המרוץ נגד השעון: כשהחשיבות של החג הופכת לנטל של דאגה
לפני שבעה חודשים פנתה אלי אמא חוששת ומבועתת. היינו שלושה ימים לפני ראש השנה והימים הקדושים שעומדים להגיע הדאיגו אותה נורא. מה יהיה? איך זה יראה? ואם הוא לא ילך לבית הכנסת? האם לבדוק אם שמע את תקיעת השופר? להתעקש לפחות על תפילה אחת?
ואם יאות ללכת לתפילה, אולי יחזור כועס ועצבני? אולי ילך רק מריצוי ויחזור בהתנגדות גדולה יותר? התפילה נורא ארוכה, אבל גם נורא חשובה.
לנהל את הדבר הזה זאת גם ככה משימה מורכבת. וכשהחשיבות עולה- המורכבות עולה שבעתיים.
אני זוכר שבשיחה הזו נצרבו בי מילים ספציפיות שאמרה. היא אמרה- מילא אם היינו עמוק בתוך תהליך הנשירה. אבל זה לא המצב, והוא החל לסטות מהדרך לפני חודשים ספורים. קשה לנו להתייאש ולהרים ידיים.
מכוונים אותנו לוותר על הכול, וזה מרגיש לנו לא הגיוני. למה לוותר על הכול אם אפשר להציל משהו? יש כאן נפש של יהודי, לא חבל?
ואני, אני מאמין מאוד גדול בהיגיון. אני מאמין שההיגיון חשוב הרבה יותר מההכוונה הספציפית אותה היא מבקשת. אז ניסיתי להסביר לה את ההיגיון, וניסיתי להכניס את ההיגיון הזה למשפט אחד.
הסוד שבין ניהול למנהיגות: למה אי אפשר "לתת" סמכות אלא רק להרוויח אותה?
קראתי בעבר ספר והיה שם משפט שתפס אותי. נכתב שם שאנשים נוטים לחשוב שניהול ומנהיגות הן מילים נרדפות, או לכל הפחות מילים שכרוכות אחת בשנייה. זו כמובן שגיאה. בפועל, ניהול הוא תפקיד עם תחומי אחריות ספציפיים ומדדי הצלחה מוגדרים, בעוד מנהיגות היא היכולת להוביל אנשים ולהשפיע עליהם.
אבל לא זה מה שתפס אותי. מה שתפס היה המשפט הבא- ההבדל המרכזי בין ניהול לבין מנהיגות הוא שמנהיגות אי אפשר לקבל או לתת. מנהיגות צריך להרוויח. אם האנשים שאתם מנהלים אותם לא מכבדים אתכם ותופסים אתכם כמנהיגים- היכולת לנהל אותם לעולם תהיה מוגבלת.
אני זוכר שאמרתי לאותה האמא שכל הסוד עליו אנו מדברים טמון במעבר ממצב בו אנו מנהלים, למצב בו אנו מנהיגים. ומשם כל מה שתחליט ותפעל יהיה קדוש וראוי. המורכבות והבסיס לכאב הראש טמון בעובדה שאנו עשויים לתפוס את תפקודי ילדינו בצורה ניהולית- כתחום אחריות עם מדדי הצלחה.
בפועל- היכולת להשפיע על אותם תפקודים מוגבלת מאוד. בוודאי בגיל ההתבגרות. הצעתי לה לזנוח את אותן תחומי אחריות שלוקחת על עצמה, בוודאי אם הם פוגמים במנהיגות שהיא עסוקה בפיתוחה.
להפסיק לספר את הסיפור ולהתחיל לחיות אותו: הכוח של שמחה מדבקת
זה לא אומר חלילה לוותר. בוודאי לא להתייאש. אוי ואבוי. רק להתבונן ולראות מה עובד ומה לא. להכיר בכך שככל שאנו ננהל את זה עבורם- אנו צפויים לאכזבה. ככל שאנו נתפוס את התפקוד ההורי כמשהו בעל מדדי הצלחה- בהכרח נמתין לציון, נכסוס ציפורניים, נפתח תסכול וננסה 'עוד טיפה'.
להנהיג. לא להיות עסוקים בתחומי האחריות הספציפיים, להיות עסוקים בלקבל את מה שאנו רוצים שהם יראו ששווה לקבל. להפסיק לספר את הסיפור, לחיות אותו. אם את חוזרת מהתפילה וחשוב לך שיראה כמה קדושה ומוארת את- מבלי משים את עושה את הדבר ההפוך.
אם את קדושה ומוארת- הוא יראה את זה. אז תהני מזה. ותני לזה לדבק. אם אנו רואים מישהו שמצליח במשהו- מעניין אותנו איך השיג את זה. תארי לך שהמפגש לאחר התפילה לא היה מאיים. לו רק לא הייתה שם הפעלה סמויה ותשדורת מסרים מכוונים, היית חוזרת מרוממת ומאושרת. זה לא יותר מדבק וסוחף? ההרגשה העילאית הזאת, מי לא ירצה אותה, אם היא לא מאיימת עליו?
אבל, אם את מנהיגה על מנת להשיג תחומי אחריות ספציפיים- את לא לגמרי יכולה להנהיג. זאת אומרת, את יכולה להנהיג, לא כלפי אותם התנהגויות שאת אחראית עליהם. את יכולה להיות כנה וברורה לגבי אותם תחומי אחריות, לא לנסות לדבק, להיות שלמה עם זה ולא ללכת בין הטיפות.
ואז, במקומות האחרים- תהיי מנהיגה, וזה ידבק. כשאת מנהלת- תגידי מה את רוצה, וכשאת רוצה לדבק ולהנהיג, לשמש השראה ורצון להיות מודל לחיקוי- נסי לשחרר את תשדורת המסרים הסמויים אותם הוא צריך לקלוט.
כי מנהיג הוא מישהו שהוכיח שיודע להשיג את מה שגם אני רוצה להשיג, מנהיג יודע לתת לי גב, מנהיג רוצה בטובתי, ומנהיג לא מפחד לעמוד מאחורי דעותיו- גם כשהן לא נעימות.
זו השיחה שניהלנו אז, על רגל אחת.
השבוע הזדמן לי לפגוש את אותה אמא. היא התרגשה נורא. אמרה שראש השנה היה מדהים. לא כי הוא הלך לתפילה, אלא כי היא סוף סוף אפשרה לעצמה להתעכב בתפילה בלי לחזור לבדוק מה הוא עושה בבית והאם זכר להתעורר או לא. היא התפללה סוף סוף. היא גם הוסיפה- לא, אין סוף מרגש. חזרתי הביתה והוא היה במיטה, אבל אני הבנתי שהאמא השמחה שהייתי באותו ראש השנה- משפיע הרבה יותר מספק חצי תפילה שהייתי מצליחה לגרום לו ללכת.
הוא ראה אמא שמחה, והוא קם לסעודה, ואני בטוחה שראש השנה שנה הבאה- יקבל אצלו קונוטציה יותר חיובית, מאיימת פחות.
ואז היא הוסיפה- משהו השתנה. באופן כללי, האוירה טובה יותר. יש לאן להתקדם, אבל אנחנו במקום אחר. ותכף ליל הסדר. והדאגות ההם שהיו- כבר כמעט לא מעסיקות אותי. אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני בדרך לליל הסדר שלי. רפויה, משוחררת, נטולת מאמצי מסרים סמויים. באמת טוב לי. ובאמת שמח יותר.
אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאם אני אהיה שם באמת- יהיה לי טוב. וכשטוב לי, זה מדבק. אני לא יודעת אם יישאר בליל הסדר עד הסוף. המחשבה שיקום מהשולחן לא כל כך מטרידה אותי.
בהחלט קצת כואב לי שהוא לא חווה שם את העונג שאני חווה. אבל זה לא בשליטתי. אני לא יכולה להכריח אותו להנות. אני נהנית, והשם יעזור. קודם נעשה את זה פחות מאיים, אחר כך יתפנה אצלו מקום גם כן לחוויה הזאת.
זה נכון כלפיו וזה נכון כלפי אחים שלו. גם להם חשוב לי שיראו כמה נעים ושמח ליל הסדר. גם כלפיהם חשובה לי החוויה, ויותר מכל חשוב לי שידעו- שהאור אינו מפחד מהחושך, שהשמחה המדבקת- חזקה ומדבקת יותר מכל דבר אחר. אני לא מפחדת עליהם- כי נראה לי מוזר שעזיבת השולחן תיתפס כמושכת יותר מההישארות בו.
משוחררת מהאוטומט: הדרך לליל סדר של חיבור ושקט פנימי
ומשפט אחרון שהיא ציטטה מהשיחה שלנו, אפילו לא זכרתי אותו ואולי נרחיב אודותיו בפעם אחרת. היא הזכירה לי את רשימת המשפטים שהיא צריכה לזהות ולא לפעול מהם. סיפרה שמולם היא עדיין מתמודדת, אבל לפחות מזהה אותם, מחייכת להם ולא מופעלת מהם. אני קורא להם – משפטי האוטומט. אותם משפטים שמזיזים לנו את המצפן ומסבכים לנו את הצעידה על המפה. 'מה יגידו' 'מה אמור להיות' 'איך זה נראה בבית נורמלי'.
מאחל חג כשר שמח ומלא בהשפעה טובה.
