איך יכול להיות, שדווקא למי שקרוב אלינו אנחנו מתקשים לעזור?

הילד שלנו משתף במשהו שהוא מרגיש, ואנחנו מיד מנסים “לסדר” לו את הבעיה. הוא חווה מצוקה,

אנחנו מעירים לו כי אכפת לנו, אבל במקום שירגיש שאנחנו איתו, הוא נאטם ומפסיק לשתף.
איך הוא יגדל אם לא נתקן אותו? למה כשאנחנו מתקנים

אנחנו רגילים לחשוב שהבעיה בתקופות ללא שגרה היא חוסר יציבות.
אבל האמת היא שהקושי לא קשור בהכרח ליציבות, אלא לדבר אחר לגמרי, שמייצר בבית מתח,

כל כך הרבה פעמים, כשאתם בטוחים שהוא מגזים,
הוא בטוח שהוא מפספס.
כשאתם מרגישים שהוא הולך רחוק מדי,
הוא מרגיש שהוא בכלל לא

למה הוא עושה את זה שוב, אם ברור לו שאחר כך הוא יתחרט על זה?
יש מניע שמסתתר מאחורי החלטות והתנהגויות לא רציונאליות, ולאופי של

אבחנה מדויקת יכולה להיות מדהימה ומארגנת, אבל היא יכולה גם להיות מסוכנת.
מהי הדרך להיעזר בתוויות, מבלי לתת להם לצבוע את הסיפור כולו?
המשך

להחזיק או להרפות? להתעקש או לוותר?
ויתור על גבול עשוי להיתפס כחולשה, והתעקשות עליו – ככוחנות או השתלטות.
זה נעשה פשוט יותר ברגע שמבינים

האם הילד שלכם ויתר על קשרים חברתיים?
מה מסתתר מאחורי השקט וההימנעות, למה חרדה לא תמיד נראית כמו פחד, ומה החלק שלנו – בתהליך הריפוי

איך יוצרים שיתוף פעולה מול מתבגר, בלי להפוך כל בקשה למלחמת כוחות על סמכות והיררכיה? ארבעה עקרונות מעשיים שיעזרו לכם להציב גבולות ברורים, ולהישאר משמעותיים, גם

לפעמים הבעיה היא לא חוסר במשמעת, אלא במערכת חיסונית רגשית שעובדת "טוב מידי".
בדיוק כמו שאלרגיה היא טעות של הגוף שמזהה אבק כאויב, כך גם

באופן אירוני, השאלות שהכי טבעי לנו לשאול כשאנחנו דואגים לילד שלנו, הן גם השאלות שהכי פחות מועילות לנו. בזמן שאנחנו מחפשים סימנים ודרכי פעולה טכניות כדי

איך מניעים מתבגר שפשוט לא מוכן לזוז, בלי להפוך לשוטרים שלו? אם ניסיתם הכל והוא עדיין תקוע בחדר, כנראה שאתם והוא פשוט לא נמצאים על אותה

אנחנו רגילים לחשוב שתפקידנו כהורים הוא לוודא שהם יבצעו את המשימות. שיתפללו, שילבשו בגדי חג, שיעמדו במדדי ההצלחה. אבל האמת היא שככל שאנחנו מנהלים אותם יותר,

כשמתבגר חוזר שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית, האינסטינקט ההורי שלנו הוא לעצור הכול ולחזור למשמעת של פעם. אבל מה אם דווקא הניסיון לקחת מחדש את

אותו נער שחיכה כל כך הרבה לפורים, דמיין את האוירה השמחה, את הפורקן וחווית השחרור- מגיע לפורים ומרגיש שמשהו במה שקורה בפועל- לא נוגע באיפה שתיכנן

אתה זוכר שדברנו על זה שיש לי ילד קטן בתוך הבטן שמרגיש אשם גם כשהכול בסדר? דברנו על זה שאני כל הזמן מתאמץ להיות בסדר, ולכן

לא המצאתי אותו, וגם אתם יודעים לתרגם את זה. אתם תעשו זאת בקלות עבור מישהו אחר. ודווקא במקומות האהובים יותר, המחייבים יותר, שתופסים אותנו חזק יותר

גראס הוא חומר מדהים. וזאת הבעיה. המח שלנו עובד שעות נוספות, בוחר בקפידה את פתרונות הקסם שלו. וכשאנו נתקלים במשהו טוב שגובה מחירים יקרים- אנו יודעים

הוו, הגעגועים לסמים הרגו אותי.
אני זוכר שישבתי לכתוב מכתב פרידה לדבר הכי טוב שהכרתי.
כתבתי להם שהם היו לי לאח וריע. שאהבתי אותם

החברים שלו צחקו, הוא קצת הובך, ואז הוא תיקן את עצמו. הוא אמר שלא התכוון לשאול כך, התכוון לשאול למה מה שעושה טוב למישהו אחר יעשה

נורא כאב לי. זה הרגיש כל כך טוב, והדרך שהוא עושה כל כך מיוחדת. למה? תעצור. לא כדאי לך. כל כך סבלת שם, בעולם ההוא. בכית

ובבת הכל מתנפץ.
בהתחלה התפקוד שלו מתחיל לגמגם, פתאום להורים שלו יש סיבות לכעוס, יום אחד הוא נעלם לכמה שעות וביום שאחריו הוא כבר נעלם

אני יושב עם החברים. אני יודע שהם סבבה איתי. אני רוצה להגיב על מה שהם מדברים. אני משותק. אני ממש ממש רוצה לדבר.
לא יוצאים

כאילו, הסתכלתי על המלוואח, שנאתי אותו, אבל הייתי חייב אותו.
כשאני חושב על זה- אני רואה היגיון.
אם אתה כבר שמן, לפחות שיהיה לך

ואז, פתאום הוא הסתכל עלי בעיניים נורא מודאגות.
פתאום הוא שאל- אבל איך אדבר עם אנשים? כאילו, מה אני אעשה כשארצה לשבת עם מישהו?

איך העובדה שאנחנו מדברים עשויה לעזור?
איך לעזאזל אם אני אבין שאני אובססיבי כי אני נורא מפחד לגלות שלא אוהבים אותי, איך זה יעזור?

וזה מה שקורה שם.
גיל ההתבגרות מתחיל בנקודה בה הילד מבין שהוא עצמאי.
הילד שלנו פתאום מבין שיש לו דעה.
הוא יכול להחליט.

והוא שואל, בכאב עצום- אבל מה אעשה?
מה, להיות קטן?
כן, אני מבין שזה מאמץ נוראי, אני סגור על זה שנמאס לי להתאמץ, אבל

הכרתי אדם מדהים. אלמן, עיוור, שמסרב להכיר בכך.
ניסינו ביחד להשלים עם המציאות.
היה שם משהו מוזר, לראות אדם עיוור, שמסרב ללמוד ללכת עם