בקצרה, התהליך הטיפולי הנדרש בגיל ההתבגרות ייחודי ובעל מורכבויות. הוא מצריך הליכה בין הטיפות. החזקת מוטיבציה גבוהה, כניסה לנבכי הנפש ובמקביל החזקה התנהגותית ופיתוח 'שוטר פנימי'.
דילוג על אחד מאלו יוביל לדשדוש והדרך לנשירה מהטיפול תהיה קצרה.
הצוות הטיפולי בעל ניסיון רב, וניתן דגש רב על החזקת המישורים השונים שיהפכו את התהליך הטיפולי להזדמנות אדירה לשינוי, שלא התאפשרה עד כה.
זו הסיבה לכך שבניגוד לטיפול רגשי מקביל – אחוזי הנשירה מהתהליך מזערייים, והשינויים שמתהווים ניכרים לעין ובלתי ניתנים להכחשה.
אנחנו רואים שהוא צריך את זה, אז למה הוא בורח מזה?
אנחנו רואים מה הילד שלנו צריך, מנסים לתת לו את זה, ודווקא אז הוא מתרחק. מה מייצר את הפרדוקס הזה, ומה התפקיד שלנו שם?
