למה הוא מגזים?

כולנו מגזימים לפעמים. זה יכול להיות ביס אחד יותר מידי בסעודת ליל שבת, קנייה בסופר שיצאה מהתקציב המתוכנן, יציאה באיחור מאירוע משפחתי או איחור למקום העבודה ללא סיבה ממש ברורה.
כולנו נפגוש סיטואציות בהן אנו מצפים למשהו, וכשהוא קורה- אנו נשארים עם תחושה טובה אך מעט ריקנית. אנו ממתינים לאירוע משפחתי משמעותי, עסוקים בהכנות הנדרשות, מתרגשים, קונים בגדים ודואגים לפרטים הקטנים- ובסוף הוא פשוט נגמר. קצת מהר מידי ביחס לציפייה שהייתה.
לרוב, כשנזמין מנה במסעדה- המנה שתגיע תיראה פחות טובה מתיאור המנה, למרות שכל הפרטים הרשומים נכונים. כשאנו מדמיינים על האש- אנו מדמיינים את הבשר בצורה מסוימת. אף פעם לא השתתפתי במנגל בו הסטייקים נראו כמו בדמיון.
התבוננתי בילדי הקטנים בשבוע שחלף מתארגנים לפורים. דואגים לפרטים הקטנים בתחפושת אותה בחרו, בודקים שוב את מגירת הממתקים המוכנה לקראת משלוחי המנות. הם נורא התרגשו, שוכחים לחלוטין את הפורים הקודם שהיה מדהים- לא הלם את הציפייה.
הסיבה לאותו פער בין הציפייה לבין המציאות טמונה בשני מנגנוני עונג נפרדים לחלוטין הקיימים אצלינו במוח. עונג השובע ועונג הריגוש.
אני רעב, קיים חוסר אצלי בגוף שהשבעתו תשחרר מוליך עצבי הנקרא נוראפינפרין. אחרי ארוחה טובה תשרה בנו תחושת רוגע מסוימת, החוסר הושלם ואנו פנויים יותר. אותם הורמונים מלחיצים פוחתים ואנו מווסתים יותר. מנגד, באותם רגעי המתנה לארוחה שהזמנתי או שמתבשלת כעת על האש- מופרש מוליך עצבי שאינו קשור להרגעת הרעב אלא לציפייה המתפתחת ולעונג המתקרב. קוראים לו דופמין. השלמת חוסר- שובע. ציפייה ש'רק עוד טיפה'- ריגוש/ דופמין.
הסיבה שאנשים רבים מתיישבים לראות סרט או פרק בסדרה ומכלים מול המסך הרבה יותר זמן ממה שציפו לבזבז שם- טמונה באותו מתח המתפתח על המסך ובציפייה ל'רק עוד שניה'. הוא התיישב מול המסך לצורך כלשהוא, וכרגע רק עסוק בציפייה למשהו שיקרה. למתח שיוצרי הסדרה תכננו ושכרגע הוא חייב לדעת מה קורה. עוד שניה. הוא יודע שהוא כרגע צופה בסדרה בת 7 עונות, ושהמתח לא הולך להסתיים בקרוב, ועדיין- רק עוד קצת.
מתיישב בנאדם מול המסך על מנת להשביע חוסר מסוים. אולי חוסר בשקט, אולי שעמום, אולי אפילו צורך במעט שקט. ובלבול קל גורם לו כרגע לשבת מול המסך תוך כדי צריכת דופמין. הוא כבר לא נמצא שם לטובת אותה מטרה שלטובתה התיישב. הרשתות החברתיות ומשחקי הרשת המצליחים ביותר ומעוררי ההתמכרות הגדולים ביותר מבוססים על העקרון הזה. זאת הסיבה שאנו רואים אנשים רבים מתבוננים במסך במבט חלול למרות שהם נורא ממהרים. רק עוד דקה.
אותו נער שחיכה כל כך הרבה לפורים, דמיין את האוירה השמחה, את הפורקן וחווית השחרור- מגיע לפורים ומרגיש שמשהו במה שקורה בפועל- לא נוגע באיפה שתיכנן וציפה. מן הסתם הוא ישתה יותר, יקיא, סעודת החג תיהרס לו והחוויה שלו תהיה נוראית, אבל ברגע שהדופמין מבקש מענה- תפקודים מוחיים רבים הקשורים לניהול עצמי, לתיעדוף, למשימתיות ולהסתכלות רוחבית- אינם פעילים.
המורכבות הגדולה טמונה בגמישות המוח שלנו. כמו שהקיבה גמישה ומסתגלת- כך גם המוח שלנו, ואיתו קיבת הריגושים. אף אחד לא מגלה שהוא סובל ממשקל עודף ביום אחד. ביום הראשון הוא אכל ביס אחד יותר מידי (כנראה כי האוכל ריגש יותר מאשר השביע) ולמחרת הקיבה שלו מעט יותר גדולה. פיזית, היום ארוחת בסיס שלו תהיה שני ביסים יותר. והריגוש יהיה בביס השלישי. אין לזה סוף. כשאני צריך לצאת מגבולות הגזרה שלי ומופעלת ציפייה לטיפה יותר- היום זה בסדר, השאלה היא לאן נגיע.
והבשורה הגדולה היא- שכמו הקיבה הגמישה שלנו- שבדיאטה ממוצעת תתכווץ וכעבור שבוע נישבע מכמות פחותה משמעותית של אוכל- כך גם רמת הריגוש. הצורך בדופמין וחווית הריגוש גמישה, ואי השבעתה תוריד את מפלס הצורך ביציאה מהמסגרת הרגילה על מנת לחוות את אותה ריגוש.
רב הדיאטות לא צולחות את השבועיים הראשונים- בהם הקיבה עדיין לא התכווצה. הרעב המטריד נתפס כמשהו שהולך להישאר איתי לנצח. הכשלון של רב הדיאטות אינו כרוך בתפריט לא מספיק מפורט או נגיש, אלא בחוסר ההתכוננות לאותה טרדה קטנה אותה ניאלץ לחוות בשבועיים הראשוניים.
מניעת התמכרות איננה הרחקת ושמירת סטריליות הסביבה מסיכונים, אלא פיתוח היכולת להתמודד עם החוסר- שאיתו בהכרח יפגשו.
זו הסיבה לאמירה שמאחורי כל התמכרות יושב כאב. משהו שנמצא שם מאחורה והופך את טרטור החוסר המציק והלגיטימי- לבלתי נסבל. כשאני חוזר מחופשה- בא לי עוד חופשה. השאלה היא אם יש לי את הכוחות, היכולות, הידע והנכונות- להתמודד עם אותו 'בא לי'.
איננו מצפים שפורים ישביע, גם לא בין הזמנים. זה לגיטימי שלא. אני מצפה שהחוסר הזה לא יבהיל. לא אותו ולא אותנו. ואם כן- אולי אלו תפקודים בוגרים חשובים שבעתיים לפיתוח, בטח על פני ניסיונות השמירה המתישים והלא ריאלים.