במהלך השבוע האחרון כמעט לא הייתי בבית. הגעתי בכל יום בשעות מאוחרות ולא יצא לי לראות את ילדיי הקטנים, שכבר הספיקו ללכת לישון.
ביום שישי, כשהייתי נוכח בצורה מלאה ושום דבר לא הסיח את דעתי, שמתי לב שאחת לשתי דקות בערך בני בן העשר מוצא דרך למשוך את תשומת ליבי. פעם אחת הוא קרא לי לראות שמשהו נשבר לו באופניים, בפעם אחרת הוא רצה שאבוא לראות תרגיל שהוא עושה עם הכדור, ורגע אחרי שסיימתי להתלהב הוא התחיל לספר לי באריכות סיפורים קטנים על כל מה שקרה לו במהלך השבוע החולף.
זה לא היה טבעי, זה היה קצת מוגזם, ובשלב מסוים שאלתי אותו אם הוא יכול להיות שהוא רק רוצה שאהיה איתו וזו הדרך שלו לוודא את זה. הוא חייך ואמר לי שכן.
זה היה רגע מספק. לראות אותו מתפתל ומנסה בדרכים שלו לקחת משהו שמגיע לו, תשומת לב של אבא, לקלוט את האיתות הזה בזמן, ולהגיש לו את המענה לצורך הרגשי שלו על מגש של כסף.
* * *
את האתגר הזה אני פוגש לא מעט מול בני נוער במפגש הראשון שלי איתם. בדרך כלל, כשנער שנכנס לפגישה הוא כמעט אף פעם לא יגיד שהגיע כי משהו מפריע לו. זה יהיה מכוסה בהגנות שיוציאו אותו טוב, יסתתר שם בפנים, ויהיה צריך לקלף מעט בשביל להגיע לזה.
הוא יספר לי שהכל בסדר איתו, שהסביבה מודאגת ממנו ושהוא הגיע בכלל רק כדי להרגיע אותם.
זה אתגר. ברור לי שיש משהו שהוא זקוק לו. ברור לי שזה מתחבא שם מתחת לסיפור שחשוב לו למכור, וברור לי שאם לא אהווה איום על הסיפור שלו ואמצא את מה שהוא זקוק לו, הוא יענה לזה.
למצוא את הצורך הזה זה מספק, ואולי לכן מתסכל שלפעמים זה לא עובד לפי הכללים האלו.
לפעמים נכנס נער, אני מזהה מה מפריע לו, ובכל פעם שאני מנסה להניח את זה על השולחן, לפתח שיח סביב זה או לגעת במשהו שברור לי שמפריע לו, הוא מתרחק ונמנע.
אני מנסה לוודא שאני לא מהווה איום, שאני לא חושף אותו בצורה לא נוחה, שהמרחב מספיק מתקף ומאפשר, ועדיין, כשנוגעים במשהו פנימי ואמיתי, הוא נסוג.
זה לא קורה רק לי. אני פוגש סביבי מטפלים, אנשי חינוך והורים שפוגשים את התופעה הזאת ומתוסכלים ממנה מאוד.
לרוב הם מלווים נער יותר מפגישה אחת, הם מפצחים את השפה שלו, מנסים להגיע ללב שלו, ורגע אחרי שהם מתחילים לחבר את הפאזל ולהבין למה הוא זקוק, הם רואים אותו נסוג ומתרחק.
לא מזמן סיפר לי איש חינוך על בחור שבכל פעם שהחברה מתגבשת סביבו והוא מתחיל להיות חלק מהם, הוא מתחיל להתנהג באגרסיביות, להדוף, ולעשות הכל כדי להרחיק את האנשים ממנו.
הוא מספר לי על זה, והוא לא מצליח להבין מה הסיפור. הוא מספר איך כשהוא לבד, רע לו. ברור לו שהוא רוצה להיות חלק, הוא רוצה להשתייך, הוא רוצה למצוא את מקומו. אז למה הוא הורס את זה כל הזמן?
לפני שבועיים דיברתי עם אמא שסיפרה על בנה המתבגר שבכל פעם שמתגאים בו ומחמיאים לו, הוא הופך לקוצני ולא נעים. היא אמרה שברור לה שהוא זקוק להערכה הזאת, פעם ברגע של גילוי לב הוא אמר לה שהיה רוצה לדעת שמעריכים אותו ורואים את מה שטוב בו.
והיא לא מבינה למה ברגע שהוא מקבל את זה הוא מגיב ככה?
ישבתי עם מישהי שנמצאת בשידוכים לא מעט זמן. היא כבר לא צעירה, היא רוצה מאוד להתחתן, ועדיין, בכל פעם שהיא נמצאת בפגישה ונראה לה שזה הולך טוב, היא הופכת ללא נעימה.
היא מציבה תנאים, מסתייגת, מדברת על כך שלא דחוף לה לסיים עם הרווקות ומספרת שדי טוב לה המצב העכשווי.
היא סיפרה לי על זה בכאב. היא שיתפה שלא מבינה מה עובר עליה ברגעים האלו. היא יודעת שהיא הורסת לעצמה, ועדיין לא מצליחה להימנע מזה.
* * *
הדינמיקה הזאת סותרת את ההיגיון האנושי. פגשתי אנשים שקראו לזה ׳הרס עצמי׳, או שהבינו שהאדם שמולם נמצא בחוויה ש׳לא מגיע לי׳. זה לא עזר להם לפתור את זה, ועבורי זה נשאר תמוה.
מה הכוונה הרס עצמי? מה, יכול להיות שבן אדם הורס לעצמו? זה מבלבל. חייב להיות היגיון, ואני מאמין שרק אם נבין אותו, תהיה לנו דרך לעבוד איתו.
לא נעים לי
כדי למצוא את ההיגיון שמסתתר שם, נצטרך לחזור לנקודה בסיסית שמשותפת לכולנו. יש לנו צרכים פיזיים, ובאותה מידה, יש לנו צרכים רגשיים.
תינוק קטן שהרגע נולד זקוק לאוכל ולעריסה נורמלית, ובאותה מידה הוא זקוק ליד אימהית חמה ובטוחה שתספר לו שהעולם הוא מקום מוגן עבורו.
אף אחד לא מנסה להתכחש לזה. אם מישהו יספר לכם שאצלו זה עבד אחרת, אתם תלעגו לו. אין דבר כזה. כולנו זקוקים לאהבה, שייכות, ביטחון, הערכה. אלו צרכים קיומיים. לכל הורה ברור שילדו זקוק לצרכים האלו.
ועדיין, יש לא מעט אנשים שלמדו שעליהם להתבייש בצרכים שלהם. הם מסתירים אותם, מנסים להתעלם מקיומם, ובטוחים שאם הכמיהה לאותם צרכים תיחשף, זה יהיה לא נעים בכלל.
אלו צרכים, לא רצונות. ועדיין אני פוגש אנשים שבטוחים שהם לא צריכים את זה אלא רוצים את זה. הם בטוחים שמדובר ברצון זניח ומשונה. משהו לא לגיטימי.
מוזר לרצות את זה. פדיחה.
זה יכול להיות מישהו שכשהיה ילד קטן ביקש משהו, וכל הדודים שהיו מסביבו צחקו.
זו יכולה להיות ילדה שניסתה לקבל תשומת לב מהמורה שלה וביקשה לשבת לידה פעם אחר פעם. רק ככה היא הרגישה שרואים אותה, או שרק ככה הרגישה שיש לה מקום בכיתה.
אף אחד לא ניסה להבין למה היא מבקשת את זה, או איך אפשר לתת לה מקום גם בלי להעביר אותה מקום.
בשלב מסוים, למישהו שם נגמרה הסבלנות והוא הפטיר לכיוונה שאם תמשיך להיות נודניקית, בסוף ימאס למורה ממנה.
יכול להיות שהמילים האלו אפילו לא נאמרו. מספיק שהיא הבינה את זה. שהרצון שלה לקבל יחס מוגזם, שהקושי שלה לא להיות במרכז, מפריע. היא לא רוצה שלסביבה ימאס ממנה.
זה לא גרם לה כמובן להפסיק לרצות, אלא להתחיל להתבייש בזה. ואתם זוכרים שזה בכלל לא רצון אלא צורך?
תארו לכם ילד קטן שמבקש עוד שוקולד, ובתגובה הוא שומע שעליו ללמוד לעבוד על התאוות שלו כי בחיים הוא יצטרך לדעת לעצור את עצמו.
הילד הזה לא אמור לבלום את עצמו. הוא לא אמור לחשוב שהרצון שלו פגום. הוא לא אמור לסבך את עצמו במחשבות כאלו. אבל מעכשיו, לרצון הלגיטימי שלו בממתק יש שם. קוראים לזה תאווה, וזה דבר פסול. הילד הזה יסתובב עם חשקים, אבל יהיה אסור לו להראות אותם. הוא יצטרך להסתיר את זה. זאת תאווה.
דמיינו מה קורה לילדה עם הפרעת קשב ששמעה ממישהו מבוגר שאם לא תהיה לה סבלנות, לא יאהבו אותה.
לילדה הזאת יש יכולות אדירות. היא מנהיגה מטבעה. היא קפיצית, כריזמטית, מנהיגה באופייה, ופתאום כל זה מקבל שם. זה פסול, ואסור שיראו לה את זה.
מלכודת הסיפור השלילי
נשמע מוגזם? לפני כחצי שנה נכנס אליי בחור מאחת הישיבות הטובות בארץ. הוא היה שבר כלי. העיניים שלו היו כבויות והיה כמעט בלתי אפשרי לסחוט ממנו חיוך. שאלתי אותו אם היה רוצה להרגיש טוב, והמבט שלו קרע לי את הלב.
התחלנו בתהליך טיפולי, והיה לא קל. חזרנו לאירועים כואבים מאוד בחייו, עיבדנו רגעים משמעותיים שבהם חווה דחייה, ולמרות זאת שום דבר אצלו לא השתחרר. הוא היה מגיע שבוע אחרי שבוע, בכתפיים שפופות ובעיניים כבויות.
משהו בקצב ההתקדמות שלו לא הסתדר לי, ולכן יום אחד שאלתי אותו מה לדעתו המטרה בטיפול. הוא הביט בי בפליאה ואמר שמבחינתו המטרה היא להרגיש טוב יותר. שאלתי אותו אם משהו צריך להשתנות בשביל זה, והוא לא הבין מה אני רוצה.
כשאמרתי לו שאני לא חושב שהמטרה היא להרגיש טוב, אלא שהמטרה היא שירגיש בנוח לפתח מערכות יחסים וקשרים שכרגע הוא נמנע מהם, הוא הסתכל עליי כאילו הייתי אויב שלו. ׳מה פתאום. אני לא רוצה׳.
ניסיתי להסביר לו שהתחושות הקשות שלו לגיטימיות לאדם שחי בבדידות כזו, ושלדעתי המטרה היא להרגיש בנוח ולפתח קשרים, כי זה מה שמעכב אותו, ואז הוא ענה לי: “לא הבנת כמה סבלתי מהרצון הזה שיהיו לי חברים? די, ניצחתי את זה. אני לא חוזר אחורה”.
כשהוא היה קטן הוא חווה לא מעט דחיות, ובמקום להבין שהיו סביבו ילדים לא מחונכים, רעים, או כאלו שסבלו בעצמם, הוא הבין שהבעיה הייתה שראו עליו שהוא רוצה חברים, וזה גרם לו להיתפס כחלש.
ושוב פעם אמרתי ראו עליו שהוא רוצה חברים. ולא מדובר ברצון אלא בצורך.
מספר הפעמים שפגשתי בחור שהסתבך בשידוכים כי אסור לו להראות שהוא רוצה להתחתן כי אז יחשבו עליו שהוא נואש, הוא לא הגיוני. מספר הפעמים שראיתי נערים מתבודדים ומדוכאים, כשבתוך הראש שלהם אסור להם להראות שהם רוצים חברים, הוא עצום.
המכנה המשותף בכל הדוגמאות שהזכרתי הוא הפער המכאיב בין הלגיטימיות של הצורך, לבין עוצמת הבושה שהאדם מייחס לו.
הוא חווה כאב, והוא מייחס את זה למה שהיה אצלו שם, שמבחינתו גרם לו להיפגע כל כך. מבחינתו, יש בו חלק שעליו לקבור. אבל הצורך הזה לא ייעלם, הוא יישאר שם, וזה לא משנה כמה הוא יעבוד קשה בניסיון להשתיק אותו.
בשלב מסוים הוא אולי אפילו ישנא את עצמו על כך שיש בו את הפגם הזה שנלחם בו מבפנים ומקשה עליו להשתחרר מהפחד להיחשף. וזה עדיין לא יעזור. הצורך הזה יהיה שם.
* * *
נכנס אליי נער לפגישה, ואני מחפש מה מפריע לו. הוא סובל ורוצה שמשהו ישחרר אותו, אבל בכל פעם שאני מזהה מה חסר לו ומה הוא רוצה, הוא יוצא למסע הוכחות שטעיתי, שזה לא מה שהוא רוצה, ושהוא אינו כפי שחשבתי.
מסתובב נער בישיבה ורוצה להתערבב בחברה. ברגע שהוא מתחיל להרגיש חלק, הוא מרגיש חשוף. הוא חושש מעצמו וחושש שיראו את החולשה הזו, את העובדה שהוא רוצה שיהיו חברים שלו.
זה הישרדותי. מבחינתו, כשיראו את זה, הוא אבוד, אז הוא עושה הכול כדי לוודא שאף אחד לא יטעה לחשוב שהוא בעניין.
גם מבחינתו של אותו ילד, אם אימא שלו רואה שהוא זקוק להערכה, היא רואה עד כמה הוא קטנוני, והוא יעשה הכול כדי להראות שזה לא מעניין אותו.
שלושתם אינם צריכים שמישהו יראה מה הם צריכים, זה מסוכן להם. הם גם אינם צריכים שמישהו יספק להם את מה שחסר להם, כי זה שם אותם בעמדה מורכבת שבה הם צריכים להוכיח שזה בכלל לא עושה להם טוב.
הם צריכים לראות שזה נורמלי, שזה לגיטימי, שהצורך הזה הוא צורך שאינו מדלג על אף אחד. הם צריכים לראות שהפגיעה שחוו לא קשורה לזה, ושאת זה אף אחד לא רוצה להזיז.
צורך בסיסי ולגיטימי
מדי פעם עולה מיזם שמספק סנדוויץ' לבית הספר לילדים שאין להם. לצד שולחן הסנדוויצ'ים יש כיתוב: “לא משאירים ילד רעב”.
ובכל פעם שאני עובר ליד שולחן כזה, אני מדמיין שיבוא יום ויהיה מיזם כזה בכל מקום. אבל במיזם שלי, במקום סנדוויצ'ים, יחלקו שייכות. במקום אוכל, יהיו בו חברים. במקום מענה לצורך פיזי, יהיה בו מענה לצורך רגשי.
לשולחן הזה יתלווה כיתוב מנרמל לא פחות, שיזכיר לכולם שאין שום בושה בלהצטרך משהו כל כך בסיסי. כולנו רעבים לקשר, ואף אחד לא נפגע רק כי הוא זקוק לו.
עד אז, התפקיד שלנו הוא להסיר את הבושה: להביט בנער הקוצני, בתוקפני או במתרחק, לראות דרך מסכי העשן וההגנות את הרעב הפנימי שלו, ובמקום לחשוף את זה, להראות לו עד כמה כולנו צריכים את מה שהוא מנסה להסתיר.
