לא מזמן שוחחתי עם הורים ששיתפו אותי בדאגה שמשהו במערכת היחסים שלהם עם בנם הולך להם לאיבוד. הם סיפרו שהוא מתווכח על כל דבר, לכל נושא שעולה יש לו טענות מנוגדות, ומילא אם רק היה חושב שהוא מבין את החיים טוב מהם, אבל הוא ממש מנסה לדרוך עליהם ולהקניט אותם בכל הזדמנות. כאילו הוא מחפש הזדמנות לעורר מהומה.
הם סיפרו שלפעמים זה מגיע למצבים אבסורדיים לחלוטין, עד כדי כך שהם יכולים לחזור מילה במילה על משפט שהוא עצמו אמר, ואיכשהו גם מזה הוא יצליח להגיע לוויכוח.
״אנחנו מבינים שזה חלק מהגיל הזה, שהוא בטוח שהוא נולד לפנינו ויודע טוב מאיתנו, ואנחנו באמת מנסים להתחשב. להרפות, לא להיגרר לעימותים. לפעמים אנחנו אפילו אומרים בקול שאין לנו כוח להתווכח איתו. ואז הוא יכול להגיב: ׳אההה, אין לכם מה לענות׳.
הוא מתריס. אנחנו ממש משתדלים לא להיכנס לפינות האלו, אבל יש מצבים שבהם הוא לא משאיר לנו ברירה. בכל זאת, יש כבוד בסיסי שחייב להישמר בבית, ויש גבולות שאי אפשר להתפשר עליהם.
הוא נכנס למאבקים, השפה שלו מידרדרת, הוא חוצה גבולות, מגיב בכעס, והבית הופך לזירת קרב שלא מתאימה לנו.
בשבוע שעבר הוא רצה לצאת עם חברים לסיבוב בליל שבת. שאלנו אותו מתי הוא מתכוון לחזור, והוא הסתכל עלינו במבט המום, כאילו איך בכלל העזנו לשאול דבר כזה. ׳תגידו, אני באמת נראה לכם בן עשר?׳ היינו בהלם מהחוצפה. הוא בסך הכול בן 16, אנחנו עדיין אחראים עליו, וגם אם לא, יש דרך לדבר עם ההורים שלך.
ניסינו לענות ברוגע, להסביר לו שאנחנו דואגים לו, אבל הוא רק זרק ׳בסדר, בסדר׳ וטרק את הדלת. אין לנו מושג מאיפה הגיעה אליו העזות הזאת. אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו, אסור לנו שדברים כאלו יקרו, אבל יתרה מכך, אנחנו דואגים לו״.
שאלתי אותם אם הם מבינים מה הוא מנסה לומר כשהוא עוטה את הפרצוף המתנצח הזה. הם ענו שלדעתם אין פה משהו עמוק מדי. ״הוא באמת לא סופר אותנו״.
מלחמת העצמאות שלו
אין התנהגות שאין מאחוריה היגיון. אם הוא לא היה ״סופר״, הוא לא היה משקיע כל כך הרבה אנרגיה במלחמה הזאת. הוא היה מתנהל בצורה חכמה יותר. מוריד את הראש כשצריך, מתהלך בין הטיפות.
הוא משלם מחירים, הוא מנהל קרבות, הוא פוגע בהוריו. מה הוא עושה?
״יכול להיות״, שאלתי, ״שמאחורי המבט הזה מסתתרת אמירה ממש פשוטה: ׳אני גדול׳?״
״אה, זה ברור״, הם השיבו מיד. ״אבל אנחנו לא ניתן לו את זה כל עוד הוא יתנהג בצורה הזאת. להפך, הוא ילמד שאם הוא יתנהג ככה, הוא לא יקבל שום הערכה״.
״תראו״, אמרתי להם, ״אני לא שואל מה ישמור על הכבוד שלכם, משום שאני מניח שלא זה מה שבאמת מדאיג אתכם. כשהוא פלט עליכם כשהיה בן חצי שנה, לא ראיתם בזה פגיעה בכבודכם. גם לא כשהוא העיר אתכם באמצע הלילה בגיל חודשיים, וכשקמתם אליו הוא פשוט חזר לישון. אז זה העלה חיוך. אנחנו מנהלים את השיחה הזו כי כרגע ההתנהגות שלו חריגה ומסעירה את הבית, אבל מעבר לכך, היא מדאיגה אתכם.
המטרה שלנו היא לדעת איך להתנהל מולו כדי שהמצב לא יסלים, לוודא שהתקופה הזו תחלוף מבלי שהוא יישאב למסע התנצחות מול כל העולם, ובנוסף, להחזיר את השקט הביתה.
בשביל שזה יקרה, אנחנו חייבים להבין מה מניע אותו. מאיזה מקום הוא פועל. מה הוא עושה.
אם הייתם מספרים לי שבין השורות אתם רואים שהוא כועס, הייתי מנסה לברר איתכם ממה יכול להיות שהוא נפגע ואיך אפשר לפייס אותו. קל להסביר למה, כל עוד הוא פגוע כל כך, לכעוס עליו בגלל שהוא כועס פירושו ללבות את האש ולהעמיד אותו בפינה.
אחרי שהוא יתפייס, יהיה מקום לגבולות, להעמדה במקום, לשיח על הדרך שבה מתבטאים גם כשפגועים. לא כל עוד הוא פגוע.
ובסיטואציה שאתם מתארים, זה נשמע נורא דומה. על מה הוא נלחם? למה הוא נלחם? מי אמר לך שאתה קטן, שאתה מנסה בכל הכוח לצעוק שאתה גדול?
על מה הוא נלחם?
בכל מקום שהוא נמצא בו בחייו מתייחסים אליו כאדם בוגר. כשהוא נכנס לסופר, עם חברים, בבית הספר ובאוטובוס. יש לו דעה. מכבדים אותו. כשלא מסכימים איתו, מתווכחים איתו, לא מסבירים לו למה הוא טועה.
בעולם מתייחסים אליו כבוגר. ורק במקום אחד בעולם הוא עדיין לא מרגיש שרואים אותו ככה. רק שם חוששים מהפעולות שלו, מוודאים שהוא עומד במשימות, שהוא לא עומד לעשות טעויות, שהוא מוחזק.
כשהוא מתעצבן, הוא שומע שההתנהגות שלו מוגזמת ולא נורמלית. ומבחינתו, אתם אפילו לא יודעים למה הוא התעצבן כל כך, אבל זה לא מפריע לכם לחזור ולומר לו שוב ושוב: ״אתה חייב לעבוד על העצבים שלך״.
והוא יודע. הוא יודע שבכל מקום אחר הוא לא מתעצבן ככה. רק פה. רק פה אחותו חושבת שהיא יודעת טוב ממנו מה נכון לו, רק פה תופסים כל התנהגות שלו כבעייתית, רק פה, כשהוא חוזר מאוחר, מסתכלים על זה כמרד. מאיפה הם יודעים? אולי לא שמתי לב לשעון?
כל הזמן מוודאים שהוא בסדר, ומבחינתו זה אומר שמניחים שהוא לא בסדר. מסבירים לו דברים, והמשמעות של זה היא שמניחים שהוא לא יודע אותם. כשהוא טוען משהו בוויכוח, הוא כנראה מחפש להתווכח. כשהוא רוצה לקנות בגדים חדשים, הוא נסחף אחרי החברה, ובכל מקרה אין שום סיכוי שהטענה שלו נכונה, אף שלרוב הוא אפילו מרגיש שלא שמעו אותה.
דמיינו איך זה מרגיש להיות במערכת יחסים שבה הצד השני תמיד בטוח שהוא יודע טוב יותר ממך. איך זה מרגיש לחיות לצד אנשים שכל הזמן מוודאים שאתה לא עומד לעשות טעויות. האם יש דרך להרגיש נינוח ובעל ערך כשאפילו לא שואלים אותך למה אתה מתכוון, מה אתה רוצה?
הוא מרגיש שאתם בכלל לא עסוקים בו, אתם עסוקים רק בלוודא שהוא לא סוטה מהנתיב. אתם לא רואים אותו. הוא קטן, ואתם גדולים.
אף אחד לא צועק ׳די׳ אם אין משהו שהוא חייב שייעצר. אף אחד לא צועק ׳אני חזק׳ בלי להניח שמישהו עשוי לחשוב שהוא חלש. באותה מידה, אף אחד לא מנכיח את העובדה שהוא גדול בלי להרגיש שמישהו מפקפק בזה.
הוא מתבגר. בהיבט ההתפתחותי, הוא מגבש את זהותו בעולם. הוא צריך לוודא שהוא מצליח לתפוס מקום בעולם, ובשביל זה עליו לוודא שהזהות שהוא מבין שחייבת להיות שם, אכן נמצאת שם.
זהו צורך הישרדותי. בלי לוודא שהוא מצליח למכור לעולם את הדמות שמבחינתו הוא צריך שהעולם יראה, המעבר לבגרות יהיה מסוכן מאוד.
הוא לא נלחם בהורים שלו, הוא נלחם באופן שבו הם תופסים אותו.
זאת אולי לא הדרך האידיאלית לומר את זה, אבל במציאות החיים שלו, שבה הוא לא יכול להיות זה שצריך את ההורים, שוב, כי הוא גדול, זאת הדרך היחידה שלו לומר: ׳אני גדול׳.
נכון. אתה גדול.
האם זה אומר שעליכם לשחרר את הגבולות ולתת לו להתנהל כאוות נפשו? ממש לא. האם זה אומר שכרגע עליכם לאפשר לו להתנהל בצורה מופרעת ולא מכבדת בביתכם? לא.
אבל זה כן אומר שהדרך להגיע לשם, לגבולות האלו, קצת משתנה.
כשהוא היה בן שנתיים, הדרך לנהל אותו הייתה שונה מאשר כשהוא היה בן שמונה. יש הבדל גדול בין הדרך לגרום לילד בן שנתיים להיכנס למקלחת למרות שהוא רוצה להמשיך לשחק, לבין הדרך לגרום לילד בן שמונה לעשות את אותה הפעולה.
ועכשיו הוא מתבגר, ושוב הדרך משתנה.
אי אפשר לנהל מישהו שנלחם כדי לא להיות מנוהל. עלינו להבין איך לרתום אותו לזה.
זה מתחיל בגבולות שלא מקטינים אותו, ממשיך בכך שהוא לא רואה אותנו כמי שנמצאים בעמדת מלחמה מולו, ומשם בניסיון לרתום אותו לזה.
זה אומר שלפני הביקורת עלינו להקשיב לנקודת המבט שלו. לפני שאומרים מה צריך לעשות, כדאי שנסביר לו למה זה מה שצריך לעשות. עם קצת פחות סימני קריאה וקצת יותר סימני שאלה.
במקום ״אל תחזור מאוחר״, ״מה יעזור לך לחזור מוקדם?״ במקום ״אל תדבר לאחיך ככה״, ״מה קרה שם כשדיברת איתו ככה?״
הוא מנסה להוכיח ללא הרף שהוא כבר גדול, ולי יש כלל: אם מישהו מנסה להוכיח לך משהו, ואתה רוצה שהוא יפסיק להוכיח, כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להאמין לו.
הוא מנסה לשכנע שהוא גדול, וכל מה שנדרש הוא להגיד לו: ״נכון״.
זה לא שיש גבולות למרות שגדלת קצת. אתה גדול, יש גבולות, וחשוב לנו שלא תרגיש שהם מקטינים אותך.
