדלת צריכה להיות סגורה, אלא שהוא זה שטורק אותה.
כשאנחנו מציעים לו דרך, אנחנו חייבים לוודא שהוא איתנו ביסודות – ברצוי ובמצוי.
כשהדרך הופכת למסורבלת, ייתכן שהרצוי והמצוי לא מתואמים – ואנחנו מפספסים משהו.
ילד לא סתם עבר תהליך של התרחקות. וכל עוד מבחינתו התהליך שאנחנו מציעים נועד לקרב אותו – הוא יתפס כדרך שמרחיקה מהיעד: להתרחק.
עלינו להציע לו את מה שניסה להשיג דרך ההתרחקות – בצורה יעילה יותר.
אם הוא חיפש שליטה – הדרך שלנו צריכה לשכנע ששם תהיה שליטה גבוהה יותר.
אם הוא חיפש ערך – נוודא שהדרך מובילה לאותה תחושת ערך, שעליה נאבק כל כך.
ואם התריס המוגף מעניק לו ביטחון – רק כשהוא יהיה בטוח שהדרך שלנו תעניק ביטחון גבוה יותר, הוא יקום ויפתח את התריס. לבד.
הוא רוצה משהו.
ואנחנו כאן כדי לעזור לו להשיג אותו – בדרך יעילה יותר.
האתגר הוא משותף.
אנחנו חולקים את אותו מצוי, ואת אותו רצוי.
והתהליך שאנחנו מציעים – זאת הזדמנות פז עבורו.
הדרך לאותו מקום שלמענו הוא נלחם – רק בצורה חכמה יותר, שצורכת פחות אנרגיה, וגובה פחות מחירים.
ואם הגענו עד כאן – עכשיו, ורק עכשיו, זה הזמן לדאוג לצעד הראשון.
עכשיו – זה הזמן להתמקד.
