כל התחלה חדשה מלווה בחשש. כשההתחלה הקודמת לא צלחה, החשש עלול להפוך לתחושה ברורה שגם הפעם יהיה רע. לאופן שבו נגיב לפחד הזה עשויה להיות השפעה רבה.
אגב, הבטחות ש״יהיה טוב״ אינן בהכרח התשובה שתעזור לו.
*
לא מזמן נפגשתי עם נער לפגישת סיכום מרגשת שסיכמה תהליך מאוד משמעותי.
כשהוא הגיע אליי, הוא היה במקום אחר לגמרי. המבט שלו היה שפוף, הוא כמעט לא דיבר והשיחה הייתה חד צדדית. אני שאלתי, והוא הנהן, כן או לא.
לאט לאט הוא נפתח, ואני נחשפתי לדרמה שמתחוללת אצלו.
בת״ת הוא מעולם לא היה במרכז החברה, אבל זה גם לא הפריע לו. הוא היה טוב בלימודים, העריכו אותו, ותמיד ידע שכשהוא רוצה, יש לו את החברים שלו.
בסוף כיתה ח׳ הוא התקבל לאחת הישיבות הקטנות הטובות בארץ, יחד עם כמה חברים מהכיתה. על פניו, לא הייתה לו שום סיבה לדאגה.
ביום הראשון הוא ניגש לחבריו לבדוק מי מהם רוצה לקבוע איתו חברותא, ולהפתעתו הוא גילה שהם כבר הסתדרו בינם לבין עצמם. מעבר לעובדה שהוא כרגע נתקע עם בחור חלש, ולתחושת חוסר ההכרה במי שהוא ומה שהיה לו להציע עד היום, הוא גם הרגיש שבגדו בו ושהוא הפך ללא רלוונטי.
שם, התחילו להופיע שאלות שלא הכיר עד לאותו יום. מה המקום שלו, האם הוא רצוי, האם מעריכים אותו מספיק, מה יש לו להציע, וכו׳.
הוא עדיין היה זקוק לחברים שלו, ולכן, למרות שהיה פגוע מהם, המשיך לנסות לחזר אחריהם. אבל משהו השתנה במערכת היחסים הזו. פתאום הוא הרגיש שהם לא בקטע שלו, שהם לא צריכים אותו ושהוא נשאר מאחור.
פתאום הוא הרגיש שהפך למעמסה. בחורים אחרים הוא לא הכיר, אצל החברים שלו כבר לא מצא מקום, ותוך יום או יומיים כבר ראה מול עיניו איך השיעור החדש מתגבש ואיך הוא נשאר מאחור.
יותר מהכל כאב לו לראות איך כולם מסתדרים חוץ ממנו.
את שיעור א׳ הוא העביר כמעט בשתיקה. כל מילה שרצה לומר נבחנה אצלו עשרות פעמים, עד שהתקשורת עם הסביבה הפכה למשימה כבדה כל כך, שלרוב העדיף להימנע ממנה.
קראו לו שטייגניסט, מתמיד, והוא הרגיש שקרן. הם לא ידעו שבהפסקות הוא יושב מול גמרא פתוחה רק כדי שלא יראו שהוא לבד. לפעמים, כשלא היה לו כוח לתקוע את המבט בגמרא, היה הולך לשבת קצת בשירותים.
בפגישות הראשונות שלנו הוא אפילו לא ידע לומר מה הבעיה שלו. הוא סיפר שלא הולך לו, שפעם חשב שהוא טוב, עד שהגיע לישיבה טובה וגילה שאין לו הרבה מה להציע.
מאז עברנו יחד דרך ארוכה. במשך שנה וחצי ניסינו להבין מה קרה לו שם, למה הכול התערער כל כך מהר ומה קורה לו בראש כשהוא מרגיש שאין לו מקום.
היום זה כבר לא קורה. הוא מצא את המקום שלו, ריפא את החלקים הכואבים שתקעו אותו, ולאחרונה הוא הגיע למסקנה שמכאן הוא יכול להמשיך לבד.
בפגישה הזו, שהייתה פגישת הפרידה שלנו, שאלתי אותו מה היה רוצה לומר לאותו בחור שנכנס לשיעור א׳, לא מצא את עצמו ואיבד את עצמו.
הוא שתק. אחרי כמה רגעים אמר שהיה רוצה לספר לאותו ילד שסבל שם, שבסוף זה ייגמר. שבסוף הוא יפגוש מישהו שיוציא אותו מזה. שאלתי למה דווקא בחר להגיד לו דווקא את זה, והוא ענה שהתחושה החזקה ביותר שזוכר משם היא של הייאוש והמחשבות על כך שזה לעולם לא יגמר.
המשכתי להציק לו. אתה עונה לי מה היית אומר לבחור שכבר איבד הכול. אני שואל מה היה צריך לשמוע הבחור של היום הראשון והשני, לפני שכל הסרט הזה התחיל.
הוא חשב קצת ואז חייך.
״הייתי רוצה לומר לו שזה לא נכון שכולם כבר הסתדרו ורק הוא נשאר בחוץ. כולם עדיין מתגבשים. יש כאלה שמשתלבים מהר ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן. חלון ההזדמנויות של החברה לא נסגר אחרי יומיים.
זה בסדר להרגיש אבוד. זה בסדר להרגיש לבד. רק לא להספיד את עצמך כל כך מהר״.
הייתה שתיקה.
״אתה מבין שאם הייתי יודע שכולם לחוצים ומחפשים להתערבב, הייתי פשוט ניגש לכמה חברה שעמדו שם ואומר להם ׳מה, על מה אתם מדברים? שתפו אותי׳,.
כואב לי שלא כעסתי על חברים שלי. שלא נזעקתי על כך שהשאירו אותי בלי חברותא. ששתקתי וקיבלתי את זה. ״
התשובה שלו ריגשה אותי.
לא רצית להראות נואש. היום אתה מבין שזאת הבעיה. שחשבת שלהראות מה אתה רוצה או לצפות מחברים שלך לעזור לך זה להראות נואש.
אתה מבין שאתה לא צריך לבקש מהחברה מקום. אתה צריך לצפות מהחברה למקום. מי שמרגיש נואש, מבקש שיעשו לו טובה. מי שברור לו שהוא לא נואש, מצפה לקבל את המקום שמגיע לו.
*
נזכרתי בסיפור הזה שבוע שעבר, כשישבתי מול נער שנכנס לתהליך רק לאחרונה. הוא סיפר לי שהתקבל למסגרת לימודית חדשה ושהוא עומד להתחיל בה בשנה הבאה.
אני יודע שכבר הרבה זמן הוא לא היה במסגרת, ואני יודע שבמסגרות האחרונות לא היה לו קל. שאלתי אותו איך הוא מרגיש עם זה, והוא ענה שהוא מעדיף לא לצפות לכלום. ״נגיע לשם ונראה מה יהיה״.
עניתי לו שאם היה מצליח לא לצפות לכלום, הייתי איכשהו חי עם זה בשלום. הבעיה היא שהוא מצפה שיהיה לא טוב.
הייתה שתיקה, ואז שאלתי אותו מה לדעתו צריך לקרות כדי שבניסיון הזה החוויה תהיה אחרת מבמקומות הקודמים.
בהתחלה הוא ענה שאם ישיג חברים במהירות וימצא את המקום שלו, הדברים יעבדו טוב יותר. שאלתי אותו מה צריך לקרות כדי שישיג חברים במהירות. הוא הרהר ואמר שאם יגיע בביטחון, זה יקרה. שאלתי אותו מה צריך לקרות כדי שיגיע עם יותר ביטחון. הוא חשב כמה רגעים ואז אמר, ״נו, תגיד כבר את מה שאתה רוצה להגיד…״
בסוף, אמרתי לו, השאלה שתשפיע הכי הרבה על המקום שלך, החברים שתשיג, והמעמד שיהיה לך, היא עד כמה טבעי לך שזה מה שמגיע לך.
האם כשייגשו להתחבר אליך, אתה תופתע מזה או שזה יהיה לך טבעי? האם כשתצא בהפסקה לקנות משהו, תרגיש שמישהו ממי שהתחבר אליך אמור לבוא איתך, או שתפקפק בזה ותרגיש לא בנוח לקרוא לו?
בסוף, הבעיה לא מתחילה כשאתה מוצא את עצמך לפעמים לבד, אלא כשהלבד הזה זאת המציאות שאתה באופן טבעי מצפה לה.
בן אדם לא הופך לחברותי כשמתחברים אליו, אלא כשטבעי לו שמחברים אליו.
הבעיה היא, שהציפייה הטבעית הזו נפגעה. ואותה, אנחנו רוצים להחזיר.
תכף מתחילים
לפני כמה ימים דיברתי עם אימא שהתקשרה להתייעץ איתי לקראת שנה״ל שאנחנו נכנסים אליה.
היא סיפרה על שנה קשה מאוד שהבן שלה עבר במסגרת הקודמת ועל התהליך הארוך שהם עברו עד שמצאו לו מקום חדש. היא תיארה את המקום החדש בהתלהבות. צוות אחר לגמרי, גישה שונה, קבוצה קטנה, אנשים שמבינים בדיוק את מה שהוא צריך.
היא אמרה שסוף סוף היא מרגישה שיש אור בקצה המנהרה, אבל לדבריה, אתמול קרה משהו שקצת הפך לה את הבטן וגרם לה לפקפק בזה. היא סיפרה שהוא אמר לה כלאחר יד שהוא מקווה שהיא לא מפתחת סתם ציפיות, כי הוא לא יודע אם מתאים לו להיות שם.
היא ענתה לו שזה מקום אחר לגמרי. שאין שום קשר בין המסגרת הזאת לקודמת. שהפעם זה יהיה שונה. היא ניסתה להכניס אותו להתלהבות שבה היא נמצאת, והוא לא התווכח איתה. הוא רק אמר, טוב, נראה, והלך לחדר שלו.
והיא בלחץ. מה עושים? איך מצילים את זה? איך מכניסים אותו לעניין? אם זאת הגישה שבה הוא ילך, זה בטוח לא ייגמר טוב.
שאלתי אותה אם היא מבינה למה הוא מרגיש ככה, והיא ענתה שהיא לגמרי מבינה. הוא לא הולך לשם עם דף חלק, ושנה שעברה הייתה לו קשה מאוד. ובכל זאת, היא רוצה לספר לו למה מה שיהיה לא קשור למה שהיה.
את מה שעניתי לה חשוב לי לכתוב כאן.
איפה הבעיה?
ברור לי שאם הוא לא מצפה שיהיה טוב, אם הוא הולך בידיעה שהוא לא הולך להתחבר, לא הולך למצוא את המקום שלו ולא הולך למצוא מקום שנותן לו מענה, זה מה שלרוב יקרה. הוא לא ימצא את מקומו.
אנחנו רוצים שהוא יצפה לזה. שזה יהיה לו טבעי. שהוא יאמין שהוא הולך להשיג את המקום שלו.
ואז עולים קולות מהעבר שמשבשים את זה. שמספרים לו למה זה לא הולך לקרות, למה החוויה הולכת להיות קשה, למה הוא לא ימצא את המקום שלו.
זה מלחיץ נורא, וזה גורם לנו לספר לו למה הפעם זה יהיה שונה. למה הפעם זה ייראה אחרת, למה זה לא אותו דבר. אנחנו נצבע את העתיד בוורוד, נספר לו כמה הוא אהוב, כמה החוויות שחווה לא מייצגות את מי שהוא.
אנחנו מנסים לגרום לו לצפות למשהו אחר, כי בהיגיון שלנו זה יכול להיראות אחרת.
אבל המוח שלו חזק מאיתנו.
הדרך של המוח שלו לשמור עליו ולהגן עליו מכאב לא צפוי היא לנבא את מה שעומד לקרות. והחומר הזמין ביותר שיש לו הוא העבר.
אם הוא נכנס לכיתה בשנה שעברה ומצא מקום, סביר שיגיע לכיתה החדשה מתוך הנחה שגם כאן ימצא מקום. אם שוב ושוב הוא גילה שהוא נשאר בחוץ, טבעי שיצפה שזה יקרה שוב.
אנחנו מנסים לשכנע אותו שהפעם זה ייראה אחרת, ולרוב זה גורם לו להבין שאנחנו לא מבינים את התמונה. כנראה גם בפעם הקודמת היינו בטוחים שיהיה בסדר, וזה לא קרה.
אז אנחנו כנראה לא רלוונטיים. אנחנו לא מבינים כמה היה קשה, כמה ההימור הזה יקר לו, כמה מצבו לא משהו או כמה היכולות שלו ירודות.
הבעיה הגדולה יותר היא שכשאנחנו מנסים למלא אותו באופטימיות בזמן שהוא מלא בפאניקה, הוא נשאר איתה לבד. הוא קולט שאנחנו נלחצים מהפאניקה שלו, אז הוא רק מנסה לדחוק אותה, והוא עסוק בעיקר בשאלה איך לא לגרום לנו להתאכזב כשהניסיון הבא ייכשל.
כל זה קורה כי אנחנו מצטרפים אליו לעיסוק שלו במה שיהיה.
*
המוח שלו מספר לו מה יהיה, וזה מדאיג אותנו, אז אנחנו מנסים לספק לו תשובה אחרת לשאלה הזאת.
אבל שימו לב, הבעיה היא לא מה שהוא חושב שיהיה. הבעיה היא מה שהיה. ובמקום לספר לו שיהיה אחרת, אולי כדאי שנקשר בין מה שהוא רואה שיהיה לבין מה שהיה.
אפשר להיות איתו בשאלת ה״מה יהיה״ ולספר לו למה הפעם זה הולך להיות אחרת, ואפשר לשנות את המוקד ולהראות לו שהבעיה היא לא במה שיהיה, אלא במה שהיה.
זה ההבדל בין ״אל תדאג, יהיה לך טוב״ לבין ״אנחנו מבינים למה אתה כל כך דואג. בפעם הקודמת היה לא טוב״. או ״טבעי שתחשוש כל כך, עברת שנה לא פשוטה״. או אפילו ״כשזה לא עבד, זה באמת היה נורא״.
במקום להצטרף אליו לעיסוק במה שיהיה, אפשר לעזור לו להבין את החלק של מה שהיה בתוך מה שהוא מצפה שיהיה.
זה או שאנחנו אומרים לו ״אל תדאג, זה לא יקרה״, או שאנחנו אומרים לו שאנחנו זוכרים שזה קרה ומבינים למה הוא חושש מזה.
האפשרות הראשונה נותנת תשובות שמספרות לו למה אין סיבה שיהיה פחד. האפשרות השנייה נותנת מקום לעצם קיומו של הפחד.
זה לא סתם פחד. זאת המציאות שהוא רואה. לנו ברור שזה מה שהוא רואה בגלל מה שקרה בעבר. לו, זה לא כל כך ברור. התפקיד שלנו הוא לעזור לו לשנות את זה.
ממצב שבו זאת המציאות שהוא רואה, למצב שבו הוא מבין למה זאת המציאות שהוא רואה. זאת לא המציאות, זה מה שהמוח שלו מספר לו.
ההבדל בין מציאות נוקשה שהוא רואה מול עיניו לבין מסקנה שנוצרה אצלו ברגעים קשים, ושהוא הולך לדחוק ולשנות אותה, קשור לשאלה אם הוא מזהה את המקור שלה.
לאותה אמא עניתי שכשהוא אומר שהוא לא יודע אם זה יתאים לו, עדיף לספר לו למה לגיטימי שיחשוב ככה, במקום לספר לו למה זה כן יתאים בוודאות.
״ברור. בפעם הקודמת זה היה נורא, וזה בכלל לא התאים. אני מאמינה שהפעם זה יהיה אחרת, אבל מבינה לגמרי למה אתה כל כך חושש״.
הפחד מקבל מקום, המציאות מקבלת צורה. והיא כבר לא מציאות, היא רק מסקנה שנולדה ברגעים קשים.
כשהוא יראה שהשאלה ״מה יהיה״ נולדה ממשהו מסוים שקרה, השאלה תתחיל להשתנות. במקום להתעסק במה שיהיה, יהיה ברור לו שהשאלה היא למה הוא כל כך עסוק במה שיהיה.
הבעיה היא לא מה שיהיה, הבעיה היא מה שהיה.
התשובה שלנו, צריכה להיות קשורה לבעיה, במקום לפועל היוצא שלה.
מידע מוקדם
יש סיפור מפורסם שאני מאוד אוהב, כי הוא ממחיש עד כמה מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מה שעומד לקרות משפיע על הדרך שבה אנחנו ניגשים למה שקורה.
סטודנט אחד נרדם בשיעור מתמטיקה. כשהתעורר, הוא ראה על הלוח שתי בעיות. הוא הניח שאלו שיעורי הבית והעתיק אותן למחברת לפני שיצא מהכיתה.
בבית הוא גילה שמשהו לא מסתדר. הבעיות היו קשות בהרבה ממה שהיה רגיל לקבל. הוא הניח שכנראה פספס חומר לימודי יקר ולכן מאוד השקיע בפתרון שיעורי הבית האלו.
אחרי לא מעט השקעה הוא הצליח לפתור רק אחת מהן.
בשיעור הבא, כשהוא ניגש למרצה עם התשובה, המרצה הביט בו בתדהמה.
מה שהסטודנט חשב שאלו שיעורי הבית היו שתי בעיות מתמטיות מפורסמות שאיש מעולם לא הצליח לפתור קודם לכן.
לסטודנט הזה קראו ג׳ורג׳ דנציג, והפתרון שלו הפך לתרומה ענקית למדע.
וכל הסיבה שהוא פתר את הבעיה הזאת הייתה אחת: הוא פשוט לא ידע שזה בלתי אפשרי.
*
אני לא מביא את הסיפור הזה כדי לומר שעלינו לספר לילדים שלנו שהם יכולים הכול, וגם לא כדי לשכנע אותם שאם רק יאמינו שיהיה טוב, יהיה טוב. אני מביא את הסיפור הזה כדי להמחיש עד כמה למידע המוקדם שיש לנו יש השפעה עלינו.
הסטודנט ההוא לא ידע שהוא הולך להצליח. הוא פשוט לא ידע. הוא פשוט פגש בעיה וניסה לפתור אותה.
ובניגוד אליו, הילדים שלנו מגיעים לשנת הלימודים עם המון מידע.
הם כבר יודעים איך זה מרגיש כשלא רוצים אותם, כשלא הולך להם או כשהם לא מוצאים מקום.
לידע הזה יש תפקיד. הוא נועד להגן עליהם. הוא הופך לבעיה כשבמקום להיות זיכרון של מה שהיה, הוא הופך לידיעה על מה שיהיה.
באופן אוטומטי, אנחנו מחליפים את סימן הקריאה שלהם, שלא יהיה טוב, בסימן קריאה משלנו, שכן יהיה טוב. ואני מציע, שנתמקד בלהחזיר את סימן השאלה למקומו.
כן, בפעם הקודמת היה נורא. כן, ברור למה אתה מפחד שזה יקרה שוב. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו כבר יודעים מה יקרה הפעם.
היה נורא. וזה לא בהכרח מה שיהיה.
התחלה חדשה
ואולי זה הדבר החשוב ביותר שילד יכול לקחת איתו להתחלה החדשה. לא את הביטחון שיהיה טוב, אלא את החופש לא לדעת עדיין איך יהיה.
זה לא יקרה כשנהיה אופטימיים, אלא כשנעשה את החיבורים הנכונים. כשנראה למה המציאות נצבעת בצבעים האלו, ונישאר ממוקדים בבעיה – במה שהיה, ולא בתוצר שלה – במה שיהיה.
ככה נראית התחלה חדשה.
אין בה הבטחה שיהיה טוב, אבל טוב יוכל לקרות שם, אם יהיה שם מספיק חופש מהעבר.
ככה, הטוב יוכל להראות שוב אפשרי.
וכשטוב נראה אפשרי, אפשר גם לצפות לו.
