על מה שגורם לנער להתרחק, דווקא כשנפתחת לו דלת להתקרב.
תארו לעצמכם שהיה יום אחד בשנה שכולו מוקדש לאיפוס המונה ולפתיחת דף חלק.
ביום הזה, כל מה שנשחק או נאבד לכם בדרך, היה חוזר לנקודת ההתחלה. הבית היה חוזר להיות נקי, עלבונות היו נסלחים, המינוס בבנק היה נסגר, חובות היו נמחקים, טעויות היו מתוקנות, וזיכרונות מעיקים היו פשוט נעלמים.
אם הצלחתם לדמיין יום כזה, נסו לדמיין איך הוא היה משפיע על השנה כולה. כמה רגועים יותר היינו. עד כמה טעויות היו פחות מרתיעות. הרי גם אם הסתבכנו, גם אם התרחקנו, גם אם משהו נשבר, עוד מעט מגיע היום שבו הכל מתאפס.
אם היה יום כזה, כנראה שהיינו סופרים לקראתו את הימים, ממתינים לו, או אולי אפילו חוגגים את בואו.
נשמע טוב? יש לנו משהו כזה.
קיבלנו חודש כזה, שזה כל עניינו: להתנקות. להשיל שכבה אחר שכבה, לשוב ולהיטהר. התאריך שלו נקבע מראש, הזמן שהוקצב לתהליך הוכרז מראש, ואפילו התוצאה שלו מובטחת. בסיומו כולנו נצא נקיים, עם דף חלק.
אז איך ייתכן שעבור נערים רבים כל כך, החודש הזה לא נחווה כהבטחה, אלא כאיום?
מה יש באלול שמכווץ אותם? איך ייתכן שדווקא התקופה שמספרת שלכולנו יש פה מקום בטוח, גורמת להם להרגיש שהם לא ראויים, לא רצויים, ואולי אפילו לא שייכים?
מה ההיגיון שדווקא החודש שניתן לנו תחת ההנחה שנזדקק לניקיון, מעורר בהם תחושת אשמה חזקה כל כך?
זאת לא אשמה של התפכחות, שמניעה לתיקון. זאת אשמה שמרחיקה. היא גורמת להם להרגיש לא רלוונטים. הם עוצמים עיניים ומקווים לפתוח אותם כשזה יגמר.
אנחנו בחודש שכולו הבטחה לרווחה והקלה. הוא אמור לעורר געגוע. אז מאיפה מגיעה ההתרחקות? איך משהו שאמור לעורר געגוע מוליד דווקא הימנעות?
למה התקרבות מרגישה כמו שקר?
אני פוגש לא מעט נערים שמתייחסים לאלו שמתחזקים באלול כסוג של צביעות. לפעמים הם אפילו מדברים על זה בזלזול.
״אני לא צבוע כמוהם, כזה אני.״
אחד הנערים פעם אמר את זה ממש בכעס: ״על מי הם עובדים? הקדוש ברוך הוא יודע בדיוק מי אתה, המשחקים האלו לא עובדים עליו.״
שאלתי אותו אם הוא יודע שגם בשנה הבאה יהיה אלול והוא אמר שכן.
אז תחשוב, אמרתי לו. אם ההנחה היא שבאלול תשתנה ותהפוך אחת ולתמיד למי שאתה אמור להיות, למה קבעו כבר מראש אלול נוסף גם בשנה הבאה?
הוא לא ידע לענות.
ניסיתי להסביר לו שכמו שאנחנו קונים חומרי ניקוי כי אנחנו יודעים שהבית לא יישאר תמיד נקי, כך גם אלול נמצא כאן מתוך ידיעה שלא נצליח תמיד להיצמד לאידיאל שהיינו רוצים לחיות לפיו.
גם סיפרתי לו שכתוב שיום הכיפורים מכפר, ובשום מקום לא מתנים את זה בתפילות או בהתנהגות כזו או אחרת.
הוא לא השתכנע.
מבחינתו, אם הוא כבר יודע שאחר כך ייפול שוב, עצם הניסיון להתקרב הוא שקר.
"אני לא מסוגל לדעת שאני לא בסדר, לדעת שזה יימשך, ופשוט להתעלם מזה ולשחק אותה צדיק. זה לא נקרא להתקרב ואין בזה שום עניין."
זה תפס אותי.
הוא לא דיבר על ההתנהגות שלו. הוא דיבר על מי שהוא. הוא גם לא אמר שאין לו עניין להתקרב. להפך. הוא הרגיש שכדי להתקרב, הוא צריך להיות מישהו שהוא לא.
* * *
ליוויתי פעם נער שההתמכרות שלו גבתה ממנו מחירים כואבים. הוא ניסה כמה פעמים להפסיק וזה לא הצליח, ויום אחד הוא נכנס לחדר והכריז שהוא לא מוכן לנסות יותר להפסיק. די.
שאלתי אותו למה, והיה לו הסבר ברור: ״כשאני משתמש ביום יום, אני מרגיש עם זה בסדר גמור. זאת המציאות שלי ואני לא דן בה. כל פעם שאני מנסה להפסיק, אני בסוף מרגיש רע עם עצמי. לפני כמה חודשים, הפסקתי לשבוע ונפלתי, והרגשתי נורא. אחר כך ניסיתי שוב והחזקתי כמעט חודש, וכשנפלתי הרגשתי אפילו יותר גרוע. כשאני לא מנסה, אני פשוט לא חווה את הסיוט הזה. אז זהו, לא מנסה יותר.״
היגיון אין בזה. אבל ככה זה עובד.
כואב. בשביל מה?
כאב נועד להגן עלינו. כשאדם מקבל מכה, מערכת העצבים שולחת דיווח מהיר למוח כדי שישים לב לנזק ויטפל בו. כאב הוא לא תקלה אלא אזעקה. הוא מעצב אותנו, והוא פועל באותה הדרך כשהכאב פיזי וכשהוא רגשי.
כמו שילד שנפצע תוך כדי ריצה ילמד לרוץ בפעם הבאה בזהירות, כך ילד שנכשל במבחן וכואב לו יחפש דרך לא לחוות את הכאב הזה שוב. גם ילד שחבריו מתרחקים ממנו יחפש איזו התנהגות גרמה לכך וישנה אותה.
לכל הרגשה כואבת יש תפקיד: פחד גורם לנו להיזהר, גועל גורם לנו להתרחק, ואשמה גורמת לנו להימנע.
אבל אשמה קצת שונה מפחד או מגועל. היא אינה הכאב עצמו, אלא נלווית אליו. היא עוזרת לנו לזהות מה הוביל לכאב, כדי שנדע ממה להימנע בפעם הבאה.
שימו לב: היא נמצאת שם כשהילד שרץ קיבל מכה והסיק שזה קרה כי לא רץ בזהירות מספקת. כשהילד שנכשל במבחן התבייש, ומתוך הכאב הזה הסיק שהיה עליו להתכונן יותר. גם כשהילד שחווה דחייה הגיע למסקנה שזה קרה כי הוא מציק.
כואב לי, ואני מחפש את הדרך למנוע את התחושה הזאת בפעם הבאה. מה הייתי יכול לעשות אחרת כדי לחסוך מעצמי את הכאב הזה? ממה עליי להימנע כדי לא לחוות אותו שוב?
זאת הדרך שלנו לארגן את הנתונים ולחיות בלי הדריכות והציפייה לכאב שיפלח אותנו ברגע הבא.
אם אדם עושה תאונה ואין לו שום תשובה לשאלה מה היה עליו לעשות אחרת, יהיה לו קשה לחזור לכביש ולהרגיש בטוח. כל עוד הוא לא יודע מה גרם לתאונה, הוא גם לא יודע ממה להימנע כדי שהיא לא תקרה שוב.
זה מנגנון הישרדותי שדורש תשובה. אין לנו דרך להישאר עם כאב נטול סיבה, כי בלי לדעת מה גרם לו, אין לנו דרך לדעת מתי זה עלול לקרות, או איך להימנע ממנו בפעם הבאה.
אם התשובות ברורות, גם ההימנעות תהיה ברורה. ילד שקיבל עונש על התנהגות מסוימת ילמד להימנע ממנה בפעם הבאה. אבל אם הוא קיבל עונש ולא ברור לו ממה עליו להימנע, המנגנון עדיין יחפש כתובת.
ואם הוא לא מוצא אותה במה שעשה, הוא עלול למצוא אותה במי שהוא.
לא עשיתי משהו שאסור לעשות. הייתי משהו שאסור להיות.
אני, או המעשים שלי?
וכאן נמצא כל ההבדל. יש לי חטא, או שאני חוטא? התנהגתי בחוסר סבלנות, או שאני אדם חסר סבלנות?
יש ילד שמרגיש שעשה משהו לא בסדר, ויש ילד שמרגיש שהוא עצמו לא בסדר. אצל הראשון יש תשובות שמארגנות את המציאות. הוא יודע ממה להימנע בפעם הבאה, ויש לו דרך להגן על עצמו מפני הכאב הזה.
הוא יכול לפגוש את אלול בלי להיבהל. יש דברים שבהם שגה, יש התנהגויות שהוא לא גאה בהן, ועכשיו הגיע הזמן להתנקות.
אבל אצל הילד השני זה פועל אחרת.
אם המעשים שלי הם הבעיה, אפשר למחוק אותם. אפשר להתנקות מהם. אבל אם אני הבעיה, החודש הזה לא בא לנקות אותי. הוא בא לדחוק אותי החוצה.
מחילת העוונות היא בשורה גדולה, כל עוד העוונות הם הבעיה.
אבל מבחינתו, לא הם הבעיה, הוא הבעיה.
איפה הוא למד את זה?
השאלה היא איך ילד לומד שהכתובת לכאב היא לא מה שהוא עושה, אלא מי שהוא. בכל מקרה, הלמידה הזו לא מתחילה באלול אלא הרבה קודם.
כמו שיש לכולנו צרכים פיזיים, יש לנו גם צרכים רגשיים. צרכים רגשיים מתמלאים בתוך מערכות יחסים. כדי להרגיש אהובים אנחנו זקוקים לאנשים אחרים. גם כדי להרגיש מוערכים, רצויים או מיוחדים.
ולכן, כבר מגיל צעיר מאוד, ילד עסוק לא רק בשאלה מה הוא מקבל מהסביבה, אלא גם בשאלה מה גורם לו לקבל את זה. מי הוא צריך להיות כדי שיאהבו אותו, שירצו בו, שיישאר לו מקום.
אם הוא מרגיש שהמקום שלו בטוח, הוא פנוי לפגוש את העולם. הוא יכול לטעות, להכעיס, לאכזב או להיכשל, בלי שכל אירוע כזה יעמיד בספק את עצם הזכות שלו להיות אהוב ורצוי.
אבל אם הוא לומד שהצרכים האלה תלויים במי שהוא, הוא כבר לא עסוק רק בשאלה מה כדאי ונכון לעשות. הוא מתחיל להיות עסוק בשאלה מי מותר לו להיות.
בגיל ההתבגרות השאלה הזאת נעשית מרכזית עוד יותר, כי תהליך ההתפתחות שלו ממוקד בדיוק שם, בגיבוש הזהות. מי אני, מה יש לי להציע, איפה המקום שלי, האם רוצים אותי, והאם מי שאני – יספיק כדי למצוא את המקום שלי בעולם בכוחות עצמי.
מה הוא הרגיש?
וכאן נמצאת הנקודה הקריטית, והיא לא בהכרח קשורה למה שאמרנו אלא לאופן שבו הוא חווה את זה.
האם הוא הרגיש שהצרכים שלו בטוחים ומגיעים לו, או שהוא חווה אותם ככאלו שתלויים במי שהוא? האם הוא ידע שהוא רצוי, גם אם יאכזב, יכעיס או יתגלה בו משהו אחר ממה שציפו? אוהבים אותי גם כשאני לא עומד בציפיות. רוצים אותי גם כשכועסים עליי.
זה כמובן לא קורה רק בתוך הבית. האינטרקציה עם העולם מפגישה עם אינספור קונפליקטים, ויש המון ילדים שגדלים עם התחושה שהמקום שלהם תלוי בזהות שלהם.
תחשבו על המשמעות של זה.
אצל כולנו קיים פער בין הזהות החיצונית למציאות הפנימית. אם מאחורי הפער הזה מסתתר מישהו שאסור לי להיות, מישהו שאין לו מקום, כזה שהעולם לא רוצה – אני חי כל הזמן בסכנה. עוד רגע איחשף, ולא יהיה לי מקום יותר.
וגם כשאני מצליח להסתיר, אני עדיין מקבל מקום שלא באמת מגיע לי.
* * *
ילד שגדל בתחושה שההתנהגות שלו נפרדת מהזהות שלו, יכול לפגוש את אלול בלי להיבהל. הוא יכול להתפרע, הוא לא מופרע. הוא עלול להתחצף, הוא לא חוצפן.
מעבר למתרס יש את אותו ילד שחיבר בניהם. אצלו, אלול מעורר חוסר נוחות. להתקרב זה אומר – לקחת סיכון. עבורו, חיבור פירושו – הסתתרות.
חודש שלם, כולם מחוברים, ורק הוא בסכנה, עם זרקור שמאיר בדיוק על מה שאסור שיואר.
אז תשימו לב.
אם אתם רואים אותו נמנע, תהיו ערניים לכך שהוא נמנע כי אסור לו להיות לא בסדר. לא כי הוא לא בסדר.
אל תספרו לו כמה הוא צריך לקחת חלק. ספרו לו שזה לא משנה מה הוא יעשה, הוא בכל מקרה חלק. במקום לספר לו שהגיע הזמן להתקרב, ספרו לו שזה לא באמת מה הוא יעשה, פעם בשנה הכל מתאפס, והוא בכל מקרה נשאר קרוב.
אל תגידו לו להיות בסדר. תראו לו שאתם רואים את זה, שהוא, הוא, הוא בסדר.
זה לא זמן של בירור, מי ראוי ועומד בתנאים ומי נשאר בחוץ. זה זמן שמוכיח שאין תנאים.
כולם נכנסים לאותה מקלחת, כי כולנו התלכלכנו. וכולנו נצא ממנה נקיים.
