מוטיבציה אצל מתבגרים: יכול להיות שלא זה מה שחסר לו?

"אנחנו מאבדים אותו מול העיניים. אני חייבת שתעזור לי."

על הקו הייתה אימא מותשת. הבן שלה כבר חצי שנה בלי מסגרת: מסתובב ברחובות, מתנהל בכוחניות, רב עם כל העולם ואפילו כבר צבר כמה תיקים במשטרה.

היא סיפרה שבתקופה הזאת הם ניסו הכול. דיבורים, שכנועים, תחנונים. הסברים על החיים שהוא בוחר והמבוי הסתום שבו הוא צועד. הוא לא מוכן לשמוע שום דבר.

ואז, סוף סוף, משהו זז. הוא הסכים ללכת לראות מסגרת. הלכנו איתו לראות את המסגרת הזאת, וזה באמת היה נראה מקום מדהים. אפילו הוא כנראה מאוד התרשם, כי בפעם הראשונה מאז שהוא עזב את המסגרת הקודמת, הוא אמר שזה נראה לו סבבה ושהוא מוכן להיכנס לשם בתחילת הזמן.

אחרי חצי שנה של סיוט, היה תאריך. קצה חוט. אור בקצה המנהרה.

ואז הגיע הבוקר המיוחל.

"הייתי כל כך מרוגשת", היא סיפרה לי. "התפללתי ששום דבר לא יתפקשש. ואז הוא קם, שטף פנים, נכנס למטבח ואמר באדישות: 'בסוף לא נראה לי שאני אלך'."

הוא פשוט ירה את זה לחלל האוויר באדישות, הוציא כוס, כפית ושאל: "אימא, איפה הקפה המגורען? אני לא מוצא אותו".

"הרגשתי שאני מתפוצצת. התחלתי לשאול למה ומה קרה, והוא ענה: 'אימא, שחררי. לא קרה כלום. מראש אמרתי לך שזה לא סופי'. מאז, בכל פעם שאני מעלה את הנושא, הוא מתחצף, מפנה את הגב ואומר לי לשחרר אותו.

"אני כבר לא מצליחה לדבר איתו. אני לא מצליחה להגיע אליו, ואני לא יודעת מה יהיה."

"את מנסה לדבר איתו? יש ביניכם תקשורת?" שאלתי.

"מה חשבת, שוויתרתי? אני ממשיכה לדבר על ליבו. לא מוכנה לראות אותו דופק לעצמו את החיים. אבל אני לא מצליחה. תמיד הרגשתי שיש משהו בקשר שלי איתו שמאפשר משהו אחר. מאז, זה פשוט לא עובד יותר."

"איך בדיוק את מדברת על ליבו?" ניסיתי לברר. "מה את אומרת לו למשל?"

"אני אומרת לו את האמת", היא ענתה. "זה מה שאתה רוצה מהחיים שלך? את החברים האלה? אתה לא רואה שכל הפוזה הזאת לא תקדם אותך לשום מקום? אתה חושב שהם באמת אוהבים אותך? הם מנצלים אותך. תפסיק עם הרעש והצלצולים. חבל עליך, לא תגיע ככה לכלום. אני יושבת ומדברת איתו הכי מהלב שיש."

"תגידי", שאלתי אותה, "לזה את קוראת לדבר מהלב?"

היא שתקה רגע וחייכה.

"למה? אתה חושב שלא? זה מהלב."

"ברור לי שאת מדברת מהלב, אבל לא אל הלב שלו."

הרגשתי שהיא לא ממש מבינה למה אני מתכוון.

להיות הוא לרגע

"את יכולה להיות הוא לרגע?" שאלתי אותה, והיא נענתה בחיוב.

"במקומו, היית הולכת לשם?"

"ברור. מה יש לו לחפש בחוץ? אז בשביל מי אני עושה את זה?"

"שוב", אמרתי לה, "תהיי הוא. במקומו, היית הולכת לשם? למה? מה חסר לך? מה את הולכת להשיג שם?

"אחרי שתהיה לך תשובה לשאלה מה הוא הולך להשיג שם, תצטרכי לחפש על מה מאיימת ההליכה לשם.

"אחר כך תצטרכי לספר לו מה הוא הולך לקבל שם, ולמה זה לא הולך לאיים עליו."

"תן לי דוגמה", היא ביקשה.

"נניח שהיית יודעת שהוא מאוד רוצה לקנות אופנוע ולא מצליח לאסוף כמה שקלים כי הוא מבזבז בלי ויסות. ונניח שהיית יודעת שאת יכולה לומר לו שבמקום החדש הוא ירכוש את היכולת לחסוך כסף.

"או נניח שהיית יודעת שבראיונות עבודה יורד לו הביטחון, והיית מצליחה להראות לו למה המקום הזה יעזור לו בזה.

"תחשבי עליו. מה הוא רוצה.

"אחר כך תצטרכי לחשוב על מה זה מאיים.

"למשל, הוא מאוד רוצה ללמוד לחסוך כסף, אבל מבחינתו, כשהוא מדמיין את זה, הוא מאוים. הוא חושב שהוא ייאלץ לחיות כמו עני או להתקמצן על כל דבר.

"ועכשיו תסבירי לו למה מה שהוא רוצה יכול להיות מושג שם, והאיום שהוא חושש ממנו לא הולך להתממש. הוא יקבל את מה שהוא רוצה, בלי להיפגש עם האסון שהוא חושש לפגוש."

"לא הבנתי", היא אמרה.

"בואי נעשה תרגיל", אמרתי לה.

"תדמייני שכל החיים את מרגישה פחות. את הילדה שלוקחת ריטלין, שמפריעה בשיעורים, שמגיעה למבחנים מעמדת נחיתות. אפילו האחים שלך מסתכלים עלייך כעל סוג ב'.

"תדמייני שאחרי שנים כאלה את אוזרת אומץ, בועטת בכללים ויוצאת לרחוב. ושם אף אחד לא מחכה לך עם שטיח אדום. יש חוקים, יש היררכיה, יש מעמדות.

"אבל הפעם את מחליטה לא להישבר. את קולטת את המשחק, לומדת להפגין כוח, לומדת לשתוק ולא להלשין, מפתחת ציניות חדה. את נלחמת בכל הכוח, ובפעם הראשונה בחיים שלך זה עובד.

"דמייני את זה. הגעת ליעד הנכסף. את כבר לא הילדה החלשה. את מובילה, את שווה, יש לך מעמד, אנשים סופרים אותך. סוף סוף יש לך מקום.

ועכשיו תארי לך שמישהו בא ואומר לך: 'שחררי את מה שהשגת. זה גם ככה לא שווה כלום. החברים שלך זולים, המעמד שלך מזויף. התחושות שלך משקרות. בואי נעשה משהו רציני יותר.'

"איך היית מגיבה?"

שתיקה.

***

"תגידי, מה היה הדבר שעליו היית שומרת מכל משמר לו היית שם במקומו?"

"החברים. המקום שהוא השיג."

"ומה היה חסר לך אם היית במקומו שם?"

"אני לא יודעת. אולי לדעת שזה הולך להישאר ככה?"

"יכול להיות", עניתי. "עכשיו נשאר לך להבין אם המסגרת תיתן לו את זה, את הביטחון שאמרת שחסר לו, ואיך גורמים לכך שמה שכבר יש לו לא יהיה מאוים."

"ואם המסגרת לא תיתן לו את זה? ואם זה כן יאיים?"

"שוב, אני לא איש מכירות. אני בן אדם של אנשים. אני יודע שבשביל שהוא ילך לשם הוא יצטרך לקבל משהו שהוא משתוקק לקבל. במקביל, זה גם יצטרך לא לאיים על מה שהוא לא יכול לאבד.

"ואם היא לא תיתן לו? אז אולי לא. אולי כן. תלוי למה את חושבת שהיא לא תיתן לו.

"צאי מנקודת הנחה שכשהוא אומר שהוא לא רוצה כלום, הוא אומר שהוא לא רוצה לוותר על מה שיש לו. את באמת מאמינה לו שהוא לא רוצה כלום? בטח שהוא רוצה. בוודאי שיש לו צרכים, כאבים, כישלונות או אזורים חלשים. אסור לו להודות בהם אם הם יגרמו לו להפסיד.

"אז ספרי לו שאת רוצה שהוא ירוויח, ואת תהיי לצידו ותוודאי שהוא לא הולך להפסיד."

אין לו מוטיבציה

הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים כשאנחנו מנסים להניע נער לפעולה היא שאנחנו חושבים שצריך להניע אותו לפעולה. אנחנו מניחים שחסרה לו מוטיבציה.

ראית מישהו עם כזאת נכונות להילחם? עם כזאת אמביציה להוכיח את צדקת דרכו? עם כל כך הרבה פצעים שהוא מתאמץ להסתיר?

לא חסרה לו מוטיבציה. חסר לו החוט שמקשר בין התנועה הפנימית שלו לבין המקום שאליו אתם מכוונים אותו.

את מבקשת ממנו לוותר על הכול בשביל כלום. במקום זה, תספרי לו שהוא לא הולך לוותר על כלום ותמצאי את מה שהוא הולך להרוויח.

קחי את המוטיבציה שכבר קיימת שם ותנתבי אותה. במקום שהיא תגרום לו להילחם, שתעזור לו להיבנות.

לתפוס צד

בשנים האחרונות פגשתי אלפי נערים. אחוז גבוה מהם התנגד לפגישה הזו ונכנס אליי עם פרצוף חמוץ. בצורה כמעט גורפת, הם רצו לחזור.

כן, זה עד כדי כך פשוט. שלושה שלבים:

• להבין על מה אנחנו מאיימים.
• להבין למה הוא משתוקק.
• להישאר נאמנים לתפיסת העולם שלו.

פרקטית, זה אומר שעליי לוודא שאני נותן ביטחון למקומות המאוימים, שאני רוצה לעזור לו במה שבאמת חסר לו, ושאני לא זונח את המשקפיים שלו רגע אחרי שהוא נותן בי אמון.

התנגדות קורית לרוב כשהוא מרגיש שאנחנו מנסים לשכנע אותו לרצות את מה שאנחנו רוצים. בדרך כלל, ברקע של ההתנגדות יש התנהגות שנראית לנו כמשהו שחייבים לוותר עליו, בלי ששמנו לב שהיא נותנת לו משהו.

אנחנו רואים התנהגות והיא נראית לנו הבעיה. אבל היא לא הבעיה. היא פתרון. היא אולי מייצרת בעיה אחרת, אבל היא פותרת משהו.

אם אני לא משאיר אותו מוגן, נשאר נאמן לקול שלו ונותן לו להרגיש שהחששות שלו מכובדים, אסור לו להקשיב לי.

באותה מידה שאיש מכירות דביק שרץ אחריכם בקניון לא יצליח לשכנע אתכם שמה שהוא מציע נובע רק מטוב לב, כך גם מסע השכנועים ומכבש הלחצים שאנחנו מפעילים פשוט לא יעבדו.

נורא קל להיקלע לשכנועים, אבל זה חסר סיכוי.

נשמע מורכב? הנה כלל די פשוט ליישום: במקום ללחוץ קדימה, תישענו אחורה. במקום לנסות להסביר, תנסו להבין. במקום לספר לו מה טוב לו, נסו לשמוע למה פה טוב לו.

ההבנה הזאת תיתן לכם את הדרך, והיא גם תיקח הרבה פחות אנרגיה. אם אצליח להבין, אזהה את הרצון, אבין את האיום ואפסיק להיתפס כמישהו שנמצא מעבר למתרס.

"אתה רוצה להתחיל עבודה? בוא נחשוב איך לעזור לך."

"נראה לך שזה אומר שאתה צריך לוותר על החברים שלך? מה פתאום."

בסוף, בשביל להגיע לרגע שבו הוא מרגיש שיש לו מקום בעולם, הוא היה צריך להילחם. וכל שיח איתו מסתכם בשאלה מאוד בסיסית: הם איתי או עם עצמם? הם רוצים לעזור לי או רוצים לעזור לעצמם?

הוא במלחמה. כמו בכל מלחמה, יש צדדים. זאת נקודת המבט שלו.

כשאנחנו מזלזלים במה שיש לו ומציעים לו אלטרנטיבה שנראית לנו ראויה יותר, אנחנו מספרים לו שעליו להמשיך את המלחמה.

כשאנחנו מזהים מה חסר לו, נמצאים כאן כדי לעזור לו להשיג אותו ולא מעוניינים לקחת לו את מה שהשיג כל עוד הוא זקוק לו, אנחנו עומדים לצידו.

אנחנו לא שותפים לכל קפריזה, אבל אנחנו מבינים את הרצון. אנחנו לא משתפים פעולה עם כל דבר, אבל גם לא מנסים לקחת ממנו את מה שמאיים עליו.

בסופו של דבר, אנחנו לא מדברים על הפעולות עצמן, אלא על מה שמאחוריהן. מה מסתתר שם? זה הנעלם שאנחנו מחפשים, ולו אנחנו תמיד שותפים.

זה יכול להיות צורך בשייכות, במקום, בערך, בנראות או בהוכחת הצלחה כלשהי. יש שם משהו זהותי, ואם מתנהלת סביבו מלחמה, אנחנו חייבים לבחור בה צד.

הוא עמד להיכנס למקום חדש. אני בטוח שאם נאות לזה, הוא ראה שם משהו שהיה חסר לו. הוא מצא מענה למשהו. זה פיתה אותו.

פתאום הוא החליט שלא. לא מתאים לו.

ואם הגעתם עד פה, אתם בטח מבינים. או שהוא כבר לא מרגיש שהוא זקוק למה שראה שם, או שמשהו שכבר יש לו מאוים מההליכה לשם. אני מהמר על האפשרות השנייה.

אז במקום להוכיח לו שזה מאיים ולספר לו שזה הולך להחליף את מה שהשיג, יהיה יעיל יותר אם נבין מה גורם לו להרגיש מאוים ואיך אפשר לתת לו את הביטחון.

מוטיבציה יש שם. אנחנו רק רוצים להיות חלק ממנה.