יש איזו אנחת רווחה שמשתחררת עם החזרה לשגרה.
משהו במתח הזה של להחזיק, לקוות לטוב, לשמור על אווירה נורמלית ובו בזמן להשגיח עליהם כל הזמן, מתחיל להשתחרר.
זהו. אפשר לנשום.
הרבה זמן לא הייתה כאן שגרה, ואני יודע שיש משהו אופטימי מאוד בציפייה שלי אליה. בעיקר מפני שלצד ההקלה והשחרור שהחזרה לשגרה מביאה איתה, היא גם מורכבת.
היא מורכבת לאותו נער שלא חוזר לשגרה. אולי דווקא היה לו נחמד שהוא לא לבד בבית. כנראה היה משהו נעים בלהיכנס למטבח באחת עשרה בבוקר, לחפש משהו לאכול במקרר ולא להרגיש דפוק וחסר חיים.
היא מורכבת גם להורים שהילדים שלהם חוזרים לשגרה תחת מעטה של אי ודאות. כל אותם הורים שהבן שלהם עושה טובה.
“אוקיי, ננסה. מה כבר יכול להיות? נכון, אימא? מקסימום אחזור מחר.”
הנהון. ולב שמתפוצץ מבפנים. רק אל תחזור מחר. תן לזה צ’אנס. לפחות יומיים.
היא מורכבת גם לאלה שאמרו כל החופש: “בזמן הבא. לא עכשיו, תכף. גם ככה עכשיו חופש.”
וזהו. נגמרו התירוצים.
*
כך או כך, החזרה לשגרה חושפת פער שקודם היה קל יותר לפספס או להתעלם ממנו.
פתאום יש שעות שצריך לקום בהן, מקומות שצריך להגיע אליהם ודרישות שצריך לעמוד בהן. החיים חוזרים למסלולם, אבל הוא בכלל לא שם. הרצון שלו, זה שאמור להניע אותו, לגרום לו לקום, לצאת ולהתאמץ, נשאר הרחק מאחור.
לפני זמן לא רב כתבתי כאן על נערים שנראים לנו חסרי מוטיבציה, אף שלמעשה הם נלחמים בכל כוחם על דברים שחשובים להם.
כתבתי על כך שמאחורי ההתנגדות שלהם מסתתר לא פעם ניסיון להתגונן. שהחופש שאנחנו רואים בו סכנה עשוי להיות המקום היחיד שבו הם מרגישים שייכים, מוערכים ומסוגלים. שהשגרה שאנחנו כל כך רוצים להחזיר אותם אליה, ומשוכנעים שהיא הדבר הטוב ביותר עבורם, עלולה להיתפס בעיניהם כאיום על כל מה שהצליחו להשיג.
וכל עוד אנחנו מנסים לקחת מהם את מה שהם נאחזים בו, אין להם שום סיבה להקשיב לנו.
כתבתי על כך שעלינו לזהות את האיומים האלה, להבין על מה הנער נדרש לוותר ולוודא שאנחנו מביאים בחשבון את המחיר שהוא מרגיש שהוא משלם. לנסות להסיר את האיומים, או לפחות להפוך את החזרה לפחות מאיימת.
השבוע קיבלתי במייל הודעה מאימא, עם שאלה שהבהירה לי שחשוב להתעכב על היבט נוסף.
היא כתבה שבדקה שהחזרה אינה מאיימת עליו. היא נתנה מקום לדברים שחשובים לו ווידאה שהחזרה לא תדרוש ממנו לוותר עליהם. ובכל זאת, הוא לא מעוניין.
מבחינתו, אין שם משהו שהוא רוצה. אין סיבה להתאמץ.
“לא בא לי. בשביל מה להשקיע?”
היא שאלה מה עושים, ואני לגמרי מסכים איתה.
*
יש הבדל גדול בין נער שלא רוצה לחזור מפני שהוא חושש לאבד משהו, לבין נער שפשוט לא רואה מה יש לו להרוויח מהחזרה.
להפסיק להתנגד למשהו, זה עדיין לא לרצות אותו.
אפשר להסיר את האיום, להרגיע את החששות ולוודא שהוא לא נדרש לוותר על מה שחשוב לו. אבל כל אלה עדיין לא נותנים לו סיבה לקום בבוקר.
וזו שאלה שחשוב שתישאל: איך עוזרים לנער למצוא בחזרה למסגרת משהו שהוא עצמו רוצה?
בשביל מה?
באופן טבעי, אנחנו מנסים לעורר אצלו רצון לחזור.
אנחנו מסבירים מה מלחיץ אותנו, מה מפריע לנו, איפה אנחנו רואים את הסכנות ולמה בטווח הארוך, המחירים שהוא עלול לשלם פשוט לא משתלמים.
אנחנו מדברים איתו על העתיד, על החשיבות של רכישת כלים לחיים, על השנים החשובות האלה ועל הכישורים שיחסרו לו אם לא ישקיע ברכישתם עכשיו. זה נכון. אבל זה מפספס שתי נקודות קריטיות.
הראשונה היא שאנחנו מנסים לעורר בו רצון, כשמנגד כבר קיימים רצונות אחרים, חיים ונושמים. אנחנו לא מנסים לעורר רצון בחלל ריק. אנחנו מנסים ליצור רצון שיהיה חזק יותר מזה שכבר נמצא שם, ושכרגע הוא הרבה יותר מוחשי עבורו.
הנקודה השנייה היא שכשאנחנו מדברים על מה שמלחיץ אותנו, גם אם הדברים רלוונטיים מאוד לעתיד שלו, הוא שומע בעיקר למה אנחנו רוצים שיחזור.
הוא שומע שכדאי לו לחזור כי אנחנו מודאגים. כי לנו קשה לראות אותו ככה. כי המחשבה שהוא יישאר בבית מלחיצה אותנו, ואנחנו רוצים להירגע.
והוא בכלל לא שאל למה אנחנו חושבים שכדאי לו לחזור. את זה הוא מן הסתם כבר יודע.
השאלה שלו פשוטה הרבה יותר: מה יש לי לחפש שם?
לא מה אני אמור לרצות. לא על מה יהיה לי חבל בעוד כמה שנים. מה יוצא לי מזה מחר בבוקר?
ואם כבר הסרתם את כל האיומים, הבטחתם לו שלא יקחו ממנו את הטלפון, שלא ינתקו אותו מהחברים שלו ושאף אחד לא ירד עליו, מצוין. עכשיו הוא יודע מה הוא לא יפסיד.
אבל בשביל מה לקום?
המיטה באחת עשרה בבוקר לא רעה. היא נהדרת. החופש הזה לא שחור כמו שאנחנו מציירים אותו. ואף אחד לא יוצא משמיכה חמה רק בגלל שמישהו הוכיח לו שהיא לא בונה לו עתיד. זה שהעתיד מעניין אותו, לא נכנס לשמיכה החמה הזאת.
אנשים קמים ויוצאים מהשמיכה החמה, כשיש להם רצון חזק יותר מהרצון להישאר להתכרבל.
מה אתה רוצה?
לפני תקופה ישב מולי נער שעצם הדיבור על מסגרת היה מאיים עבורו.
הוא הגיע מוכן. כנראה שהוא תיאר לעצמו שעל זה אנחנו הולכים לדבר, ולכן הוא הצטייד מראש בכל ההסברים האפשריים ללמה העתיד שלו ממש לא נמצא בישיבה.
הביטקוין שולט, הבינה המלאכותית עומדת לחסל את רוב המקצועות, וכל מה שמבקשים ממנו ללמוד היום ממילא לא יהיה רלוונטי מחר. אז בשביל מה לבזבז על זה את השנים הכי טובות שלו?
והאמת? הוא דיבר לעניין. בכלל לא ניסיתי להתווכח איתו.
כשהוא סיים, חייכתי ושאלתי אותו: ״מה אתה רוצה?״
״לעבוד״, הוא ירה מיד.
״למה?״
״לעשות כסף. לא להיות תלוי באף אחד. לקנות מה שבא לי בלי לבקש אישור.״
״ומבחינתך״, שאלתי, ״ללכת לישיבה מקדם אותך לשם או מעכב אותך?״
״מעכב״, הוא גיחך. ״ברור שמעכב. מה הקשר בין דף גמרא לכסף?״
״מסכים איתך לגמרי״, אמרתי.
הוא הסתכל עליי בחשדנות. אפשר היה כמעט לראות אותו מחכה ל״אבל״. לרגע שבו המבוגר שמולו יסיים להסכים איתו ויתחיל להסביר לו למה הוא בכל זאת טועה.
״תגיד״, שאלתי, ״מה צריך כדי להחזיק מעמד בעבודה שמשלמת טוב? לא שבוע של חלוקת פליירים. עבודה רצינית, במשך שנה.״
הוא חשב רגע.
״צריך להגיע בזמן. לא להבריז. לדעת לסתום את הפה כשהבוס מדבר אליך לא יפה. לעבוד גם כשחם ואין כוח.״
״וזה קל לך?״
שקט.
אחרי חצי דקה הוא חייך במבוכה.
״תכלס, בדיוק על זה העיפו אותי מהישיבה.״
עד לאותו רגע, הדרישות של הישיבה היו מבחינתו חלק מהבעיה. לקום בזמן, להתמיד, לקבל סמכות, לעשות גם מה שלא מתחשק. כל הדברים האלה היו המחיר שביקשו ממנו לשלם כדי להבטיח לעצמו עתיד טוב יותר.
אבל הוא בכלל לא היה עסוק בעתיד. הוא היה עסוק בכסף.
וזה בדיוק העניין.
לא היה צורך לעורר אצלו רצון. כבר היה לו רצון, והוא היה חזק, ברור ומוחשי. כל מה שהיה צריך הוא לבדוק אם אפשר לחבר את הדרישות של המסגרת לרצון שכבר קיים אצלו.
אז שלא ילך בשביל העתיד. שילך בשביל הכסף. מה זה משנה איך נקרא לזה? העיקר שעכשיו, בפעם הראשונה, הייתה לו לפחות תשובה לשאלה: ״מה יש לי לחפש שם?״
היו לו עדיין הרבה התנגדויות. הישיבה לא הפכה בן רגע למקום שהוא רוצה לחזור אליו, וגם לא היה ברור שדווקא היא המקום המתאים לו לרכוש את היכולות האלה.
אבל משהו בשיחה השתנה.
במקום לנסות לשכנע אותו, התחלתי לברר איתו. במקום לנסות לעורר בו רצון חדש, נתתי מקום לרצון שאיתו הגיע.
במקום לראות במסגרת רק מקום שדורש ממנו דברים שאין לו עניין בהם, הוא התחיל לבחון אם יש בה משהו שיכול לשרת את הרצונות שלו.
המסגרת לא השתנתה וגם הקשיים שלו לא נעלמו, אבל פתאום נהייתה להם משמעות. פתאום היתה לו תשובה ברורה לשאלה, בשביל מי הוא אמור להתאמץ.
*
יש כאן מלכודת שקל מאוד ליפול אליה.
אפשר לקחת את הרעיון הזה, ובמקום לשנות את האופן שבו אנחנו מקשיבים לנער, פשוט לשנות את הדרך שבה אנחנו מנסים לשכנע אותו.
נשאל אותו מה הוא רוצה, וכשהוא יגיד ״אופנוע״ או ״עבודה״, נמצא דרך לקשור את הרצון שלו למסגרת ונמהר להסביר לו שזו בדיוק הסיבה שבגללה כדאי לו לחזור אליה.
לא זו הכוונה.
כשאנחנו שואלים נער מה הוא רוצה, זה באמת חייב לעניין אותנו.
יכול להיות שנגלה שהמסגרת שאנחנו מציעים לו אכן יכולה לעזור לו להשיג את מה שהוא רוצה. ויכול להיות שנגלה שדווקא המסגרת הזאת לא מתאימה לו, ושצריך לחשוב על אפשרות אחרת.
כל גישה אחרת היא מניפולטיבית ולא נכונה. וזה גם רק עניין של זמן עד שהוא ירגיש שמתמרנים אותו. כי נער מרגיש מתי מתעניינים במה שחשוב לו, ומתי רק מנסים למצוא דרך חדשה לשכנע אותו.
אם הרצון שלו הופך מבחינתנו לעוד אמצעי להשיג את מה שאנחנו רוצים, לא באמת התקדמנו.
המטרה היא לא למצוא דרך טובה יותר לגרום לו להסכים איתנו, אלא לברר איתו מה הוא רוצה, ומה באמת יכול לעזור לו להגיע לשם.
יש לו רצון, ויש לנו דרך להפוך להיות חלק ממנו.
הקשבה או מוטיבציה?
לאותה אמא שכתבה לי השבוע עניתי שזה נשמע שהיא עושה הרבה עבור הבן שלה. היא מנסה לתווך לו את החיים, מזהה את מה שמאיים עליו ומפחיתה את האיומים האלה, ומוודאת שהסבל שחווה יישאר בעבר.
אבל יכול להיות שעכשיו, אחרי שניהלה דיאלוג עם הקול שמספר לו למה לא לחזור, הגיע הזמן לדבר עם הקול ששואל למה כן.
לא מה עוד צריך לשנות כדי שיסכים ללכת, אלא מה הוא רוצה לעשות עם עצמו.
מה מעניין אותו, מה הוא היה רוצה להשיג, מה חסר לו היום ומה היה גורם לו להרגיש שהוא מתקדם בחיים שלו.
לא חייבים להתחיל מהמסגרת הספציפית שעליה חשבתם. עדיף שלא. כל עוד השיחה מתחילה ונגמרת בשאלה איך מחזירים אותו למסגרת, אנחנו עלולים לפספס אותו.
יש לו רצון, וכאן אנחנו לא מדברים על מוטיבציה, למרות שככה זה נשמע. אנחנו מדברים על הקשבה.
הוא רוצה משהו, והוא רואה שאנחנו רוצים משהו אחר. אז אנחנו עוצרים, מקשיבים ומנסים למצוא את החיבור.
זה לפעמים מורכב.
כשהוא נשאר במיטה באחת עשרה בבוקר, קשה מאוד להתעניין בנחת במה שהוא רוצה להשיג בחיים. השעות עוברות, הימים מתבזבזים והעתיד מתרחק.
ברור לי שכל מה שמתחשק לנו הוא שיקום כבר ויעשה משהו עם עצמו.
אבל דווקא שם חשוב לזכור שהדאגה שלנו, מוצדקת ככל שתהיה, לא בהכרח תגרום לו לרצות את מה שאנחנו רוצים. וגם אין צורך בכך.
כי יש לו רצון, ובשביל מה שחשוב לו הוא בוודאי יהיה מוכן להתאמץ יותר מאשר בשביל מה שחשוב לנו שיהיה חשוב לו.
זה לא אומר שמחר בבוקר הוא יקום לישיבה. יכול להיות שיקח זמן עד שיבין מה הוא רוצה. יכול להיות שהוא כבר יודע, אבל עדיין לא מאמין שהוא מסוגל. ויכול להיות שנצטרך לחשוב יחד איתו על מסגרת אחרת.
אבל לפחות נהיה עסוקים בשאלה שיכולה לקדם אותו.
לא איך מעוררים בו רצון, ולא איך גורמים לו להבין למה זה חשוב. אלא איך עוזרים לו להתקדם למה שהוא רוצה.
בסופו של דבר, אנחנו לא מחפשים דרך להוציא אותו מהמיטה מחר בבוקר. אנחנו רוצים שבאמת תהיה לו סיבה לצאת ממנה.
זה לא בשבילנו, זה בשבילו.
