לא מזמן פנו אליי הורים שהתלוננו שהילד שלהם לא מקשיב להם. כששאלתי אותם אם הוא מקשיב כשהם מציעים לו גלידה או דמי כיס, הם צחקו ואמרו שבסיטואציה כזאת, ברור שהוא כן מקשיב.
אז בואו ניישר קו, אמרתי להם. זה לא שהילד שלכם לא מקשיב לכם, הוא פשוט לא משתף פעולה. הוא מקשיב מצוין, פשוט לא בא לו.
אתם רוצים שיקרה משהו, והוא לא רוצה שזה יקרה.
כשהוא היה קטן יותר, לא הייתה לו ברירה. לא הייתה לו שליטה. אתם ניהלתם את חייו, והוא התבטל בפניכם. הוא גדל, והיום יש לו ברירה. אתם אומרים משהו, ולא בא לו.
זה לא אומר שהוא לא מקשיב. זה אומר שהוא לא משתף פעולה.
זה שווה ערך לבוס שאומר לעובד לעשות משהו. אם לעובד אין ברירה, הוא יקשיב. אם יש לו ברירה, הוא לא ישתף פעולה.
הדרך היחידה שאותו בוס יכול לגרום לאותו עובד לשתף פעולה ולעשות מה שהוא אומר, גם כשיש לעובד ברירה, היא לייצר קשר, לרתום אותו לעניין, או לכל הפחות לתחזק דמות שמקשיבים לה.
הסוד של הסמכות ההורית: הכל מתחיל ונגמר באמון
הסיבה לכך שילד מקשיב להוריו ומציית להוראותיהם, גם כשזה לא נוח או מתאים לו, נעוצה באופן שבו נבנה הקשר הזה.
נולד לנו ילד קטן, ומרגע לידתו אנו דואגים לצרכיו. אנחנו מכינים לו בקבוק כשהוא רעב, מתעוררים איתו בלילה כשהוא חולם חלום רע, ונמצאים שם בשבילו, ככל שמתבקש.
אין לנו שאלות על זה. אנחנו לא מפקפקים בזה, ואף פעם לא שואלים מה יוצא לנו מזה. הוא הילד שלנו, ואנחנו דואגים לו.
גם כשאנחנו אומרים לו מה לעשות, אנחנו עושים זאת מתוך הדאגה שלנו אליו.
הוא ילד, אין לו עדיין מנגנוני בלימה, והוא לא יודע לדחות סיפוקים או לדאוג לעצמו, אז אנחנו עושים זאת בשבילו.
כשהוא באמצע משחק ואנחנו קוראים לו לבוא לישון, זה משום שזה מה שנכון עבורו. אלו הם צרכיו, ואנחנו שם כדי למלא אותם.
זה לא הרמטי, ולא מצופה מאיתנו להיות מלאכים או לפעול באופן סטרילי. זה הגיוני שאימא תקרא לילדים שלה לישון כי היא כרגע זקוקה לשקט, כי נגמר לה האוויר מהיום הזה. אבל זה לא משנה את כללי המשחק.
מתקיים בינינו אמון לא מדובר שמכיל שני חלקים. הראשון, שאנחנו דואגים לצרכיו, והשני, שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון עבורו.
וזה עובד כמו שעון. עד שמשהו באמון הזה נסדק.
מה נסדק? אחד מהשניים: או האמון בכך שאנחנו דואגים לצרכיו, או התחושה שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון עבורו.
סדקים של גדילה: כשהציות הטבעי הופך למאבק על עצמאות
לכל ילד זה קורה בגיל אחר ותלוי במשתנים רבים. כך או כך, בשלב מסוים הנחות היסוד האלו, כבר לא יקרו על אוטומט.
מאותו רגע, יתחילו להופיע התנגדויות. ומהרגע שהוא מתנגד, עלינו לוודא שהאמון הזה מתוחזק. שהוא יודע שאנחנו באמת דואגים לצרכיו, שאין לו ספק בכך שאנחנו מבינים את הסיטואציה שהוא נמצא בה, ושהקושי שהוא חווה נלקח בחשבון.
כשהציות מפסיק להיות טבעי ומתחיל להפוך למאבק, עלינו להקדיש לכך מעט יותר תשומת לב.
ניקח לדוגמה ילד שיוצא בבוקר לבית הספר, ואמא אומרת לו לקחת סוודר. הוא מתנגד, והיא אומרת שהוא חייב לקחת סוודר. בסופו של דבר, אין לו ברירה, והוא לוקח.
השאלות שיאפשרו לנו לתחזק את האמון בינינו הן: מה הוא מבין, למה אמא התעקשה שהוא ייקח את הסוודר? ומה אמא מבינה, למה הוא התנגד?
האם ייתכן שמבחינתו הוא לקח את הסוודר רק כדי להרגיע את אמא, ולא כי אמא דאגה לו, והיא מבינה בזה טוב יותר ממנו? והאם כשאמא התעקשה, היא הבינה למה לא? היא הבינה את הסיטואציה? אולי היא לא יודעת שבכיתה יש חימום חזק, ושנורא חם לו עם החימום הזה?
בדרך כלל, הדיאלוג הזה היה יכול להיות הרבה יותר בריא, אם אמא הייתה מסבירה את עצמה.
לא כי חייבים להסביר, אלא כדי לתחזק את האמון. לשמור עליו. לא לתת לו להתמוסס לאט לאט.
אם אמא הייתה מראה לו שהיא מבינה על מה הוא מדבר, ומסבירה למה היא מתעקשת, ההתעקשות הייתה נשענת על האמון, ולא על העובדה שאין לו ברירה אלא להקשיב לה.
"אני מבינה שבכיתה חם, ושאתה מזיע כשאתה עם הסוודר. אני לוקחת בחשבון שבהפסקה רצים ומזיעים, וזה לא נוח לך. אבל הדרך לבית הספר קרה מאוד, ואת הסוודר תוכל להוריד במהלך היום."
ההתעקשות נשמרת. הוא יציית, אין לו ברירה. אבל זה עבורו, וזה מה שנכון לו.
מה הוא לא מספר?
אם הוא גדל באופן בריא ולמד להקשיב לעצמו ולפתח דעה עצמאית, תחושת ה"אין ברירה" שמאלצת אותו לציית תסתיים בשלב מסוים. העצמאות הזו בהכרח תבוא לידי ביטוי גם מולנו, ההורים. זהו טבעו של עולם.
גם האמון התמים בכך שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון עבורו יסתיים.
לרוב, האמון מופר תחת ההנחה שאנחנו לא לוקחים בחשבון את המשתנים, את המניעים, את הסיבה שבגללה הוא מתנגד לזה.
הוא לא מדבר על הסיבה שבגללה הוא מתנגד. אולי בגלל שהוא יודע שהמניעים לא יכובדו, שלא תהיה להם לגיטימציה, או כי לא נעים לו לחשוף אותם.
נניח שהסיבה שמעוררת אצלו את ההתנגדות היא שהרבה ילדים מגיעים בלי סוודר והוא מרגיש לא נעים לבוא עם סוודר. הוא לא ידבר על זה. או בגלל שמבחינתו לדבר על זה, זה לחשוף שאין לו מספיק ביטחון עצמי והוא חלש, או שהמקום שלו בחברה לא מספיק בטוח. או בגלל שהוא כבר יודע שלא נכבד את הקושי שלו. הוא מכיר את התשובות שלנו. "ואם כולם היו קופצים מהגג, גם היית קופץ?"
אבל זה המניע שלו. ומבחינתו זו הסיבה שלא רוצה לציית. מבחינתו אנחנו לא מחזיקים את הנתונים. ההוראה שלנו לא מתחשבת בקשיים שהיא מעוררת.
אם הוא היה יודע שזה מכובד, שאנחנו לוקחים את אי הנעימות הזו בחשבון, שאנחנו מבינים עד כמה חשוב לו להיות בפוזה הנכונה מול החברה, ושהדבר הזה חשוב גם לנו ולמרות זאת אנחנו חושבים שכך צריך לעשות – הציות שלו לא היה נתפס כביטול עצמי אלא כהיענות למציאות נתונה.
למרות הפאדיחה, זה מה שנכון.
זה עדיף על פני: "אימא לא מבינה איזו פאדיחה זו, ולכן אני נאלץ לעשות את זה."
ושם בדיוק נמצא ההבדל הדק בין ציות שמאלץ אותי לוותר על עצמי לבין ציות שנולד מכורח המציאות.
ואולי אפשר לסכם את כל מה שנאמר עד כה במשפט אחד: ילד לא מפסיק לשתף פעולה כשהוא מבין שיש לו ברירה, אלא כששיתוף הפעולה מרגיש לו כמו מחיקה שלו, בשלב בו יש לו ברירה.
לגדול – זה בריא
התחושה שהם לא באמת יודעים מה נכון לי, וההבנה שיש ברירה ושהציות כבר לא מובן מאליו – מגיעות אצל כל ילד בגיל אחר.
בדרך כלל, אלו המאפיינים המרכזיים שמסמנים עבור רובנו את הכניסה לגיל ההתבגרות.
זה יכול לייצר אצלנו לחץ שיצור התגייסות למאבק ומלחמה על הפרטים הקטנים. שיהיה ברור מי מחליט, מי קובע. זה בהכרח יגרום לו לציית לעוד תקופה קצרה, ואז זה ייגמר.
אבל זו גם יכולה להיות תזכורת מדהימה. תזכורת לנקודת הפתיחה. לכך שיש לו צרכים. שנדרש אמון. ושהאמון הזה דורש כרגע – מעט יותר תחזוקה.
זה לא אומר שכדי שהוא יציית אנחנו צריכים לשבת איתו לשיחות עומק, אבל זה כן אומר שעלינו לגייס את אחד הכלים החשובים שיש לנו מול ילדנו, כהורים.
אני מדבר כמובן על אמפתיה.
הכלי הכי חזק שלכם: כך תדברו אליו במקום מעליו
הרבה מאוד אנשים מבלבלים בין אמפתיה לסימפתיה. סימפתיה היא נחמדות. אמפתיה היא היכולת להיות בנעליו של האחר.
יש לנו ילד שמתחיל להתבגר. ההנחה הראשונית שהוא צריך לציית לנו, זזה. האמון שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון עבורו, כבר פחות רלוונטי.
זה מאלץ אותנו לעצור לרגע. להתכוונן מחדש אליו. לשאול את השאלות הקטנות שפעם לא תמיד זכרנו לעצור ולשאול.
למה הוא מתנגד? מה עומד מאחורי ה"לא" שלו? איך הוא ירגיש אם פשוט יציית ויגיד "כן"?
להיכנס לנעליים שלו, ומשם לדבר.
לדבר אליו, מתוך התאמה לקושי שזה מעורר, ותחת ההנחה שהציות חייב להתרחש מתוך אמון, ולא מתוך תחושת אין ברירה.
לא כל התנגדות נראית אותו דבר
כדי להבין את ההתנגדות שלו, חשוב שנזכור שהתנגדות לא חייבת להיות למה שאנחנו רוצים שיקרה.
היא יכולה להיות לתוצאה עצמה. היא יכולה להיות לדרך שמובילה אליה. והיא יכולה להיות למי שמוביל את הדרך.
כשילד מתנגד לקחת סוודר למשל, הוא יכול להתנגד לעצם הרעיון שיהיה לו סוודר, הוא יכול להתנגד להנחה שיהיה לו קר, והוא יכול להתנגד למצב שבו אנחנו מחליטים עבורו – למרות שלדעתו זה מיותר.
בלי ההבחנה הזו, קל מאוד לפספס את מה שבאמת מפעיל את ההתנגדות.
כדי להיות סמכות שמתקיימת תחת אמון, אנחנו צריכים לדעת לגעת בלב ההתנגדות.
תארו לכם שאתם מנסים להיכנס לנעליו. אתם מדברים על כך שבאמת יכול להיות קר, ואת הסוודר תמיד אפשר להוריד, אבל הוא בכלל מנסה להוכיח שאף אחד לא יחליט עבורו.
האם במצב כזה הוויכוח בכלל יכול להסתיים?
ארבעת העקרונות לבניית שיתוף פעולה וסמכות
למי שרוצה להפוך את זה לשיטתי, הנה ארבעה עקרונות שלרוב יעשו את העבודה:
- תיקוף המניע
בכל פעם שאתם מבקשים משהו, קחו בחשבון על מה זה עלול לדרוך, ותנו לזה מקום. לדוגמה: אני מבין שבהפסקות נורא חם לך. אני מבין שאתה מרגיש עם זה לא בנוח. מה שאני אומר, הוא למרות מה שקשה לך עם זה.
לא בגלל שאני לא מודע לזה, אלא דווקא כי אני כן מודע לזה. אני מבין כמה גדול או קשה מה שאני מבקש, ולמרות זאת, אני מבקש. - מענה לקושי
אם הקושי נאמר בקול, אנחנו לא מתעלמים ממנו מבלי להציע פתרון.
נכון שרוב הילדים לא מביאים סוודר, וזה לא נעים להגיע איתו, ולכן תוכל להוריד אותו מיד כשאתה מגיע לכיתה, או לקחת חולצה עבה יותר שתרגיש איתה יותר בנוח. - זכות הבחירה
בקשה בלי אפשרות בחירה נחווית כפקודה. כשאין לילד תחושת בחירה, הוא כמעט תמיד יגיב בהתנגדות.
בחירה לא אומרת שוויתרנו, אלא שהקשבנו. היא לא אומרת שאנחנו מבטלים את עצמנו, אלא שיש לו מקום. היא מאפשרת, ופותחת בפניו את האפשרות לציית מבלי להתבטל.
"אתה חייב לקחת סוודר. אתה רוצה לבחור סוודר אחר?" - אל תשימו את הקשר במבחן
אם הנושא הוא סוודר, תישארו בסוודר.
אל תכניסו לשיח את הסמכות שלכם, את ההיררכיה, או את השאלה מי צריך להקשיב למי. אל תנסו להוכיח שאתם הדמות שמחליטה. זה לא המקום.
ברוב המקרים, ההתנגדות של הילד לא מופנית כלפיכם אלא כלפי הסיטואציה.
ברגע שהשיח עובר מ"לקחת סוודר או לא" ל"אתה צריך להקשיב לי כי אני ההורה" – הקשר כבר במבחן. הבקשה כבר לא עניינית, וכבר לא משרתת את האמון שאנחנו מנסים לתחזק.
כשאנחנו מצליחים להשאיר את הקשר מחוץ לוויכוח, והבקשה נשארת ממוקדת ועניינית, הילד לא נדרש לבחור בין לציית לבין לוותר על עצמו. הוא יכול להתנגד, ואנחנו יכולים להישאר אתו בקשר. להקשיב, לתת מענה, להציב גבול, ולהישאר ההורים שדואגים לו.
בסוף, המטרה היא לא הסוודר. המטרה היא לבנות קשר שבו הילד שלנו מרגיש שרואים אותו, גם כשאנחנו לא מסכימים אתו.
כשזה יקרה, האמון יחזיק, הסמכות תישמר, והדעה שלנו תמשיך לשמור עליו – ולא לאיים עליו.
