הפער הבלתי נסבל: גם הוא יודע שההיגיון לא עובד.
שוחחתי השבוע עם נער על פורים שמתקרב, והוא תיאר את הפורים הקודם כסיוט. הוא שתה יותר מדי בלילה, ובבוקר עדיין לא התאושש. במשך יומיים הסתובב עם כאבי בטן וכאבי ראש, ולדבריו הפסיד את עיקר הפורים בשביל המסיבה בערב.
הרהרתי בקול שעם הניסיון המפוקפק הזה, אני מניח שהשנה זה ייראה אחרת. הוא חשב כמה רגעים, ואז ענה בכנות שמאפיינת אותו שלא נראה לו שהשנה זה ייראה אחרת.
לא הבנתי.
שאלתי אותו מה ההיגיון שיעשה שוב את מה שבשנה שעברה גרם לו סבל כל כך גדול.
הוא אמר שבהיגיון אני צודק, אבל כשהוא מדמיין את הלילה הזה ואת הבלגן שחוגג בו, הוא לא מצליח לחשוב על תרחיש שבו יסכים לפספס את ההווי של החגיגות, לטובת שיקולים הגיוניים.
*
בשבוע שעבר ישבתי עם נער שתיאר התנהלות התמכרותית לחלוטין. שימוש אינטנסיבי בסמים, סבל רב ואובדן שליטה מוחלט על ניהול חייו.
ביקשתי ממנו לדמיין את המשך חייו ללא נוכחות הסם שמשבש את חייו. הוא לקח כמה רגעים, התכנס אל תוך עצמו, ואז נעצר ואמר שאינו מסוגל.
׳תתאמץ קצת. רק תדמיין.׳ ניסיתי להישאר ממוקד. אחרי פעם נוספת שהוא ניסה, הוא זז בחוסר נוחות ואמר: ׳אולי עדיין לא סבלתי מספיק.׳
׳למה אתה מתכוון? הרי ברור לך שאתה הולך להפסיד עוד. אז למה אתה צריך להגיע לשאול תחתית כדי לקום משם?׳
הוא לא ענה לשאלה הזאת.
הוא רק אמר שבכל פעם שמנסה לדמיין את זה, הוא חושב רק על מה שיפסיד בפרידה מהסם.
תהיתי בקול אם עצם הרצון שלו לצאת מזה לא מעיד שהסם כבר לא מספק עונג ורק מייצר אצלו בחיים סבל. הוא הסכים איתי.
ועדיין, כשהוא מדמיין את החיים בלי זה, הוא רואה ויתור. הפסד. אובדן. כאב בלתי נסבל.
ואין היגיון.
*
לא מזמן ישבתי עם נער שנמצא במערכת יחסים שאינה בריאה לו. הוא מנוהל שם באובססיביות חמורה, ולמרות שהוא בעיקר סובל ורודף אחר הכרה שאינה ניתנת לו, שרוי בחוסר שקט מתמיד וסובל, הוא חושש לקחת צעד אחורה ולשחרר.
כל ההסברים והניסיונות של הסביבה לשקף לו מה הוא מפסיד וכמה יוכל להרוויח מההתרחקות הזו לא הועילו.
אליי הוא הגיע אחרי ששילם מחירים יקרים מאוד ולא הגיוניים בתמורה לקשר הזה. הוא הורחק מהישיבה, נקלע למערבולת במערכת היחסים עם הוריו, מוציא כספים בצורה לא הגיונית ועוד.
היה לי ברור שלא ההיגיון מניע אותו, אלא משהו אחר.
ידעתי גם שככל שאדבר יותר בהיגיון, כך היכולת שלי לעזור לו תלך ותפחת.
אני יוצא מנקודת הנחה שהוא אינו רוצה להיות שם. אני גם מבין לחלוטין שמשהו שם תוקע אותו.
כעת נותר לי להבין מה מנצח אצלו את ההיגיון ומייצר את הסבל שהוא כל כך רוצה להיפטר ממנו.
עד שלא אבין זאת, כל השיח שלנו יישאר תיאורטי, ולא תהיה לי יכולת לעזור לו.
*
שלושה נערים, שלושה תחומים שונים לחלוטין, ואותה מערבולת שחוזרת על עצמה.
לא מדובר בהתנהגות מקרית, בחוסר הבנה או בחוסר רצון. יש כאן דפוס שחוזר על עצמו. שוב ושוב ההיגיון מפסיד למשהו אחר.
והאמת היא שזה לא קורה רק סביב התנהגויות סיכון. זה גם לא קורה רק לנערים. באופן מסוים זה קורה לכולנו.
ישבתי בשבוע שעבר עם זוג הורים שבאו להתייעץ על הדרך לאכוף גבולות בבית. הם תיארו את המהירות שבה הצבת הגבולות מול בנם הבכור מסלימה והופכת למאבקי כוחות.
שאלתי אותם אם לפעמים הצבת הגבולות שבה הם דבקים עובדת, מקדמת, או לפחות מחזיקה. הם ענו שזה אף פעם לא עובד עליו. מגיל צעיר זה מעורר בו צורך להילחם ולעשות דווקא.
העליתי מולם את האפשרות שאולי הגיע הזמן להכיר בכך שזה מיותר, ושעליהם לוותר על פעולות שהוכחו כלא יעילות, בוודאי אם הן מזיקות.
הם הסכימו איתי. הם גם ציינו שהגיעו למסקנה הזו לפני זמן רב וסיכמו ביניהם שעליהם להרפות לחלוטין מהעניין.
יחד עם זאת, הם אמרו שיודעים שככל הנראה לא יעמדו בזה. הם לא יהיו מסוגלים לראות התנהגות שאינה לרוחם ולשתוק.
למרות שזה לא יעיל, למרות שהכירו בכך כבר אינספור פעמים, למרות שהם משלמים על כך מחירים כבדים.
ושוב, למרות שההיגיון ברור להם, ולמרות שהחליטו כבר כמה פעמים להימנע מתגובתיות כזו, משהו אחר מנהל את העניינים.
המנוע הנסתר של הבחירות שלנו
כדי לתת מענה למצב המתסכל הזה, שבו אדם יודע שהדרך שבה הוא פועל מזיקה לו, ובכל זאת פעם אחר פעם פועל בניגוד להיגיון ובוחר בחירות שגוררות מחיר כבד, עלינו להכיר את הדרך שבה המוח שלנו פועל.
אחת התופעות המעניינות והעוצמתיות ביותר שעומדות בבסיס התופעה הזו, היא שאנחנו שונאים להפסיד הרבה יותר משאנו נהנים להרוויח.
נשמע מופרך?
הכאב שאנו חווים בעקבות איבוד מאה שקלים חזק משמעותית מהעונג שאנו חווים במציאת מאה שקלים.
במילים אחרות, הפחד מהפסד מניע אותנו הרבה יותר מן הרצון להרוויח.
זו לא אמירה דרמטית או אינטואיציה אישית. זו עובדה מחקרית שעוגנה בתיאוריה מוכרת בשם תיאוריית הפרוספקט.
במחקר שעמד בבסיס התיאוריה ביקשו החוקרים להבין מה מניע קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. הם הניחו שלמרות שבדרך כלל נדמה לנו שאנו פועלים על פי היגיון מסודר, ההחלטות שלנו אינן רציונליות כפי שהיינו רוצים להאמין.
בניסיון להתחקות אחרי המניעים לקבלת ההחלטות, הם גילו שאנשים מוכנים לקחת סיכונים גדולים יותר כדי להימנע מהפסד, מאשר הסיכון שהם מוכנים לקחת כדי להרוויח.
*
המחקר הזה, שנולד בעולם הכלכלה ההתנהגותית, מצביע על עיקרון שפוגש אותנו על בסיס יומיומי, ובימים אלה של חודש אדר בפרט.
אנחנו נתקלים בהתנהגויות שלכאורה אין בהן היגיון. לקיחת סיכונים מיותרים, התנסויות בהתנהגויות שנויות במחלוקת, מאבקים מיותרים והתעקשויות שלא ברור לנו מה עומד מאחוריהן.
חוסר ההיגיון הזה מייצר מתחים. ההתנהלות הזו, שבה נראה שהוא מוכן לקחת סיכון על דברים חשובים ולהמר עליהם גם כשהמחיר אינו תואם את המקום שבו הוא נמצא, אינה ברורה.
למה שווה לך להשתתף במסיבה מסוימת, גם אם זה אומר שתעוף מהישיבה?
מה ההיגיון לשתות אלכוהול בצורה קיצונית כל כך, אם המשמעות היא שמחר בבוקר תהיה מפורק לחלוטין ותפסיד את המסיבה שלמחרת?
למה להתחיל לעשן אם אינך בטוח במאת האחוזים שברגע שפורים יסתיים תצליח להפסיק?
למה אתה בוחר להסתובב עם חברים שהשהות איתם בשנה שעברה השאירה אותך עם טעם רע?
למה כשאנחנו מדברים איתך בהיגיון אתה נכנס למגננה ומתוסכל מזה שלא מבינים אותך?
את כל אלה בדיוק מסביר העיקרון הזה. הוא מסביר את חוסר הרציונליות ואת המניעים שעומדים מאחוריו.
הפחד מהפסד מניע אותנו הרבה יותר מאשר הרצון להרוויח.
הרצון להרוויח הוא תיאורטי. מה שיש לי ביד ואני חושש לאבד הוא מוחשי. הוא כאן ועכשיו, ובפועל אגן עליו תחילה.
אגב, המשמעות היא שפחד מהפסד עכשווי יניע אותנו בצורה חד משמעית יותר מאשר פחד מהפסד גדול יותר בעתיד.
תארו לכם שאדם נערך לדיאטה משמעותית וחיכה לה זמן רב. סוף סוף הוא עשה קניות, בנה תפריט תזונתי, קיבל החלטה ויצא לדרך.
למחרת הוא נתקל בעוגה שהוא אוהב מאוד.
במערך השיקולים שלו, ההפסד של העוגה הטעימה מוחשי ומשכנע יותר מהעובדה שאכילתה תהרוס את הדיאטה שהוא דוחה כבר חודשים.
לוותר על העוגה הוא הפסד שמשולם כאן ועכשיו. להרוויח את הדיאטה הוא עניין תיאורטי, והוא יוכל לעסוק בו בשמחה, רק אחרי שיאכל את העוגה.
הגיוני? ממש לא. אנושי? מאוד.
כל מכור שפגשתי אי פעם הצביע על הפחד לאבד את מה שההתמכרות נותנת לו, לצד הרצון העמוק להיפטר מהתלות הזאת שגורמת לו סבל.
הניסיון להיאחז בהיגיון ולספר לו שהכאב שיתרחש מחר גדול יותר מהכאב הכרוך בוויתור העכשווי לא יועיל.
זכרון של חוויה: דקירה של סיכה, חזקה יותר מאנזיה.
בתחילת המאה ה־20, במרפאה בשווייץ, הייתה לד״ר אדוארד קלפרד מטופלת שסבלה מאמנזיה חמורה. אמנזיה היא מצב שבו המוח מאבד את היכולת לאחסן מידע חדש או לשלוף מידע שכבר נשמר. כלומר, הזיכרון שלה לטווח קצר פשוט לא תפקד.
בכל פעם שקלפרד נכנס לחדר, הוא נאלץ להציג את עצמו מחדש.
יום אחד החליט קלפרד לעשות מעשה שנוי במחלוקת. הוא הסתיר סיכה חדה בכף ידו, וכשהושיט לה יד לשלום, דקר אותה.
למחרת נכנס קלפרד שוב לחדר. המטופלת, כצפוי, לא זיהתה אותו. היא לא זכרה את שמו, לא את פניו ולא את האירוע מאתמול. אבל כשהוא הושיט לה יד ללחיצה, היא נרתעה לאחור וסירבה לגעת בו.
״למה את לא מושיטה לי יד?״ שאל קלפרד.
היא לא ידעה להסביר ורק גמגמה: ״לפעמים יש לאנשים סיכות בידיים…״
*
הסיפור הזה, מסביר הרבה מאוד ממה שראינו קודם. החוויות שאנו חווים, חזקות הרבה יותר מאשר הנתונים שאנו יודעים.
אנחנו לא רק פועלים קודם כל לפי הזיכרון החוויתי, הזיכרון החוויתי מאוחסן בצורה שונה במוח.
שם, מול החוויה הצרובה, שום היגיון לא יעבוד.
בליל פורים הוא ידע שלא שווה לו לשתות, אך גם הרגיש שלא יהיה שייך אם לא ישתה.
אותו מכור יודע שהחיים ללא הסם יהיו איכותיים יותר, אבל במקביל צרובה אצלו חוויית הכאב שהייתה לפני שמצא את המענה הנגיש הזה.
גם הוויתור על הקשר הפוגעני מעורר את תחושת האובדן הכרוך בפרידה הזאת הרבה יותר מהתקווה שהוא מעורר.
הנתונים ברורים. ההיגיון נוכח. והחוויה מנצחת.
ההתבוננות מהצד וההכרה בכך שעל הטירוף הזה הוא ישלם מחיר יקר, מתסכלת. כמעט באופן אוטומטי, אנו עשויים לנסות להראות לו את מה שהוא מפספס. לנבור יותר בנתונים, לספק הוכחות, לחפש מניעים.
וחשוב שנזכור: מול חוויה צרובה, מידע הוא רעש רקע.
תחרות של חוויות: המשמעות העוצמתית של קשר.
העובדה שהחוויה משפיעה עלינו הרבה יותר ממידע, היא אבן דרך במערכת היחסים עם הילדים שלנו.
היא שופכת אור על התנהגויות רבות שמבלי להבין אותם קשה מאוד לתת להם מענה.
אבל מעבר לכך, היא גם מצביעה על המקומות שבהם הדברים מסלימים מולנו. אנו מתכוונים לטוב, רוצים לעזור, אבל החוויה מולנו קשה.
ושוב הפסדנו בקרב שבין הנתונים היבשים לבין החוויה שנחווית.
כשאנחנו אומרים לו “אתה הורס לעצמך”, הוא לא שומע עובדות, הוא חווה אשמה.
כשאנחנו מתעקשים שוב ושוב על ההיגיון, הוא לא מקבל בהירות, הוא חווה ביקורת.
וכשאנחנו מסתכלים עליו במבט תמה, הוא לא עסוק בחוסר ההיגיון, אלא בתחושה שהוא נתפס כלא נורמלי.
זה מעבר לרעש רקע. זו הפרעה.
*
מצד אחד, זו עובדה שמשדרת פסימיות רבה. מצד שני, היא עשויה להיות המצפן המדויק ביותר למה שיכול בכל זאת לעזור.
יש כאן חוויה שאינה מוכרעת על ידי נתונים.
מול חוויה, רק חוויה תעבוד.
המשמעות היא שמול תחושה מסוימת שקיימת שם, ושאותה הוא חושש לאבד, אנו רוצים לייצר תחושה כאן, שלא תהיה פחות חשובה בעיניו.
אם אנו מבינים שהוא מונע מהרצון להימנע מהפסד, עלינו לוודא שיש טוב שהוא עלול לאבד. לא באמצעות הפחדות, אלא באמצעות יצירת מציאות שבה הטוב מתקיים בפועל.
כשילד עלול לאבד את מקומו בחברה אם יתנהל כשורה, אבל אם לא יתנהל כשורה הוא עלול לאבד את ההערכה שיש כלפיו, את האמון בו או חוויות הצלחה שכבר צבר, מתחילה התחרות.
מה יכאב לו יותר להפסיד, את הטוב או את הרע?
אם הטוב באמת מספקת חוויה שקשה לוותר עליה, הוא ינצח. את הרע הוא יודע שהוא רוצה לשחרר. את הטוב הוא רוצה לשמר.
חוויה של הורות
לאופי הקשר שלנו איתו יש מקום משמעותי בתוך כל זה.
אנחנו עלולים לחשוב שאולי כאן ברור לו מדי שהוא לא יפסיד, ולנסות לפתור זאת באמצעות יצירת תחושה שהוא עלול לאבד אותנו אם ימשיך כך.
אבל זו אינה הדרך. המטרה איננה לייצר פחד.
אם נייצר פחד ונבליט את האפשרות שהוא עלול להפסיד אותנו, לא נהפוך ליקרים יותר בעיניו. להפך. תיווצר חוויה של חוסר יציבות, של קשר על תנאי, של מקום שאי אפשר לבנות עליו.
במקום זה, אני רוצה לספק ערך רב כל כך, שיהיה ממש כואב לוותר עליו. קשר שבו החוויה טובה ומצמיחה כל כך, שהמחשבה על אובדנה תהיה זו שמניעה.
לא באמצעות איום, אלא באמצעות ערך. לא באמצעות תנאים, אלא באמצעות יציבות.
כך נראה קשר מוביל, וזה הבסיס ליכולת שלנו להשפיע.
אם אני מעריך אותו, הוא יחשוש לאכזב אותי. אם אני מתייחס אליו כבוגר, יהיה לו חשוב לעמוד בזה. אם אני מספק לו מענה לצרכיו, המקום שלו בעולם בעיניי יהיה החשוב ביותר.
ככה מייצרים שינוי: כשהוא ירגיש גדול, הוא יתנהג כמו גדול.
אף אחד לא מתחיל להתנהג כראוי כדי שיעריכו אותו.
מצד שני, הרבה ילדים שמרגישים מוערכים, שומרים על זה ונמנעים מהתנהגויות מסוימות למרות חווית הפספוס.
אפשר לצפות שישנה את ההתנהלות, ואז יקבל את ההערכה. אני מציע לספק לו את ההערכה, והיא זו שתוביל את השינוי.
תארו לכם שבכל פעם שההתנהגות תעלה כאופציה, תילווה לה תחושת הפסד כלפי הערך שיש כלפיו. זה לא חזק יותר מאשר לבקש ממנו לוותר על חוויה שאין לו דרך כרגע להפסיד?
זו לא מניפולציה. הוא באמת שווה. החוויה שמניעה אותו אכן מספקת לו ערך שקשה לו לוותר עליו.
הוא באמת לגיטימי בעיניי. אני באמת מבין למה קשה לו, ועד כמה קשה לו. עצם ההכרה בעובדה שהשינוי המצופה כרוך בויתור כואב, תעזור לו להתמודד עם מה שמניע אותו, לצד הרצון לשמר את הקשר.
ככה נראית חוויה, שמנצחת חוויה.
קישור להצטרפות לקבוצה השקטה בווטסאפ:
תגובה אחת
מדהים
כתבה מעשירה את הידע בתור הורים