'תשמע חזקי, קרה לי השבוע נס. ישבתי מחוץ למקום העבודה שלי ושוחחתי בטלפון כשלפתע ניגש אלי ילד ושאל אותי מה אני רוצה ממנו. הוא היה נראה בן 12 בערך. עניתי לו שאני בטלפון ושכנראה הבין אותי לא נכון. לא, הוא התעקש. אתה רצית ממני משהו. ניסיתי להיות נחמד ואמרתי לו 'חמוד, אולי לא הבנת אותי נכון. לא קראתי לך'. והוא ממש הזדעק. 'אתה כן. זה גועל נפש שזה מה שמצחיק אותך, לקרוא לילד ואז להגיד שלא קראת לו.'
ואז הילד חתם את השיחה – ׳תדע לך שאני לא סולח לך על זה.' זהו, והוא הלך.'
הסתכלתי עליו ולא ממש הבנתי. אוקי, איפה הנס? התשובה שלו ריגשה אותי.
לא הבנת? זה בדיוק מה שהייתי צריך לראות. משמיים שלחו אותו אלי. להמחיש לי את מה שהייתי צריך לראות. זה אדיר. זה בדיוק מה שדברנו.
עדיין לא הבנתי.
אתה זוכר שדברנו על זה שיש לי ילד קטן בתוך הבטן שמרגיש אשם גם כשהכול בסדר? דברנו על זה שאני כל הזמן מתאמץ להיות בסדר, ולכן כל כך נפגע כשמבקרים אותי, או מתנהל בכפייתיות כשחשוב לי לצאת טוב? אתה זוכר?
הילד שהייתי. שהבין משהו לא נכון. שהרגיש לא בסדר גם כשדברים לא היו קשורים אליו. כשאבא היה לחוץ, כשאמא גערה או כשהשכן לא היה מרוצה? דברנו על מקרה לא נעים שקרה לי עם מישהו מבוגר, והרגשתי שזה באשמתי למרות חוסר ההיגיון? זוכר את כל זה?
זוכר שאמרתי לך שכל הזמן אני מנסה לרצות את הילד הקטן הזה שמשגע אותי? שאני צריך להיות יותר אחראי, שמוודא שאני לא עושה פדיחות, שלמד כל כך חזק בישיבה, עד שהרגשתי שאני לא מסוגל לדרוך שם? הילד ההוא שבכל דבר מגזים?
אז זה אותו דבר. אבל פתאום ראיתי את זה. ילד קטן, שמבין משהו לא נכון ומתעקש שהוא בוודאות הבין את הסיטואציה. הוא טועה. בוודאות. אבל מבחינתו, הוא הבין. נגמר. הוא לא סולח, ומכאן ואילך- אין את מי לשכנע. הוא הבין. זאת המציאות שלו, ללא היגיון.
ואני יושב מולו ומתרגש שסוף סוף הוא ראה את זה. אוקי, זה מדהים, אבל מה המסר? מה אתה לוקח משם?
הוא ענה לי תשובה גאונית. אלו היו המילים שלו- 'הבנתי שם שאם ילד מתעקש שהוא ראה משהו, צריך להפסיק לענות לו ולנסות לשכנע אותו שהוא לא ראה טוב.'
חזקי, עשרים שנה אני מנסה לענות לו, והוא לא נרגע. הוא מביא לי הוכחות מכאן ומכאן, משגע אותי, מפעיל אותי, מייאש אותי, מדכא אותי. ואני מתווכח אותו, מנסה לשנות, מנסה לרצות אותו ומתחנן שיאמין. ופתאום משהו בי נרגע. זה מה שהוא ראה. אני מנהל משא ומתן עם יקום מקביל, עם מציאות מדומה.
אני לפתע ממש רואה את הילד הזה מבין את הסיטואציה לא נכון. זה מוחשי. זה חי. אני אפילו מבין את הילד הזה. מה יש כאן להתווכח? הוא ראה משהו.
הייתי ילד, קרו דברים. ואני הרגשתי אשם. וכבר 13 שנים אני מנסה לספר לעצמי שאני כן בסדר. והילד מתעקש שאני לא. ואני משכנע אותו שאני כן בסדר, והוא מתעקש שאני לא.
הפסקתי עם זה. נגמר הדיאלוג. כל פעם שהקול הזה בפנים אומר לי שאני אשם, אני מחייך ואומר לו- בסדר, אז אני מצטער. אני סיימתי לשכנע אותו.
ותאמין לי או לא, אחרי כמה פעמים- הקול הזה מופיע הרבה פחות. וגם כשהוא מופיע- זה פחות נוקשה ולא משהו כזה שגורם לי לעצור הכול לטובת מטרת העל בעשור האחרון שלי – לצאת בסדר.
חזקי, נראה לך שהילד הזה פשוט רצה שאני אאמין לו, או שהוא פשוט התייאש? ואז הגיע צחוק משחרר. צחוק כל כך משחרר. צחוק ששמור שם בבטן כבר 13 שנה.
ואני מספר לכם את הסיפור הזה כי ככה נשמעה הפגישה שלנו לפני כחודש, וכל תסמיני הocd שהיו שם נעלמו כמעט כליל. הפרעה טורדנית ש13 שנים הוא מנסה להיפטר ממנה. שגרמה לו ללמוד 18 שעות ביום, שגרמה לו לעזוב כי גם ככה הוא לא מצליח, שגרמה לו להסתפר כל יומיים, להימנע מלהגיד מילים מסוימות, להיות מול מסך רב שעות היממה ולחיות בחוסר שקט. זה קרה לפני כמעט חודש, ותכף הפגישה האחרונה שלנו. ואני מתרגש.
אז אני מספר לכם את זה, וממש מבקש – אם יש לכם ילד כזה שמספר לכם כמה אתם אשמים, תפסיקו להתווכח, לרצות או להוכיח. זה יכול להיות ילד שמסתובב לכם בבית או ילד שמסתובב לכם בבטן.
עזבו את הדיאלוג. רק תגידו לו- ממש כואב לי שזה מה שחווית. ולרגע אל תשכחו, הוא ילד קטן והוא משגע אתכם כי הוא הבין משהו לא נכון.
