במוקדם או במאוחר זה יגיע. זה לא מייצג כישלון, וזה לא חייב להיות שלב של אובדן דרך או ביטוי של התנגדות עזה.ֿ
זה דרכו של עולם. הילד שלנו גדל, והיכולת שלנו לנהל אותו, להציב גבולות, לקחת עליו אחריות ולמנוע ממנו לעשות טעויות שנראות לנו כבעלות מחיר כבד מאוד, הולכת ופוחתת.
כהורים, מאז שהוא נולד אנו עוסקים במלאכת החינוך. החינוך מתבסס על ההנחה שלא תמיד נוכל להיות כאן כדי לבחור עבורו.
המשמעות היא שאנו רוצים להטמיע התנהגויות מסוימות, לסגל צורות חשיבה מסוימות ולנטוע דרך, באופן שיימשך גם אחרי שלא נוכל לוודא שזה אכן קורה.
אנחנו מחנכים מתוך הנחה שבשלב מסוים הוא יצטרך לבחור בזה בעצמו. ועדיין, השלב שבו הוא מתחיל לבחור, לאתגר, לתהות ולברר, ולנהל דיאלוג עם בחירות שונות מאלה שרצינו עבורו, מורכב.
השלב הזה מלווה כמעט תמיד בתחושה של אובדן שליטה. פתאום הבחירות שלנו אינן רלוונטיות, אם הוא אינו בוחר בהן בעצמו.
לרוב, בשלב הראשון זה מתפרש כאובדן סמכות או כאתגור של גבולות, שדורש מאיתנו להיות יותר. יותר תקיפים, יותר החלטיים, יותר עקביים, או כל דבר אחר שימנע את זה.
כשכל זה לא עובד, זה מתחיל לחלחל. הוא כבר לא ילד.
הוא היה ילד, תכף יהיה מבוגר, וכרגע זה מתחיל להיות תלוי רק בו.
כבר לא תלוי בנו
הוא חוזר לבין הזמנים הביתה, וצירוף של רמזים גורם לנו להבין שהוא מעשן סיגריות. לפעמים הוא עדיין מתבייש בזה או מסתיר את זה, אבל ברור לנו שזה שם.
כמה שיחות טלפון, שלא בהכרח היינו אמורים להקשיב להן, מספרות לנו שכשהוא הולך למקום מסוים, הוא לא בדיוק הולך לשם.
אנחנו מבינים שהסיפור שהוא מוכר לנו לא בהכרח קורה. יש לו חיים, הם באחריותו, והיכולת שלנו להציב שם גבולות, מתרחקת ו/או הופכת ללא רלוונטית.
ברור לנו שאנו לא חשופים לאחוז גבוה מחייו. ברור לנו שיש כאן התנהלות שתקרה איתנו או בלעדינו, וברור לנו שההתנהגות שלו, תלויה בבחירות שלו.
אנחנו יכולים לאהוב את זה ואנחנו יכולים שלא, אנחנו יכולים להסכים עם זה ואנחנו יכולים להילחם. יש מולנו נער, שהגבולות שעבדו פעם, כבר לא עובדים עליו.
הוא מרגיש גדול, וכשאנו מנסים להציב גבולות, לחשוף אותו למציאות או ללמד אותו איך לחיות, זה בעיקר מבסס אצלו את התחושה שעדיין לא הבנו עד כמה הוא גדול.
ברור לנו שמשהו בהתנהלות מולו צריך להשתנות.
יותר מסתם גבולות: בשביל מה חינכנו כל השנים?
לא חינכנו אותו בצורה מסוימת כדי לספק את צרכינו האישיים. אנו באמת מאמינים בדרך שטרחנו להנחיל.
אנו מאמינים בכל ליבנו שהבחירות שבחרנו עבורו נועדו להיטיב איתו. ראינו אותו בראש סדר העדיפויות ובחרנו עבורו את הטוב ביותר.
לכל ילד בעולם הזה יש צרכים, וכך ראינו לנכון לספק את צרכיו בצורה הטובה ביותר. ידענו שהוא זקוק להערכה, אז מחאנו לו כפיים כשהחזיר קשקוש מוזר מהגן. ידענו שהוא זקוק לאהבה, אז חיבקנו גם כשזה חפר. ידענו שהוא זקוק לביטחון, אז הצבנו גבולות.
באותה מידה הבענו זעזוע מהתנהגות שהיה לנו חשוב להוקיע, והראינו התלהבות כשראינו משהו שנראה לנו נכון לטפח.
חינכנו ככל שיכולנו, בתקווה שבבוא העת הוא יכיר בערך של זה.
קיווינו שהחוויה הנלווית להתנהגות שכל כך חשובה לנו תהיה לו נעימה. רצינו שהוא ירגיש מחובר אליה, שתהיה לה משמעות, שהוא ירצה בה.
ידענו שבשלב מסוים זה יהיה תלוי בו. רצינו שכנגיע לשם, זה יימשך באופן טבעי, בלעדינו, בכוחות עצמו.
*
ולפעמים, זה לא ממש קורה בצורה האוטופית הזו שתוארה לעיל.
לפעמים, אנחנו נותנים ומשקיעים, לא מתפשרים על כלום, מחזיקים מה שצריך ורוצים להיטיב. נראה לנו שהכל עובד כמצופה. ואז, כשמגיע הרגע שבו הוא אמור לקחת את זה על עצמו, הוא הודף את זה במקום לקחת את זה.
הערנו אותו כל בוקר, רצינו שילמד לנהל חיים בצורה מסוימת, קיווינו שהקימה בזמן תציב אותו בנקודת פתיחה טובה לניהול סדר יום איכותי.
התאמצנו בשביל זה. לקחנו את זה על עצמנו וסחבנו את זה עבורו, ואז כשהגיע תורו לקחת את זה על עצמו ולקום בכוחות עצמו, הוא פתאום מראה לנו שהוא בכלל לא בעניין.
אחרי כל הנתינה הזו, שבה דאגנו לצרכים שלו ללא לאות, פתאום הוא מספר לנו שמה שנתנו לו לא היטיב איתו.
זה מטלטל, הרגע שבו אנו מבינים שהמסר לא עבר כפי שחשבנו. הייתה פרשנות בדרך, הייתה חוויה שלא היינו עירניים לה, או שהיו אנשים שחצצו בינינו וגרמו להתנהגות שלנו להתפרש בצורה מסוימת.
כך או כך, היכולת לחנך אותו מסתמנת כלא זמינה עוד, וההחזקה ההתנהגותית שלו מתחילה להרגיש כגורם שמרחיק בינינו יותר מאשר כמשהו שדואג לו ומוודא שהוא גדל נכון.
זה מתחיל להרגיש כמו מאבק כוחות, ואין לנו שום עניין להילחם בו. בלב כבד ומלא חששות אנחנו מבינים שכרגע תפקידנו לשחרר.
ונורא טבעי ומתבקש, שהשאלה שתישאל היא: מה הלאה.
החיווט שהשתבש: למה זה נראה שהוא מתרחק דווקא מאיתנו?
חינוך לא קורה כשאנו לא מאפשרים אופציות נוספות או שומרים על סטריליות והימנעות מחשיפה לפיתויים. הוא גם לא קורה בתעדוף סדרי עדיפויות ויצירת סולם ערכים סדור ומובנה.
אלו פעולות חשובות, ששומרות עליו כשהוא קטן מדי עבור התמודדויות מסוימות, כשאין לו את כישורי הבלימה מול העולם הגדול, וכשחשוב שידע מה חשוב יותר ומה פחות. אבל אלו אינן פעולות שמהוות פונקציה חינוכית כשלעצמן.
באופן פשוט, חינוך זאת הטמעה של התנהגות, והוא קורה על ידי חיבורים שאנו יוצרים במוחו של הילד שלנו.
אנו לוקחים התנהגויות ומקשרים אליהם תחושות. מייצרים התניה, התנהגות לצד הרגשה.
כשהוא בן שלוש, נותנים לו ללקק דבש מאותיות הקודש כדי לקשר ביניהם ובין הטעם המתוק. בבית כנסת יש את האיש שמחלק סוכריות. כשהוא חוזר עם ציון גבוה אנו מחמיאים ומפדבקים. אלו לא פעולות של שוחד. זה חינוך.
אנו רוצים שתהיה שם הרגשה מסוימת, שתקושר לפעולות האלו. שהמתיקות תלווה את הדברים שיש בהם קדושה, שהשקעה או איפוק יהיו מלווים בתחושת ערך ולא בתחושת פספוס.
זאת התניה.
גם לשלילה. כשילד קטן מתקרב לשקע חשמל ואנו צועקים ומרחיקים אותו משם, זו פעולה חינוכית.
אנחנו מייצרים חיבור בין תחושת הבהלה לבין השקע החשמלי. אנו רוצים שלשקע הזה תהיה מקושרת תחושת בהלה. חשוב לנו שגם כשלא נהיה פה בשביל לשמור עליו, הוא לא ילך לשם.
אנו מגדלים ילדים, מייצרים חיבורים, מחווטים ומייצרים התניות, והתקווה היא שכשהדברים לא יהיו תלויים בנו הם יימשכו.
אנו רואים אותו מצליח ומסופק, ובאופן טבעי, כשלא נדאג לזה, הוא יתחיל לדאוג לזה בעצמו.
ואז מגיע גיל ההתבגרות.
תיאורטית, זה השלב שאליו כיוונו. זאת הנקודה שבה עלינו לקחת צעד אחורה. שנים של עבודה ויצירת התניות, אמורות לדאוג להמשכיות העקרונות שהטמענו.
עדיין נדרשת שמירה והגנה, אבל תהליך ההרפיה והעברת המושכות, התחיל.
ופתאום יש כשל.
פתאום מתברר לנו שהילד שלנו לא חיבר בין הפעולות שרצינו שילמד להימנע מהן לבין ההרגשה הרעה. לצערנו, הוא חיבר את ההרגשה הרעה למשהו אחר לגמרי.
הוא חיבר בין ההרגשה הרעה לנוכחות שלנו כהורים. הוא הבין שאסור שאבא ואימא יראו, כי אז מתעוררת הרגשה רעה. הוא חיבר בין ההרגשה הרעה לבין השליטה שלנו. הוא הבין שאם לא יהיה בשליטה, לא תהיה אכזבה. הוא קישר בין הקשר איתנו לבין התחושה הלא נעימה, שעליו לוותר על סיפוק מיידי שמתקשה להימנע ממנו. או אפילו, הוא קישר בין ההרגשה הרעה לבין האמונה הדתית שלנו.
כשהערנו אותו בבוקר וכעסנו עליו שקם מאוחר, התכוונו לקשר בין הקימה המאוחרת לבין התחושה הלא נעימה, ומתברר שאצלו נוצרו חיבורים אחרים.
הוא לא קישר בין הקימה המאוחרת לבין ההרגשה הרעה. אצלו ההרגשה הרעה נקשרה לדת. מבחינתו אם לא היה את הלחץ של בית הכנסת, אבא לא היה נרעש כל כך.
הוא הבין שבשביל להימנע מההרגשה הזו, עליו להפסיק להיות מחויב לזה. הוא הבין שבשביל לא להרגיש את הפספוס או האכזבה הזו, הוא צריך להסתיר מאיתנו או להתרחק ממי שמצפה ממנו.
נוצרו חיבורים, אבל לא החיבורים שאנו רצינו שיווצרו.
זה עצוב, אבל ככה זה עובד.
וכשחינוך נוצר, הוא פועל, לטוב ולרע.
להחזיר את האמון: הזדמנות האחרונה ליצירת חיבורים.
מולנו יש התנהגויות שתמיד הדפנו . אנו חולקים על הבחירות שלו, רואים אותן כמזיקות ולא רצויות, דעתנו אינה נוחה איתן, ומאוד היינו רוצים לעצור אותו.
מצד שני, הניסיון להמשיך להציב גבולות ולווסת התנהגויות מוכיח לנו שוב ושוב שזה לא באמת תלוי בנו.
ניסינו, והבנו שההתפרצויות האלו לא מובילות לשום מקום. אין לנו באמת יכולת להשפיע עליו, וההתערבות שלנו יוצרת בעיקר התרחקות והסתגרות, שגורמות לנו להרגיש שיש לנו פחות ופחות נוכחות בחייו.
אצלו בראש קיימים ההתניות שונות ממה שתכננו ורצינו שיוטמע אצלו. וכרגע, ההתערבות שלנו, לא נחווית אצלו כדאגה למה שחשוב עבורו וטוב לו, אלא לשליטה, לחוסר קבלה שלו, לתנאים או לסדרי עדיפויות שבהם הוא לא מרגיש שהוא נמצא בראש.
ולפני שנוצר מרחק גדול, כשהוא עוד כאן לצידנו, יש לנו הזדמנות כמעט אחרונה – לפקפק בחיבורים המעוותים שנוצרו אצלו. לבלבל מעט את הנתונים, לתת הזדמנות לחיבור אחר.
הוא קישר בין גבולות וסדר לבין התחושה שלא רואים אותו או שאין לו מקום, ואנו רוצים להראות לו שזה לא נכון, והוא בראש סדר העדיפויות שלנו.
הוא קישר בין מה שחשוב לנו לבין התחושה שהוא אף פעם לא עומד בציפיות, ואנו רוצים להראות לו שאנו מעריכים אותו כמו שהוא.
הוא קישר בין ההובלה שלנו לבין תחושה של שליטה, ואנו רוצים להראות לו שמה שהיה היה לטובתו, וכשאין לנו שליטה אנו לא אוהבים או מקבלים אותו פחות.
*
אנו רוצים להיות שם לצידו. חשוב לנו שיראה שההרגשה הרעה שחווה הייתה לטובת הגדילה שלו, ושהרצון שלנו היה בטובתו. אין כאן עניין אישי, ולא צעדנו לצידו שנים רבות כל כך כדי לספק את צרכינו.
היה לנו עניין לחנך. זה נחווה בצורה לא נעימה, מבלי שהיינו ערים לכך. כשאין עוד את העניין הזה, כשהדרך הזו, שבה תפקידנו להטמיע, הסתיימה, אנו מרפים, והוא בראש מעיינינו.
רצינו להיטיב, והוא הבין אותנו לא נכון, ולכן נראה לו שאנו רוצים להיטיב. אנו ההורים שלך, אנו רוצים בטובתך, ואם העניין של החינוך הסתיים, אנו נטיב איתך גם כשזה לא בהכרח משרת את המטרה שרצינו או תואם את הציפיות שלנו.
אתה הילד, אנחנו ההורים, ואנו רואים ורוצים לספק את הצרכים שלך.
אנחנו כבר לא מנהלים אותך. אנחנו המבוגרים שדואגים לך. הקשר איתך חשוב לנו, ואין לנו עניין במה שמרחיק, אלא במה שמגדל.
כך אנחנו עוברים מעמדה ניהולית לעמדה מנהיגותית. כך אנחנו מפתחים קשר שמטיל ספק בחיבורים הישנים, ומשאיר פתח וגמישות לחיבורים חדשים. וגם אם לא, אתה יקר וחשוב לנו.
יש גבולות: איך שומרים על ערכים בתוך שיח של בוגרים?
ואם הגענו עד לכאן, והבנו שאנחנו לצידו בדרך שבחר, גם כשהיא עשויה להכאיב, השאלה הטבעית שעולה היא: איפה עובר הגבול?
האם להיות שם גם כשהבחירות שלו פוגעות במה שיקר לנו? האם לעזור, גם כשזה נראה כמו מתן יד למשהו שמנוגד לדעתנו?
ואם הוא מזלזל בערכים שלנו, האם עלינו לתת לכך יד?
ומה אם הפגיעה אינה בנו אלא בו עצמו? אם ההתנהגות שלו פוגעת בו, האם עלינו להתעלם מכך ולתת לזה יד?
*
העיקרון שמנחה אותנו כרגע הוא המעבר מעמדה ילדית לעמדה בוגרת, מניהול למנהיגות, ממבוגר שהרגיש צורך להתחבא מפניו למבוגר שרוצים שיהיה לצידו.
כדי להיות שם, אין צורך לרצות, להצטדק, להוכיח או להתרפס.
כדי להיות שם צריך שני דברים. הראשון, להיות המבוגר, זה שנמצא כאן עבורו. והשני, לא לגרום לו להרגיש ילד, להתכווץ או להוכיח את גודלו ויכולותיו.
זה לא אומר שאנו הולכים לתת הכשר למה שלא נוח לנו איתו. להפך, זה יגרום לנו להיראות קטנים ולא אמינים.
איננו נותנים יד לזלזול. אנו מכבדים ומעריכים, ומצפים לכבוד ולהערכה בתמורה.
ואם זה סוטה לשם, מותר לשאול: מה הקטע? למה אתה עושה את זה? חשוב לזכור שיש לו תשובה, ואם היחס אליו הוא בוגר, חשוב להישאר ולשמוע אותה.
זהו שיח בין מבוגר שרואה את הצרכים שלו לבין בוגר ששמח שרואים אותו.
גם לגבי הליכה לצד התנהגויות שמסבות נזק, התשובות לרוב יגיעו כשהשיח יתאפשר. נוכל להגיד לו למה לא, הוא יוכל לומר מה הצורך שלו, ואנו נוכל להפעיל שיקול דעת.
אבל זה לא ממקום מאוים. אין לנו עניין להוכיח דבר, ולשנינו יש עניין בקשר הזה.
זה לא יפתור הכל, אבל יישאר דבר אחד שלם, והוא – הקשר בינינו.
ולפעמים, זה כל מה שצריך – כדי שתישאר לו דרך לחזור בה.
*
חשוב לי לסייג שההתנהלות והיחס להתמכרויות הוא נושא מעט שונה, שדורש התייחסות נפרדת בהקשר של ההתנהלות שלנו לצידו.
