"למה הוא לא זז?" זו השאלה שחוזרת שוב ושוב בראש, כשברור לכם שמה שקורה כרגע לא אמור לקרות. אין דבר מתסכל יותר מלהיות בסיטואציה שבה ברור לכם שמה שקורה בה כרגע לא אמור לקרות.
אתם רואים במו עיניכם את המחיר היקר שההתנהלות הזאת עומדת לגבות, אבל אין לכם יכולת לשנות דבר.
לראות את הילד שלכם מסתבך בלופ של עצמו, לדעת אילו פעולות עליו לנקוט כדי לצאת ממנו, אך לא להיות מסוגלים להניע אותו לעשות זאת.
הוא שוכב על המיטה, מבטו מזוגג. הוא מתלונן על תחושת הריקנות שמעיקה עליו. אין שום סימן לכך שמשהו עומד להשתנות בקרוב, והוא נשאר בשלו.
שמעתם על הצעת עבודה זמנית שיכולה ממש לעודד אותו. ברור לכם שאם ייקח אותה, היא תיתן לו סיפוק. הוא ירגיש מועיל, יהיו לו כמה שקלים בכיס, ואולי יחד איתם תעלה גם תחושת הערך העצמי שלו. אבל כשאתם מציעים לו אותה, הוא מתרעם: ״יאללה, שחררו לחץ.״
לחץ? על מה אתה מדבר? הרגע התלוננת שנמאס לך מהריקנות הזאת. אנחנו רק רוצים לעזור לך. מה נסגר איתך?
חצי שנה הוא תולה תקוות במסגרת החדשה שתתחיל בשנה הבאה. סוף סוף היום המיוחל מגיע. אתם מלווים אותו אל מפתן הדלת, מלאי ציפיות. כעבור כמה שעות הוא חוזר וטוען שזה לא נראה לו כל כך בסגנון שלו.
זהו. מבחינתו, הניסוי הסתיים.
למה אתה שולל כל כך מהר? מה יש לך לעשות בבית? תנסה. לאף אחד לא קל ביום הראשון. ככה זה בכל מקום חדש. תן לזה צ’אנס.
״די לחפור. אלה החיים שלי.״
כואב לכם. אתם יודעים שהוא הולך לסבול. ברור לכם שזו עוד תחושת אכזבה וכישלון שהוא מצרף לאוסף החוויות המפוקפקות שלו. אתם רוצים להציל אותו מזה, ואין עם מי לדבר.
הוא מחפש את הרב קו שלו, מתלונן בקול שנמאס לו שכל הזמן דברים הולכים לו לאיבוד, ולכם ברור שכדי שדברים יפסיקו להאבד, הוא יהיה חייב לסדר את הג’ונגל שהוא חי בו.
אתם רואים אותו סובל מהבלגן. החדר שלו נראה כמו אחרי פוגרום. אולי אפילו מתגנבת אליכם התחושה שלא אחראי לתת לו להמשיך ככה, בלי ללמוד לנהל את החיים.
בסוף זה נפלט לכם: ״אולי תאוורר קצת את החדר שלך?״
הוא מתלהם. מדבר על שליטה, על כך שהוא צריך אוויר, ושלא תתארבו לו בחיים.
אבל זה באמת הגיע ממקום אכפתי. באמת שכואב לכם לראות אותו סובל. אין לכם אפילו בעיה לסדר את החדר במקומו.
שליטה? מה הקשר? מי חדר לפרטיות שלך? למי יהיה אכפת ממך אם לא לנו? כבר אי אפשר לדבר איתך בלי לדרוך על ביצים?
חוסר אונים.
*
למה הוא לא לוקח את עצמו ברצינות? מה גורם לו לוותר כל כך בקלות? למה הוא נכנע כמעט לכל קושי? מתי הוא יתחיל ליזום ולהוביל, במקום רק להגיב ולכבות את השריפות שיצר אתמול?
מאיפה בכלל צמחה התפיסה הכנועה הזאת? למה ילדים אחרים בגילו רוכשים עכשיו כישורי חיים ולומדים להתמודד עם המציאות, בזמן שהוא מתנהל כאילו אזלו לו הכוחות, עוד לפני שבאמת התחיל?
מה גורם לילד אחד לקחת אחריות, ולאחר להתרחק ממנה? ומה התפקיד שלנו מול זה? להתייאש? פשוט לוותר מראש, למרות המחירים הכבדים שאנחנו רואים שהוא משלם?
*
אכפת לנו ממנו. התגובה הטבעית שלנו היא לנסות לעזור. להניע אותו קדימה. לדחוף אותו לקחת את אותה אחריות בלתי נמנעת שמחכה לו.
אנחנו מחפשים את המשפט הנכון, כזה שידחוף קדימה, אבל לא ייתפס כהתערבות. את הגבול שהוא יוכל לקבל, בלי להתפוצץ.
אבל אולי, רגע לפני שאנחנו מחפשים את הצעד המדויק הבא, כדאי לעצור ולשאול שאלה אחרת.
מהי בכלל אחריות? ממה היא נבנית? או במילים אחרות, מה בדיוק אנחנו מנסים לעורר כשאנחנו מנסים לגרום לו לקחת אותה?
ייתכן שהתשובות לשאלות האלה יסבירו למה כמעט כל ניסיון שלנו לקדם אותו, רק מרחיק אותו עוד יותר ממנה.
איך בונים תשתית?
אחריות היא לא תכונת אופי, והיא לא נבנית ביום אחד. די מעניין לחשוב על זה, שאת היסודות שלה אנחנו מניחים הרבה לפני שאנחנו מצפים מהילד שלנו לשאת אותה.
מרגע שהוא נולד, אנחנו מובילים אותו אל יעד אחד ברור: להפוך למבוגר שמסוגל לקחת אחריות על חייו.
זה מתחיל בפרטים הקטנים. כשהוא מבקש ארטיק ואנחנו מסרבים, מתוך ההבנה שלא נכון שיגדל בתחושה שכל מה שהוא רוצה, הוא גם מקבל.
כשהוא ילד, אנחנו לא מצפים ממנו לקחת אחריות. אנחנו אלה שנושאים אותה. אנחנו מציבים את הגבולות, והוא מתמודד עם התסכול שהם יוצרים.
אנחנו מחזיקים את האחריות עבורו, ובו בזמן בונים את התשתית שתאפשר לו לשאת אותה בעצמו כשיגיע הזמן. הוא לומד לדחות סיפוקים תחת האחריות שלנו. הוא חווה כישלונות, ואנחנו אלה שעוזרים לו לקום ולהמשיך, בלי לתת לו לעצור ולשקוע.
בבוא היום, כל אלה ישרתו אותו. תהיה לו תשתית. תהיה לו היכולת להכיל תסכול, לדחות סיפוקים, להתמודד עם כישלונות, לשאת תנודות רגשיות, ולנהל במקביל שני ערוצים: מה בא לי, ומה צריך.
כל זה קורה הרבה לפני שמצופה ממנו לקחת אחריות של ממש.
ואז מגיע גיל ההתבגרות.
הוא כבר לא ילד, אבל הוא עדיין לא מבוגר. כרגע, הוא נמצא בדרך לשלב שבו יצטרך להחזיק את החיים שלו בכוחות עצמו.
אחד התהליכים ההתפתחותיים המשמעותיים ביותר בגיל הזה הוא המעבר ההדרגתי של האחריות מההורים אליו. זה לא קורה ביום אחד. זה מגיע שלב אחר שלב. שעות הלימודים מתארכות, דרישות המערכת עולות, והציפיות ממנו משתנות.
במקביל, גם הגבולות מתחילים להתרופף. יותר ויותר דברים תלויים בו. לאט לאט, אם משהו לא קורה, זו כבר האחריות שלו.
אין לנו רצון לסחוב אותו על הגב עד גיל שישים. בסופו של דבר כולנו רוצים לראות את הילד שלנו הופך למבוגר שמתנהל היטב בעולם, יודע לדאוג לעצמו, ואינו זקוק עוד להחזקה המתמדת שלנו.
נדע שזה קרה כשהיציאות שלו בשעות מאוחרות כבר לא יעוררו בנו דאגה, כשהחברים שאיתם הוא מבלה כבר לא ייתפסו כאיום, וכשיהיה לנו ברור שהוא כבר לא זקוק להורות שמפקחת, מובילה ומחזיקה אותו.
הוא מבוגר. הוא יודע מה הוא עושה.
מי קובע את המטרה?
אחריות היא היכולת לעשות את מה שצריך, בלי קשר לאיך שזה מרגיש.
אם צריך לקום בבוקר, קמים, גם אם עייפים. אם צריך להתנהל בקור רוח, עושים את זה, גם כשכועסים מאוד.
לשם אנחנו שואפים להוביל אותו. שם נהיה רגועים. ברגעים שבהם ממש לא יתחשק לו לעשות את מה שצריך, יכולת ההכלה שנבנתה לאורך השנים תבוא לידי ביטוי ותאפשר לו לעשות זאת בכל זאת.
אבל איך מגיעים לשם?
האם היכולת שנבנתה בילדות מספיקה?
לא ממש.
בדיוק כפי שהיכולת להרים עשרה קילוגרמים לא אומרת שבהכרח אסתובב איתם על הגב, כך גם היכולת להתמודד אינה מבטיחה שאבחר להתמודד בפועל.
כדי שזה יקרה, דרוש משהו נוסף. צריך שיהיה לי עניין בזה.
שזה יהיה שלי. שאהיה מושקע בזה. שארצה באמת את התוצאה. רק אז אגייס את היכולות שנבנו לאורך השנים לטובת צליחת האתגר . שם, אצא לדרך.
אבל כדי שזה יקרה, אני חייב לבחור בזה. להשתוקק למטרה. לכאוב את היעדרה. להרגיש שהתוצאה מצדיקה את המאמץ, את התסכול ואת הדרך שנדרשת כדי להגיע אליה.
אם אני האחראי, זה שלי. אין מקום לריצוי. כשאדם באמת לוקח אחריות, הוא מגויס לדרך הנדרשת, בגלל שהוא מכיר בכך שהיא הדרך המשתלמת ביותר עבורו.
כדי לקחת אחריות ולהגיע לאוטובוס בזמן, לא מספיק לדעת שצריך לצאת מהבית. צריך גם להכיר בכך שהאוטובוס הקרוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד, בנוסף, צריך לרצות באמת להגיע ליעד, ולהבין שאם לא אגיע, אני הוא זה שאשלם את המחיר.
זו אינה נוסחה שמתאימה רק לילדים שלנו. כך פועלת מוטיבציה אנושית.
גם אדם שמנסה להפסיק לעשן יצטרך לעבור את אותו התהליך. הוא יידרש לגייס את יכולת ההכלה שלו כדי לשאת את אי הנוחות הכרוכה בגמילה. אבל לפני כן, הוא יצטרך לרצות באמת את היעד. לראות אותו כמשתלם. לדמיין את החיים שאחריו. כל עוד המטרה שייכת לסביבה שלו ולא לו, המוטיבציה תישחק במהירות.
אם גם אחרי יומיים של התמודדות עם קשיים – לא התגנב לתוך התהליך אלמנט של ריצוי, והוא עדיין מחזיק מול עיניו את המטרה שלשמה הוא מתאמץ, סביר להניח שתראו אותו ממשיך לצעוד.
*
מה זה אומר בפועל?
זה אומר שאחריות מורכבת מכמה אבני יסוד. כדי להבין למה היא אינה מתפתחת, כדאי לעצור ולשאול כמה שאלות שיעזרו למקד את תשומת הלב במקום שבו הדברים נתקעים.
השאלה הראשונה נוגעת ליכולת ההכלה.
האם יש לו יכולת להכיל ציפיות, אי הצלחה, את המחיר של טעויות, את הניסוי והטעייה שהדרך דורשת, ואת המורכבות שהמפגש עם העולם מזמן?
ייתכן שמה שתקוע הוא לא אי הרצון שלו להתקדם. ייתכן שהוא בכלל לא זקוק לדחיפה קדימה, אלא שמישהו יעזור לו לשחרר את הגלגלים ששקעו בבוץ.
השאלה השנייה קשורה לעובדה שהמשימה הזאת אמורה להיות שלו.
ההבדל בין אדם שמבצע משימה לבין אדם שלוקח עליה אחריות אינו טמון בעצם הביצוע, אלא במידת החיבור הפנימי שלו אליה. במידת העניין שיש לו בה. בתחושה שהצעד הבא מוטל על כתפיו.
מאחורי אחריות יש מחויבות, ומאחורי מחויבות יש חיבור.
האם הוא באמת מחובר לזה? למטרה, לדרך, ולהבנה שהצעד הבא הוא הצעד הבלתי נמנע בדרך אל היעד שהוא עצמו רוצה להגיע אליו?
אם המטרה שלנו היא שייצא מהבית, יתפקד או יתחיל לעבוד, אבל המטרה שלו היא להימנע מעוד חוויה של דחייה או כישלון, אנחנו מנסים להניע אותו לקחת אחריות על יעד שאנחנו מחוברים אליו, בזמן שהוא עסוק בכלל בבעיה אחרת.
אז מה הוא מבין מהמאמצים שלנו? לאן, מבחינתו, אנחנו מנסים להוביל אותו? האם אנחנו עוזרים לו לפתור את הבעיה שהוא עסוק בה, או שבעיניו אנחנו בעיקר מנסים לפתור את הבעיה שלנו?
ועוד שתי השאלות הבאות שנשענות על אותה הנחת יסוד.
לקיחת האחריות לא מעידה על כך שהמשימה בהכרח תבוצע בהצלחה, אלא שמי שאחראי הוא גם זה שנושא בתוצאות, ומשלם את המחיר כשהיא אינה מתבצעת.
השאלה הראשונה היא האם אנחנו באמת מעבירים אליו את האחריות, או רק מצהירים שעשינו זאת. לא פעם אנחנו אומרים לו שהוא האחראי, אבל ממשיכים לעמוד מאחוריו. מזכירים, בודקים, דוחפים ומוודאים שהדברים אכן קורים.
בפועל, אנחנו עדיין אלה שנושאים באחריות.
אי אפשר לחלוק אחריות. או שהיא שלנו, או שהיא שלו. אם אנחנו אלה שמוודאים שהמשימה תבוצע, כנראה שהיא עדיין מונחת על הכתפיים שלנו.
השאלה השנייה היא סוג של מבחן קטן שיכול לעזור לזהות אצל מי האחריות באמת נמצאת.
מי לחוץ יותר?
אם אנחנו לחוצים יותר ממנו, כנראה שהאחריות עדיין אצלנו. כל עוד אנחנו נושאים את הדאגה, את הלחץ ואת המחיר האפשרי, אין לו צורך אמיתי לשאת אותם בעצמו.
מישהו כבר מחזיק אותם עבורו.
החלפת תפקידים
המשמעות של לשחרר אחריות, להתבונן מהצד או להפסיק להניע, היא לא ייאוש ולא ויתור מראש. המשמעות היא שאנחנו מחליפים תפקיד.
אנחנו מפסיקים להיות אלה שנוהגים באוטובוס, שמוודאים שהוא מגיע בזמן לתחנה, או שדוחפים אותו מאחור.
לא בגלל שכבר לא אכפת לנו, אלא בגלל שעשינו את זה מספיק שנים.
אם גם היום זה היה עוזר, היינו ממשיכים לעשות זאת. אבל זה כבר לא עובד. הוא כבר לא בגיל הזה, וכל עוד אנחנו דוחפים את האוטובוס, הוא יכול להמשיך לשבת בנוחות במושב.
כשהוא לא מתעורר בבוקר, אנחנו לא מזיעים מלחץ. ברור לנו שזה יבאס אותו, וזו דווקא בשורה טובה. אולי בפעם הבאה הוא יבחר לנהוג אחרת.
כשהוא מתעורר, גם אין טעם לומר: ״אמרנו לך.״ זה לא מועיל, ורק מרחיק.
במקום זה, הרבה יותר יעיל לשאול: ״היית רוצה שנעיר אותך? אם כן, תבקש.״
אנחנו לא מוכנים להיות אלה שחופרים, מזכירים ומתאמצים, כל עוד לא ביקשת את זה.
*
קשה לראות אותו רגע לפני שההתנהגות שלו גובה ממנו מחיר כבד, במיוחד כשברור לנו שפעולה קטנה שלנו יכולה למנוע את המחיר הזה.
הרצון להתערב הוא טבעי. כואב לנו לראות אותו סובל.
ועדיין, חשוב לזכור: לאפשר לו לשאת בהשלכות של הבחירות שלו זו לא הזנחה.
ככל שהוא יגדל, המחירים שהחיים יגבו ממנו יהיו כבדים יותר. עדיף שישלם אותם עכשיו, כשהם עדיין נסבלים.
*
לראות מתבגר שוכב במיטה במקום להיות במקום שלדעתכם הוא אמור להיות, זה די נורמלי.
לרצות לנער אותו, להזיז אותו משם ולהעיר אותו מהאשליה שהוא חי בה, גם זה נורמלי.
לעשות את זה, גם אם זה טבעי ונורמלי, כנראה לא יהיה אפקטיבי.
במקום זה, נסו להבין את הסיפור.
למה הוא נמצא שם?
האם יש משהו גדול מדי מכדי שיוכל להכיל אותו, ולכן הוא זקוק לעזרה שתאפשר לו לגדל מרפקים ולהתמודד? או שאולי הוא פשוט נמצא בעיצומו של תהליך?
אם הוא בעיצומו של תהליך, תנו לתהליך לקרות.
אתם יכולים להציע עזרה בלופ שהוא נמצא בו, אבל שימו לב שהעזרה הזאת לעולם לא מחליפה אותו ולא חוסכת ממנו את הזיעה שהוא עצמו צריך להזיע.
התפקיד שלנו בשלב הזה אינו לגרום לחיים שלו להיות טובים יותר מכפי שהוא עצמו רוצה שיהיו.
התפקיד שלנו הוא לוודא שהוא מבין שאלו החיים שלו.
