לא מזמן ישבתי עם זוג שהגיעו אליי להתייעץ, ואיכשהו השיחה התגלגלה לרובד רגשי סביב התנהלות ביניהם. היא התלוננה שהוא אף פעם לא מקשיב לה ולא רואה אותה. הוא הביט בה בהפתעה, והיה די ברור שאין לו מושג על מה היא מדברת.
היא החלה לתת לו דוגמאות: ״בשבוע שעבר שיתפתי אותך שאני בעומס חריג בעבודה ואין לי כוח להתחיל את היום. כל מה שהיה לך לומר לי זה שאתה מציע לי לרשום על דף את המשימות במטרה להפחית מהעומס בראש, ולהחליט מראש מה חשוב לי יותר ועל מה אני מראש מוותרת.״
״נו?״ הוא לא הבין, ״זה נקרא שלא הקשבתי לך?״
לה זה היה נורא ברור: ״כן, אתה כל הזמן נותן פתרונות.״
הוא באמת לא הבין: ״משהו מפריע לך, ואני מנסה לעזור לך בו. איך זה הפך לדוגמה שלא אכפת לי ממך?״
היא בתגובה הרימה גבה בייאוש: ״אתה פשוט לא מבין.״
היא נתנה דוגמה נוספת: ״באחד הימים בחופש חזרת הביתה מאוחר מאוד. כשנכנסת, שיתפתי אותך שהיה לי יום מתיש, שהילדים הוציאו לי את האוויר, שהיה לי קשה ושאין לי מושג איך אעבור ככה את החודש הקרוב. אתה בתגובה אמרת שהבעיה היא שאני נכנסת איתם לפינות ולא מרפה קצת.״
היא כעסה כשנזכרה בזה. היא עדיין הייתה פגועה מזה. הוא ניסה להיות אמפתי כלפי זה, אבל הוא באמת לא הבין: ״אני רואה כמה קשה לך, ואני רוצה לעזור לך לפתור את זה. מה הבעיה בזה?״
היא ניסתה להסביר ולא הצליחה. השיחה נתקעה באותה נקודה, ובשלב מסוים היא פנתה אליי במבט מתחנן: ״נו, תעזור לי. הוא לא מבין. איך מסבירים את זה?״
זה היה רגע שהמחיש עד כמה עצה שניתנת מהלב יכולה להיתפס כמו אצבע מאשימה, דווקא במקום שבו כדאי לנו לעצור ולהקשיב.
פרדוקס הייעוץ
שמתם לב שקרה כאן משהו קצת משונה?
כשהוא נתן לה עצות, היא הרגישה שהוא לא רואה אותה. רגע אחר כך היא פונה אליי ומבקשת ממני עצה. למה? מה ההבדל? לאן נעלמה התיאוריה שהיא לא צריכה פתרונות אלא הקשבה ונוכחות?
הפרדוקס הזה קורה סביבנו כל הזמן.
מצד אחד, כשמישהו מייעץ לנו זה מעורר בנו אנטגוניזם. אנחנו לא אוהבים שמייעצים לנו. יש בזה משהו שמעורר התנגדות, מייצר תחושת איום, אולי התנשאות. אדם יכול לסבול, לשתף שלא טוב לו, ולכעוס כשהוא מקבל בתגובה עצה שתפתור לו את הקושי. למה זה ככה?
מצד שני, אדם יכול לשתף, ובדיעבד לומר שציפה לקבל עזרה, ושזה שלא קיבל עזרה גרם לו להרגיש שלא רואים אותו, שהוא בודד, או לא ראוי.
אז מה ההבדל? למה במצבים מסוימים ייעוץ מרגיש מאיים, ובמצבים אחרים הוא מתבקש? למה אותו אדם ירגיש פעם אחת שלא ראו אותו, ובפעם אחרת ירגיש שדווקא העצה מראה שרואים אותו? במה זה תלוי?
הייתי מניח שזה קשור לעובדה שמולה אני יושב כאיש מקצוע, ולכן היא נכונה לקבל ממני ייעוץ. והוא? למה הוא חושב שהוא יודע טוב יותר ממני?
אבל רגע אחר כך נכנס אליי לפגישה בחור ששיתף אותי שבשבוע שעבר, כשעניתי לו באופן פרקטי, הוא הרגיש שאני לא רואה אותו. שאני מפספס את הנקודה ושאני לא מעריך אותו מספיק. כשעניתי לו שחבל לי שהוא הלך עם הפגיעה הזאת שבוע שלם, הוא שאל אותי מה אני מציע לפעם הבאה, שיעזור לו לשחרר את זה מהר יותר.
הרגע הוא ביקש שלא אהיה פרקטי. ורגע אחר כך הוא מבקש שאהיה פרקטי. איך זה מסתדר? התבלבלתי לגמרי.
*
לאף אחד לא נעים להרגיש כאב. אף אחד לא רוצה להרגיש בדידות, רעב, מתח או דכדוך. זה לא נעים. אבל חוסר הנעימות הזה הוא לא הבעיה.
יש גבול לכמה שאנחנו מסוגלים להכיל. גם ברמה הפיזיולוגית יש גבול לעוצמת הגירויים ולכמות הגירויים שאנחנו יכולים להכיל. לדוגמה, לשבת ולדבר תוך כדי נהיגה, כשברקע יש מוזיקה, ותוך כדי השיחה חולף אופנוע מחריש אוזניים, זאת לא בעיה. אבל הגירויים מצטברים, ויש שלב שבו התחושה הפיזית היא שזה יותר מדי, שזה כבד.
כך גם ברמה הרגשית. יש גבול ליכולת הנשיאה שלנו. נניח שיום מתחיל בצורה לא נעימה: פנצ’ר על הבוקר, אחר כך החלב נשפך והחולצה מתלכלכת, ואז פקק של שעה בעקבות תאונה בכביש. וכאילו זה לא מספיק, הטלפון נופל למים מיד כשמגיעים ליעד שאליו נסענו. יש שלב שבו זה מגדיש את הסאה. אין לי כוח להכיל יותר.
אבל אם נתבונן בזה לעומק, נגלה שלא רצף התקלות הוא שמכריע אותנו, אלא מה שאנחנו מלבישים עליהן. שום הרגשה לא מפרקת את מרחב הסיבולת, ושום תחושה לא הופכת לבלתי נסבלת רק מעצם קיומה.
לכולנו יש צרכים רגשיים. כולנו זקוקים לאהבה, כולנו זקוקים לערך, כולנו זקוקים לביטחון. שמתי לב שאם הרגשה לא פוגעת בצרכים האלה, אם המקום שלי בעולם לא מתערער, אם הזהות שלי לא נתונה בספק, אם מערכות היחסים שסביבי לא מתערערות, ההרגשה הזאת תחלוף בלי להכביד בכלל.
הרגשה מתחילה להיות כבדה כשהיא מערערת זהות מסוימת, גורמת לי להרגיש פחות, הופכת את המקום שלי או את האהבה שאני ראוי לה לפחותים.
אני מרגיש לבד, ואני מניח שההרגשה הזאת נובעת מכך שאני לא אהוב מספיק. זאת הרגשה כבדה. אם אני לא יוצא מנקודת ההנחה הזאת, זאת אפילו לא בדידות. זה רגע שבו אני נמצא לבד.
אם אני בפקק ואני צריך להגיע למקום מסוים, ואני לא נושא באשמה, לא חושש בכלל למקום שלי ולא חושש ממה שהאיחור עכשיו יספר עליי או עד כמה ירצו אותי באותה מידה, הפקק יהיה מתסכל הרבה פחות. גם אותו אדם שתיארתי קודם, עם הבוקר המתסכל שלו, הוא אדם שתשמעו אותו אומר: “אין לי מזל היום. לא הולך לי”. הוא מתחיל לייחס את ההרגשה הזאת לעצמו, למי שהוא, לזהות שלו.
בלי זה אין עומס על מרחב הסיבולת.
כשאנחנו משתפים, אנחנו פורקים. אנחנו נחשפים. אנחנו נותנים לסביבה להציץ פנימה, לראות מה עובר עלינו, לתת לנו אישור שהתחושה לגיטימית, שהיא קורית לא רק לנו, שמישהו אחר במצבי היה נתקל באותן תחושות ושמקומי בעולם שמור.
כשאנחנו נמנעים מלשתף, אנחנו נמנעים כי בתוך הראש שלנו אנחנו מניחים שהצד השני לא יראה אותנו באותו האופן. נספר לו שאנחנו חוששים ממשהו, והוא יראה בזה חולשה. אם אשתף ואפגוש לגיטימיות, אחווה הקלה. אם אחווה הרמת גבה, זה יעשה את ההפך.
קוראים לזה לגיטימציה. לקבל מהצד השני תגובה שמספרת שהוא לגמרי מבין אותי. שאילו היה במקומי, היה מרגיש את אותו הדבר.
וכאן נכנס הייעוץ לתמונה.
*
כולם היו רוצים עצות טובות, בתנאי שהן מגיעות רגע אחרי שקיבלנו לגיטימציה להרגשה. רגע אחרי שהחשיפה קיבלה את האישור: יש לך מקום, וזה בסדר שאתה חווה את זה. רגע אחרי שאני יודע שהיה שווה לשתף.
אם הייעוץ הגיע אחרי שקיבלתי לרגע את תחושת הלגיטימציה, הוא יתקבל ברצון. אני לגיטימי, ואני מקבל עזרה. אם הוא נחווה כמאיים, כנראה שהוא הגיע לפני שהייתה שם לגיטימציה.
לגיטימציה מספרת: אילו הייתי במקומך, הייתי חווה את הדברים באותו האופן. ואם הייעוץ מגיע ישיר מדי, מהיר מדי וברור מדי, הוא מספר שלא ראית אותי. שאתה חושב שאילו היית במקומי, זה לא היה קורה, זה לא היה קשה או שלא הייתה בעיה בכלל.
ייעוץ יכול להקטין. ייעוץ יכול לאיים על המקום, לערער את הזהות ולגרום לי להרגיש חשוף. למה? כי החלק של השיתוף לא קיבל מענה.
שיתפתי, חשפתי, ובמקום לקבל הקלה, קיבלתי את ההפך.
כשהמקום האישי מתערב
שמתי לב שהתגובתיות המהירה הזאת, שמדלגת על הלגיטימציה, קורית במצבים מאוד מסוימים. היא לרוב קורית כשהשיתוף של הצד השני מפעיל אצלנו הרגשה מסוימת שלא נוח לנו איתה.
אני אבא, והבת שלי מספרת לי שהיא עצובה. השיתוף הזה שם אותי בתפקיד, מטיל עליי אחריות. אני חייב להצליח בזה, ולכן אני מנסה לפתור לה את זה מהר מאוד. לשמח אותה. להעביר את ההרגשה.
אני חוזר הביתה, אשתי מספרת לי שהיא קורסת תחת הנטל, ואני מרגיש לא בסדר שלא הייתי איתה כל היום. אני מספר לה שאין מה לעשות, שזה יום עמוס, ומציע שאולי תלך לישון מוקדם יותר.
למי אני עוזר, לי או לה? על מי אני מקל, עליה או עליי? אילו תחושות מקבלות מענה, שלי או שלה? אני בכלל לא רואה שהייתה כאן חשיפה של הרגשה, או שיש לה כרגע צורך לשהות עם עוד מישהו בהרגשה.
היא שיתפה, זה גרם לי לאי נוחות, ואני מנסה להיפטר מאותה אי נוחות.
אגב, זה לרוב קורה לאנשים מסוימים שעצם העובדה שהסביבה מרגישה משהו גורמת להם להרגיש אשמים. אלו יכולים להיות אנשים שבטוחים שכולם סביבם חייבים להיות מרוצים, וזה יכול להיות אדם שגדל כילד הורי, רגיש לסביבה ובטוח שהוא אחראי לרגשות של כל מי שסביבו. כך או כך, הוא משתף אותי, אני מרגיש משהו, ואני פותר את ההרגשה שלי ומפספס את העובדה שהוא שיתף אותי במשהו.
ילד לא רוצה לשתף אם הוא מניח שזה לא לגיטימי שככה הוא מרגיש. כשהתשובות שלנו פרקטיות, הוא מתגונן, או בגלל שהוא מניח שהתשובה הזאת של המבוגרים מספרת שהוא לא ידע מספיק טוב מה לעשות, או שהתשובה הזאת מפנה כלפיו אצבע מאשימה, שאותה הוא הודף.
לכן לרוב הוא יענה: “ניסיתי, מה נראה לך?”
לרוב, הורה ששואל את הילד שלו “איך הרגשת היום?” מעורר בו תחושה של חקירה. הרי אם אגיד איך הרגשתי, יהיו שאלות. למה זה קרה? מי עשה לך? איך הגבת? למה לא עשית ככה? אנחנו נתחיל להיות בתוך ניהול האירוע, ולא נהיה שותפים להרגשה.
הכוונות שם טובות. בוודאי שזה קורה רק מפני שהוא חשוב לנו והמצוקה שלו מגייסת אותנו להיות שם ולפתור את זה. אבל את המענה שלו הוא לא קיבל.
שם נוצר המתח. שם הוא מתרעם, שם אנחנו מפספסים אותו, ושם אנחנו בדרך כלל לא מבינים למה הוא לא מוכן לקבל שום עצה.
והוא מוכן לקבל עצה. רק לא כזאת שמספרת שהוא לא משהו, שהוא לא יודע, שהוא עדיין קטן, או כל דבר אחר שהחשיפה מספרת עליו ושבדיוק ממנו הוא חשש.
קודם מענה, אחר כך פתרון
יש הרגשה שנחשפה, והיא מבקשת נוכחות. היא רוצה לגיטימציה, היא מבקשת השתהות. אחר כך יהיה אפשר לצאת לדרך עם פתרונות. כשההרגשה בטוחה. כשאני בנעליים שלו. כשאני מניח שהתקיעות שלו שם, הצורך שלו בעזרה, היעדר התשובות או היעדר הפתרונות, הם מצב שגם אני הייתי נקלע אליו אילו הייתי שם.
לפני זה, אני בכלל לא קשוב, אני חשוף, וזה שם אותי בעמדה מאויימת.
אני כותב את הדברים ולוקח בחשבון שאנחנו נמצאים בתקופה שבה הרגשות עשויים לגאות, ומולם המון עצות נפיצות, שמאחוריהן יש הרבה רצון טוב, אבל בפועל הן מייצרות ריאקציה.
זה יכול להיות ילד שלא ממש מתאקלם בבית הספר החדש, זה יכול להיות ילד שמתקשה לשבת בתפילות, נער שהימים הנוראים מעוררים בו תחושות כבדות או נערה שמרגישה שמצפים ממנה ליותר מדי.
זה מעורר לנו את הבטן. זה מדליק בנו רגשות. השאלה היא אם יש לנו היכולת להשתהות רגע בלי לפתור את מה שצף אצלנו.
הצד שמולנו שיתף במשהו, והוא זקוק למשהו. בסוף יש שם הרגשה, וכל מה שהיא צריכה הוא שנשתהה בה וניתן לה לגיטימציה לכך שהיא קיימת ושהיא נחשפה. אחר כך יהיה מקום לפתרונות.
הילד שלנו הרשה לעצמו לתת לנו להציץ פנימה. הוא לא עשה את זה כי אנחנו האנשים הכי חכמים שהוא מצא באזור, אלא כי מאיתנו הוא הכי זקוק ללגיטימציה הזאת. הרעיונות והעצות מבורכים. יש להם מקום. אבל רגע אחרי שנוודא שהוא קיבל את מה שהוא באמת זקוק לו.
הילד שמולנו לא מחפש כרגע מנהל אירוע, הוא מחפש שותף. וכל מה שההרגשה הזאת מבקשת, לפני כל פתרון או עצה, הוא שמישהו מבוגר יעמוד לידה, יסתכל לה בעיניים ויגיד:
“אני רואה אותך. אילו הייתי במקומך, כנראה הייתי מרגיש בדיוק אותו הדבר”.
