בואו ניגש ישירות לנקודה.
כולנו מחפשים הנאות לפעמים. כן. מרכז העונג שלנו פעיל, ומשהו שנראה בעינינו מפתה- יעורר עניין ויפעיל את הדחף לפעולה שתשיג את אותו העונג.
עד כאן אין בעיה, ולא זו הסיבה שלשמה התכנסנו.
כולנו גם כן משתמשים.
שימוש- פתרון פיזי למצוקה רגשית. נכון, לא בסמים, וזה נראה הרבה יותר נורמטיבי ופחות צורם לעין. אבל כולנו שם. נצא לסיבוב על מנת להירגע, נשב לכוס קפה על מנת לשוחח, נדפדף בטלפון להפיג מבוכה או רגע של ריקנות וכן על זה הדרך. כולנו משתמשים, מוצאים את המענה הרלוונטי לאותו כאב טורדני ועכשווי.
גם עם זה- אין בעיה.
כשאנחנו מדברים על התמכרות או על סיכון התמכרותי- איננו מדברים על אותה הנאה שלדעתנו מזיקה ולדעתו לא. אנחנו גם לא מדברים על בריחה מרגשות וחוסר התמודדות. מנגנוני ההגנה שלנו פעילים מראשית חיינו, פועלים ללא לאות על מנת להקל מכאב ולצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר לעין. אידיאליזציה, הדחקה, רציפות, הכחשה והשלכה הם רק חלק מהם.
כן. הנושא שלנו מול הדבר הזה הוא לא עוד מנגנון שהתגלה ושעוזר לו/לה להתמודד עם עולמם הרגשי ברגע לא פשוט. גם על אותו סיכון פיזיולוגי שטמון באותו שימוש- אין לנו כל כך זכות דיבור. בטח לא לפני שבדקנו את הסכנות הכרוכות בכך. לא, אני לא אומר שאין סכנות, אני רק אומר שבפעם האחרונה שבדקתי- פיזיולוגית- אלכוהול קפה וקוקה קולה מסוכנים יותר מגראס.
בנוסף- אם נושא השיח שלנו הוא פיזיולוגי- האם נוותר על השיח שלנו אם נראה שהוא התמכר להימורים/ ריגושים/ ספורט/ סרטים? כמובן שלא.
כאשר אנו מדברים על התנהגויות סיכון או על פוטנציאל התמכרותי, איננו מדברים על האופי הפיזיולוגי, על ההנאה המיותרת או על הבריחה מהרגשות. אנו בכלל לא מתעסקים אנחנו לא בנזק הישיר או באידיאולוגית החיים ורציונל ההתמודדות עם עולמנו הרגשי. אפשר להתווכח על זה, וזו לא הסיבה האמיתית.
כשאנחנו מדברים על התנהגויות סיכון- אנחנו מדברים על הנזק העקיף שטמון באופי ההתנהגות הנרכשת. שימו לב- מוקד העניין אינו התנהגות מסוכנת, אלא התנהגות מסכנת. איננו מדברים על רמת הסיכון באותה התנהגות, אלא עד כמה ההתנהגות שמולנו נפיצה. עד כמה פוטנציאל הסכנה- מעבר לפינה.
באחד הראיונות שקיימתי לכתבה שהתפרסמה בערוץ דיגיטלי מפורסם נשאלתי- ׳גראס זה דבר טוב. מה יש לכם נגד הדבר הזה?׳
זאת הייתה תשובתי- ׳ראשית, לי בוודאי אין שום דבר נגד זה. ולגופו של עניין- גראס זה דבר טוב. מדהים. הכי טוב שיש. הוא כל כך טוב, שניתן לתפקד תחת השפעתו בצורה כמעט לא ניתנת להבחנה. בניגוד לאלכוהול- הוא מפחית אלימות, הנהיגה תחתיו פחות מסוכנת מנהיגה תחת אלכוהול, ולמחרת- הראש לא יכאב. גראס הוא חומר מדהים. וזאת הבעיה. המח שלנו עובד שעות נוספות, בוחר בקפידה את פתרונות הקסם שלו. וכשאנו נתקלים במשהו טוב שגובה מחירים יקרים- אנו יודעים שמדובר בהנאה רגעית, והמחיר מחושב מראש. הרבה פחות אנשים מתמכרים לאלכוהול על פני גראס- כי לאלכוהול יש מחיר גבוה. קשה להתמכר למשהו שלוקח ממך את היכולת ללכת ביציבות, להיראות נורמלי, לנהוג, לחיות ללא סירחון, הקאות או כאב ראש. ולכן- גם אם שתית בלילה, סביר להניח שהפעם הבאה שתישתה תהיה בבילוי הבא- אם יתאפשר לך.
וגראס, זה חומר מדהים. ודווקא בגלל שהוא כל כך מדהים- הוא הופך למסכן. כי המח מוצא בו פתרון. הוא נגיש, נח וזמין- וההתניה שתהפוך את השימוש בו לתלות- נמצאת מעבר לפינה.
נכון, אנו לא מדברים על הנזק הישיר של השימוש החד פעמי. אנו מדברים על הנזק העקיף של השימוש המתמשך, ועל הפוטנציאל להיות חלק מהשימוש המתמשך.
והנזק העקיף הזה, כשהוא כבר נראה לעין- הוא הופך למורכב יותר. דורש התערבות ומאמצים לשינוי ההתניות, עיבוד רגשי ויצירת מנגנוני בלימה מחודשים. אנו מעדיפים לא להגיע לשם. למצב הזה- שיהיה קשה להבחין בו בין טוב לרע. כי שם- יש רע.
לא בגראס. הוא נשאר צמח לח עם ריח משכר וסגולות רפואיות נפלאות. בנזק העקיף של השימוש המתמשך. ורק אם נדבר על אותו חלק רלוונטי, וננקה את הפאניקה סביב הנושא- נצליח לייצר שיח אמיתי.
אני יכול לאכול במבה כי הבמבה נראית לי טעימה. אני יכול לאכול את אותה הבמבה כי אני רעב. עד כאן- אין בעיה. אבל אם אני אוכל במבה בכל מחיר וללא יכולת לוותר על ה'תענוג', ואכילת הבמבה הזאת מייצרת נזק, למשל סכרת- אני בבעיה. לא בגלל שהבמבה מסריחה, לא בגלל שהיא משמינה, לא בגלל שהיא מחליפה אצלי את האוכל האמיתי. כי יש לי סכרת. הבמבה ממש אחלה, לי- יש סכרת.
