אנחנו נמצאים בתקופה שבה גם המקומות שבהם ההתנהלות שלנו מולם הייתה בדרך כלל די ברורה, פתאום מתערערים.
אלו שאלות שבכל זמן אחר כנראה לא היו נשאלות.
הכללים שלנו נשארו אותם כללים, והעקרונות שמנחים אותנו לא זזו במילימטר. ובכל זאת, כרגע זה מרגיש אחרת.
הגבולות שלנו, שהיו ברורים עד לא מזמן, הפכו פתאום לדינמיים יותר. הקו האדום זז קצת, והשטח האפור תופס יותר מקום.
אלו יכולות להיות שאלות שנוגעות לשעת השינה, לשעת החזרה הביתה, להתעקשות על קווים מכבדים שלרוב מקובלים בבית, או לחלוקת תפקידים שלא ממש פתוחה לדיון בדרך כלל.
בתחילת השבוע שוחחתי עם אימא שממש אמרה את זה: ׳אני מבינה שמשהו שונה בתקופה הזאת, אבל אני מפחדת שזה ייתקע לו ככה׳. היא תיארה התנהלות מפוזרת, מריחת זמן, קימה מאוחרת ובעיקר חוסר מעש שמוציא אותה מדעתה.
שאלתי אותה למה זה מפריע לה, או מה הייתה רוצה להציע לו כחלופה, והיא לא ממש ידעה לענות. אבל היה ברור לה שבכל זמן אחר לא הייתה מאפשרת זאת, ועכשיו לא ברור לה איך עליה לנהוג ועד כמה להתעקש.
בכל זאת, מלחמה. הוא תקוע בבית. אין לו לאן ללכת, וגם ככה הכול מפוזר ולא ברור.
אבל מצד שני, אולי זאת שאננות? אולי אנחנו מקלים ראש מול התנהגות שהוא עשוי להתרגל אליה, ואחר כך נצטרך להתמודד עם קיומה?
*
אפשר בכלל לאכוף גבולות בתקופה כל כך לא ברורה? יש בזה עניין? זה לא מאבק מיותר? ואם זה כל כך לא רלוונטי, למה היעדר הגבולות והבלבול הזה מייצרים כל כך הרבה חוסר שקט ותחושות אשמה על הויתור או ההימנעות מלבקר או להעיר?
בקיצור, מה עושים?
*
השאלות האלה עולות בהמון היבטים, ואני מניח שהן פוגשות אותנו מעצם היותנו הורים.
הן יכולות לעלות סביב ההתעקשות על המשימות בבית, שנראות כרגע לגמרי לא רלוונטיות. הוא אבוד, ריקני, גם ככה הוא מחפש את עצמו. מה הטעם להיכנס למאבקים עכשיו?
ואם הוא לא יושב בארוחות משפחתיות, האם זה סימן למשהו, או שזה לגיטימי בתוך המציאות הזאת שבה אנחנו נמצאים? להתעקש בשביל שירגיש שייך, או להרפות ולקבל את זה שהוא מכונס בתוך עצמו?
הוא לא רוצה ללכת לממ״ד. גם זה צריך להיות סיפור? זה אמור לבוא ממנו, אבל לא ממש ברור למה הוא לא מבין שזה מסוכן.
אלו שאלות שמנקרות בלי הפסקה, והאמת היא שיש להן קרקע פורייה מאוד לצמוח עליה.
למה דווקא עכשיו?
גם אם נוציא מהמשוואה את המלחמה ואת חוסר היציבות שהיא מביאה איתה, התקופה הזו שבין פורים לפסח היא כנראה התקופה הכי פחות יציבה בשנה.
זה מאוד שונה מהחופש הגדול. שם תחושת ההתחדשות שמלווה את תחילת השנה מרגיעה ומספקת אופק ברור. די ברור לאן יוצאים ולאן חוזרים. נשאר רק להעביר את הזמן המת, ולוודא שצוברים חוויות. שם ברור שזאת חופשה.
ועכשיו, מה בדיוק קורה עכשיו?
מישהו באמת הולך לנוח? אין תוכניות לנפוש בשבועות הקרובים. זה מרגיש כמו המון זמן שהתפנה, ובלי סוף דברים לעשות.
גם בלי המלחמה זו תקופה שבה הלו״ז משתנה כל הזמן. ניקיונות, קניות, עומס, שגרה לא ברורה.
לכל זה, תוסיפו את המלחמה.
זמן חורף הארוך פתאום נגמר בלי שהייתה לנו אפילו הזדמנות להיפרד ממנו. לא ברור אם כבר יצאנו לחופשה, או שזה רק לבינתיים. גם כשזה יהיה סופי וברור, לא ממש ברור אם אפשר לקרוא לזה חופשה.
פגשתי כל כך הרבה אנשים שדיברו על ההישארות של הילדים בבית ועל זיכרונות מהקורונה, ששיבשה לאותם ילדים את החיים ולימדה את כולנו עד כמה השגרה הכרחית ועד כמה בלתי נסבל בלעדיה.
המלחמה הזו מייצרת חוסר בהירות, ספקות, עתיד לא לגמרי ברור ודיונים פנימיים אינסופיים שהשגרה בדרך כלל חוסכת מאיתנו.
די ברור שזו תקופה אחרת. זאת לא חופשה רגילה, ואי אפשר להיאחז בקווים האידיאליים שלצידם אנחנו רגילים לצעוד. אז מה כן?
למה חוסר בהירות מעייף אותנו יותר מעומס? הסוד של הורמון המתח.
אנחנו רגילים להסתכל על השגרה כעל דבר שוחק. כשיש חופשה באופק, אנו מצפים לה. רואים בה הזדמנות להפוגה שתטעין אותנו בכוחות מחודשים.
קצת אירוני לחשוב על זה, שהאמת היא שהיציאה מהשגרה שוחקת הרבה יותר.
הסיבה לכך די פשוטה.
רוב הפעולות היומיומיות שלנו מתנהלות על סוג של אוטומט. אנחנו לא מחשבים מסלול בכל רגע, ולא מנהלים דיון על כל פרט קטן.
יש רצף, והוא מספק לנו תחושת שליטה.
אפילו לטעויות שלנו התרגלנו. פקפקנו בעצמנו מספיק פעמים כדי להשלים עם החלקים החלשים שלנו.
כשאין רצף, אין אוטומט.
זה מעייף, אבל זה בעיקר מרגיש כמו משהו שכל הזמן הולך לאיבוד ומתפרק.
כל צעד נבחן מחדש. כל החלטה שמתקבלת נבחנת שוב ושוב. נלווית לה תחושת אשמה, פקפוק ועננה של בלבול.
ככה זה.
כשאין שליטה, יש מתח.
*
ברמה הפיזיולוגית, ההורמון שאחראי על המתח נקרא קורטיזול. הוא מופרש ברגעי סטרס, והדבר המעניין הוא שהקורטיזול לא משתחרר כשיש לחץ, אלא כשיש חוסר ודאות. הוא לא מחפש רגיעה, אלא בהירות.
הוא לא עולה כשיש עומס של משימות, אלא כשיש מחסור בתשובות.
תשובות למה? לכל מה שאובדן הבהירות מביא איתו. מה הולך לקרות עכשיו? כמה זמן זה יימשך? מתי זה ייגמר? מה בדיוק צריך לעשות עכשיו?
זה מנגנון שמבקש בהירות, ואין אותה כרגע.
תחת חוסר הבהירות הזו אנו הופכים למתוחים יותר, לביקורתיים יותר. אנחנו מפקפקים בעצמנו, וכמעט שום התלבטות אקוטית לא תסתיים בתשובות שמספקות לנו באמת שקט.
המלכוד ההורי: למה המתח הפנימי שלנו, הופך למלחמה מול הילד?
החיים ממשיכים תוך כדי, ואנחנו נדרשים לנהל אותם. ברור לנו שבמקומות מסוימים אנחנו צריכים להרפות, ובמקומות אחרים להתעקש ולא לזוז.
ובהקשר הזה חשוב לי לציין שני חלקים שחשוב שייאמרו.
הראשון קשור אלינו, ההורים.
אנחנו רואים את הילדים שלנו חסרי שקט. הם כנראה מחפשים את עצמם. הווליום של המריבות עולה, הרעיונות החדשים לא נגמרים, וערעור הגבולות הופך להיות חלק מהמוזיקה של התקופה הזו.
אנחנו רוצים לעזור להם לשמור על שפיות, לספק להם עוגן בתוך הדבר הזה.
זה ברור.
אבל מצד שני אסור לנו לשכוח שהמנגנון הזה שאנו רואים אצלם קורה גם לנו.
גם אנחנו נמצאים בחוסר ודאות. גם לנו אין תשובות, וגם עבורנו החיים כרגע ללא בהירות.
ולמתח – יש כללים.
כשהקורטיזול (הורמון המתח) עולה, המוח שלנו באופן טבעי מחפש את הבעיה. את הסיבה לחוסר הבהירות. את המשימה הלא פתורה. את האזור המוזנח שאולי פספסנו.
וככה, בקלות, אנחנו עלולים לתרגם את חוסר השקט הזה לדאגה הורית.
משהו מרגיש לנו לא פתור, ואנו עלולים לחשוב שהסיבה לכך קשורה לזה שהילד שלנו לא קם בזמן, נמנע מהשתתפות בשיעור טלפוני או ויתר על אינטראקציה חברתית כלשהי.
המתח הפנימי שלנו מחפש כתובת להיתלות בה, בעיה שזקוקה לפתרון, משהו הגיוני שיסביר מה מייצר את התחושה שהכל מרגיש שברירי.
חשוב שנשים לב שהתפקיד הראשון שלנו הוא קודם כל לעשות את ההפרדה. שלא נתלה את הבהירות שלנו בהתנהגויות שלו.
רק אחרי שהנקודה הזו ברורה לנו, אנחנו יכולים גם לנסות לעזור לו להתמודד עם חוסר השקט שאיתו הוא מתמודד.
לו היינו מנהלים שיח פתוח, היינו אומרים לו שזו תקופה לא פשוטה, שזה בסדר להרגיש כך, שהוא לא לבד בזה, ושהתקופה הזו לא תישאר כך לנצח.
יש כאן חוסר שקט שזקוק להכלה. אצלנו, ואצלו.
אבל זה מתחיל בנו.
ואחרי שזה ברור לנו, החלק השני שכדאי לשים לב אליו הוא איך אנחנו יכולים, בתוך כל זה, לעזור.
זה בסדר להיות לא בסדר: משחררים את השאיפה למצוינות
זה לא הזמן למצוינות. אף אחד לא מתרגל להישאר במיטה כל הבוקר, וכהרגל נשאר בה כשהשגרה חוזרת.
אין צורך להחזיק חזק. הפאניקה והניסיון למנוע מדברים ללכת לאיבוד מחזקים את תחושת הכאוס, שבכלל אינה קשורה לעובדות שמול עינינו.
והעיקרון הזה נכון גם כלפינו ההורים וגם כלפי הילדים.
אין צורך לבחון דווקא בימים האלה את היכולות והמסוגלויות ההוריות שלנו. אין טעם להלקות את עצמנו כשההחלטות שאנחנו מקבלים נובעות מפשרנות או אפילו מעצלות, ובאותה מידה אין טעם להתעקש דווקא עכשיו על סטנדרט מצוין בלי הצדקה מובהקת לכך.
זה בסדר להיות לא בסדר.
בסופו של דבר אין תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית.
עוגן בערפל: הדרך לייצר בהירות בתוך חוסר יציבות.
היציבות כרגע מעורערת. אפילו השעה הקרובה לא ממש מתוכננת.
אבל חשוב לשים לב שמה שהופך את התקופה הזו למורכבת הוא לא חוסר היציבות, אלא חוסר הבהירות.
הסטרס לא עולה מול העובדה שהמציאות משתנה, אלא מול הערפל שמלווה אותה.
ואם המוקד נמצא בחוסר הבהירות, המענה הטוב ביותר שנוכל לספק לילדים שלנו נמצא גם הוא שם, בבהירות.
אם לתוך הרגעים העמומים האלה תיכנס הבהירות, אם יהיה ברור להם מה בסדר, מה לא בסדר, או שזה פשוט לא ברור וגם זה לגיטימי, הסטרס ירד.
אין שאיפה למצוא עבורם יציבות, וזה גם לא אפשרי.
השאיפה היא לייצר כמה שיותר בהירות בתוך חוסר היציבות.
בהירות לא אומרת שליטה, אלא עוגן. נקודות אחיזה במציאות ובהמשכיות החיים.
זה מתבטא גם במשהו קטן שמספק תחושה של רצף, כשהתנאים מסביב לא ברורים.
זו יכולה להיות בהירות כלפי חוסר היציבות. לדוגמה, שיח שמדבר על זה. על חוסר היציבות, על התחושה הלא ברורה ועל הערפל שממסך את האווירה.
ההכרה בכך שהתחושה שאני חווה היא קולקטיבית ולגיטימית מספיקה כדי לספק תחושה של התמצאות במרחב.
אלו יכולות להיות נקודות השקה של כמה דברים בסיסיים שלא משתנים, בלי קשר למציאות שמשתנה סביבם כל הזמן.
זמן יציאה קבוע מוסכם ומקובל מספק בהירות. זמן למידה ברור ומוגדר שרק עליו מתעקשים, מספק בהירות. אפילו ארוחת בוקר קבועה תעשה את העבודה.
אנחנו מחפשים עוגן. המשכיות. שימור על רצף מסוים מהשגרה או תנאים שמכניסים נינוחות לתוך העמימות.
בלתי אפשרי להחזיק הכול, וגם אין צורך.
המטרה כרגע היא לא לשמר התנהגויות, אלא לשמר רצף.
שינה מאוחרת היא לא בהכרח סימן לבעיה.
יום בלי חברים הוא לא תמיד אות מצוקה.
לא כל ויכוח בבית הוא סימן שמשהו יצא משליטה.
בדרך כלל, אלו בסך הכל סימנים די צפויים של תקופה לא יציבה.
בתקופות כאלה, דווקא הניסיון לשלוט בכל פרט קטן הוא זה שהופך את הבית למקום מתוח יותר ממה שהוא צריך להיות.
יציבות לא תישמר כשנוודא שהכל מסודר, אלא כשנדאג שבתוך כל הבלאגן, משהו עדיין נשמר.
חוסר יציבות שונה מחוסר בהירות.
ההבדל ביניהם – הוא עד כמה ברור לנו שכרגע לא יציב, וכמה אנרגיה וכוחות נחסוך כשנתחזק בהירות במקום לנסות לאחוז ביציבות.
_____________________________________________________________________________
קישור להצטרפות לקבוצה שקטה בווטסאפ בה עולים תכנים באופן קבוע:
