זה ממש מורגש באוויר. נכון לכתיבת שורות אלו, השגרה התחילה לחזור.
זה עדיין לא סופי, ויש תחושה שבכל רגע דברים עשויים להשתנות, אבל הפקקים בכבישים, עומס המשימות, הלחץ והרעש, משדרים כבר תחושה של נורמליות.
ובכל זאת, מרחף באוויר משהו שכרוך בחזרה הזו, שהוא מעבר לזה.
אני מדבר על משהו בטון הדיבור של אנשים שפגשתי, שמאז שהשגרה חזרה, חזר להתכווץ מול המציאות שמציבה רף מסוים.
כאילו חודש וחצי הזמן עצר מלכת, והשגרה שדופקת בדלת החזירה איתה איזשהו כיווץ שלא היה כאן כבר תקופה.
פתאום נערים שפגשתי חזרו להיות מוטרדים מהעובדה שהם עדיין לא מנהלים בנק או לפחות מחזיקים בתיק השקעות מנופח. פתאום אותו נער שלא עבר בשני הטסטים הקודמים חזר להיות בלחץ מהעובדה שטרם קבעו לו תאריך חדש לטסט, ופתאום יצא לי שוב לקיים עם מספר הורים שיח שמוטרד מהשעה המאוחרת שהילד שלהם מתעורר או מחוסר המעש שבו הוא שרוי.
פתאום, זה שהוא עדיין במיטה באחת עשרה בבוקר, זה כבר לא מצב זמני של מלחמה. ההנחה המרגיעה שעכשיו גם ככה אין מה לעשות, הסתיימה.
המציאות חזרה, ושמה זרקור על כל מה שלא ממש עובד.
היה משהו משונה בשקט שאפיין את החודש האחרון. לא בגלל שהבעיות נעלמו, אלא כי הן הפכו ללגיטימיות.
נוצרה מעין נורמליות זמנית שבה הדברים תקועים.
אין ציפיות גבוהות, אין את תחושת האשמה שמצליפה, אין צורך לחפש ולפשפש בעבר בסיבות שהובילו אותו לתקיעות שבה הוא נמצא. לא צריך להתפתל בניסיון להסביר לסביבה למה הוא בבית, תיאורטית כמובן, אם מישהו מתישהו ירים גבה.
רף הציפיות של העולם
לפני תקופה מסוימת פגשתי אמא שבאה להתייעץ סביב התמודדות מסוימת מול בנה המתבגר. היא סיפרה איך היא רצה ומתרוצצת סביבו, איך נותנת לו ללא הרף ואיך מקריבה את חייה למרות חוסר הערכה הרועם שמקבלת ממנו בתמורה.
בשלב מסוים של הפגישה, כששאלתי למה היא מקריבה כל כך הרבה ומה יקרה אם תעצור את המרדף המטורף וחסר הפרופורציות הזה, היא התחילה להכיר בכך שמתחת לפני השטח ההתנהלות שלה מול הבן שלה מסתירה משהו גדול יותר.
היא פתאום הבינה שהמירוץ הזה סובב סביב הצדקה מסוימת שהיא מחפשת לקיום שלה.
היא דיברה על כך שבתוך תוכה היא מרגישה לא בנוח עם האופן שבו מתנהלים חייה. לא נעים לה מול בעלה שעובד קשה ומפרנס , והיא לעומתו ׳רק׳ בבית.
מי היא בכלל שתתעצל או תימנע מלדאוג לילדים, כשזוהי האחריות ׳היחידה׳ שניתנה לה?
בגילוי לב היא גם שיתפה שמרגישה תקועה. היא הייתה רוצה לעשות מעבר לזה, אבל נמנעת מלחשוב על זה אפילו. מרגיש לה כמו רכבת שפוספסה.
היא מרגישה תקועה, והיא מתביישת בזה. היא מלקה את עצמה, מתכווצת כשהבית לא מספיק מתוקתק או כשבעלה ׳נתקע׳ מחפש חולצה שלא כובסה בזמן.
היא מרגישה שאין לה תשובות. משהו בהתנהלות שלה לא נורמלי, אף פעם לא מספיק, והיא חייבת לעשות את המינימום הזה של לרדוף ולמלא אחרי הצרכים של ילדיה.
היא אפילו סיפרה שמתכווצת מול מפגש עם אנשים שאולי ישאלו מה היא עושה בחיים. היא לא מוצאת שום תשובה נורמטיבית לשאלה הזאת, שתישמע ׳בסדר׳.
מול בעלה פשוט לא נוח לה. היא יודעת שהוא מבין לליבה, היא יודעת שיש לו סבלנות, אבל היא רואה אותו קם כל בוקר, שומר על שגרה, שומר על נורמליות, וזה רק מגדיל אצלה את המצוקה. הנורמה הזאת שמול עיניה צורבת לה.
בפגישה הזו היא הבינה שבתוכה יש כדור שלג רגשי שצריך לפרק, ובעקבות הפגישה הזו היא הגיעה לשתי פגישות נוספות.
ואז התחילה המלחמה, ומשהו במבט שלה נרגע.
פתאום אף אחד לא עובד. אין ממנה דרישות, זה לא מוזר להיות בבית, אין עבודות לחפש. המלחמה הפכה את הבעיה שלה ללא רלוונטית. כששאלתי אותה על זה, היא ממש אמרה: ׳המלחמה הזאת עושה לי טוב׳.
השבוע היא התקשרה לבקש להגיע לפגישה נוספת. כבר בטלפון היא שיתפה שמשהו עובר עליה. היא שוב מכווצת. שוב העולם הנורמלי מצביע על כל מה שהיא לא עושה.
הנורמליות הזמנית הסתיימה, רף הציפיות חזר, והחוסר בתשובות מספקות לשאלת זכות הקיום שלה, חזר לכרסם בה כל חלקה טובה אצלה.
נורמליות זמנית: למה לפעמים יותר קל לנו כשהכל תקוע?
לי היה די ברור שהלחץ שתיארה לא קשור לחוסר ההתקדמות שלה, לעובדה שאינה נושאת בעול הפרנסה או לחוסר האפקטיביות שהיא מייחסת לעצמה.
היה לי ברור שקיים אצלה סיפור פנימי על הערך העצמי שלה, שתלוי בציפיות של העולם ממנה. יש רף שהיא צריכה לעמוד בו. למקום שלה בעולם נדרשת הצדקה. יש סטנדרט, והיא לא עומדת בו.
ואת זה, פגשתי השבוע מול לא מעט הורים.
זה היה ממש בולט.
המעבר החד בין השממה לשגרה, הדגישו עד כמה החודש וחצי האלה נתנו הפוגה ממאבקים פנימיים אינסופיים, שאולי שווה לשים עליהם סימן שאלה.
ההפוגה הנמיכה את הציפיות, ולרגע, לא היה סטנדרט לעמוד בו.
כי כשלא היו לימודים וכולם היו בבית, ילד שאינו משולב במסגרת, שקם מאוחר ומתגלגל בחוסר מעש, היה קצת יותר לגיטימי. פחות הופך את הבטן. בסדר, מה הוא כבר יכול לעשות עכשיו.
זה הוביל הרבה בתים לתקשורת רגועה יותר.
פתאום, חוסר הלחץ לא נחווה כשאננות. הרי אין ברירה. אין מה לעשות. נכפתה עלינו סוג של נורמליות זמנית כזאת, והכל בסדר.
פגשתי הורים שפתאום לא הרגישו מזניחים או חסרי עמוד שדרה כששתקו ולא ניסו לדחוף את הילד שלהם לעשות משהו. הלחץ מכל יום שעובר פחת. המציאות הפכה לסבילה יותר. לא היה צורך להסתכל על השעון בבוקר ולמדוד אם היום הוא קם מאוחר או מוקדם יותר, במדד לביצועים שלהם כהורים.
והשבוע זה נגמר.
החיים חזרו, ואיתם המתח.
*
ישבתי עם הורים שפנו אליי בעקבות החזרה לשגרה, בבקשה לעזרה עם בנם. הם היו לחוצים להתקדם ולמצוא מענה טיפולי ומסגרתי מותאם, וכששאלתי אותם למה היום הם לחוצים יותר משבוע שעבר, הם ענו ששבוע שעבר לא היה הרבה מה לעשות.
שאלתי אותם אם היה מרגיע אותם לדעת שתיאורטית גם היום אין להם באמת מה לעשות, ושהמציאות שלו אינה בשליטתם, והם זזו בחוסר אונים ושאלו אם אני מנסה לייאש אותם.
עניתי להם שלא. אני רק רוצה לשקף שהסיבה לרוגע לא הייתה קשורה לכך שלא היה מה לעשות, אלא למשהו אחר לגמרי.
רציתי שהם יראו שהרוגע קשור לזה שהם הרגישו שהמציאות העכשווית לגיטימית. הם לא הזניחו. אבל הם גם לא היו בתביעה עצמית מתמשכת.
הם לא היו עסוקים באשמה שמלווה אותם שוב ושוב. הם לא פקפקו בעצמם ושאלו את עצמם שוב ושוב אם הם עושים מספיק.
חוסר ההליכה של הילד למסגרת לא היה משהו שמבטא התנגדות אליהם, או משהו שמעיד בהכרח על כישלונם החינוכי, על טעויות עבר או על ׳בעיה׳ בקבלת סמכות.
ילד – הוא לא בהכרח מדד ההצלחה שלנו
ובמילים אחרות, בתקופה הזו מה שקורה עם הילד שלהם לא סיפר שום דבר עליהם, על הילד שלהם, על טיב תפקודם כהורים ועל מה שהסביבה רואה בהם.
המורכבות של התהליך שהילד שלהם עובר לא פגעה במקום שלהם בעולם. טוב, אולי כן, אבל לא ברמה הקונקרטית. לא היום. היום אין ציפיות. גם ככה היום לא הולך לקרות משהו חדש, וזה באמת לא קשור אליהם.
זה הספיק כדי להזיז כל כך הרבה שאלות. זה הספיק כדי שהקימה המאוחרת שלו, הארוחות התכופות שלו והשוטטות בבית יהפכו לנסבלים.
הם קיבלו חלון הזדמנויות לחיות בבית בלי המתח הקבוע על המקום שלהם בעולם. בלי הבושה, בלי ההלקאה העצמית, בלי האשמה ובלי ההרהורים והקונפליקטים שכל הזמן תוקפים אותם.
*
יש קונפליקטים שלא נגמרים.
אם נלחץ עליו לעשות משהו, הוא ירגיש שאנחנו כופים עליו. אם לא נגיד לו לעשות כלום, הוא ירגיש שוויתרנו עליו.
אם הוא לא יתקדם לשום מקום, זה יהיה כישלון. אם הוא יתקדם ולא יהיה סגור על ההחלטות שלו, זה גם יהיה כישלון.
זה עצר לכמה ימים, ועכשיו חזר.
יש את הקושי של הילד, ויש את הסיפור שמתעורר אצלינו בעקבותיו
היה צפוי שהנורמליות הזמנית תסתיים, והיה צפוי שהשקט שהיא הביאה איתה יסתיים.
אני חס ושלום לא מפקפק לרגע בכאב שמפלח מול מציאות שמתעוותת מול העיניים, והכאב שנלווה להתמודדות עם ילד שבוחר להתנסות בשבילים שלא העלינו על דעתנו שיפזול לכיוונם.
אני לגמרי מבין את ההצפה הרגשית שנלווית לזה ואת תחושת חוסר האונים שנלווית למאבק ההישרדותי שכרוך בעמידה מול משהו לא מתוכנן שפוגע כל כך בזהות, שמציף באשמה, שגורם להערכה שמתקבלת מהסביבה להרגיש כאילו היא לועגת לרש, ומפקפקת בכל פיסת מקום שעד לא מזמן הייתה טבעית ולגיטימית.
זה כואב. אין לי שום כוונה לבטל או להקטין את עוצמת החוויה הזו.
אבל אני חושב שיהיה מאוד משמעותי לנצור את הזיכרון של הימים בהם כל זה לא היה שם. בלי רף הציפיות, בלי הצורך לזוז קדימה, בלי החשיבה של מה אנחנו מפספסים וההתהפכות במיטה בלילה.
ואת הזיכרון הזה אני לא מציע בשביל לנסות לשחזר את זה או במטרה לנסות לשמר את ההיעדר של כל זה. זה חסר סיכוי.
כואב. כשהנורמליות חוזרת, המציאות הלא נורמלית הופכת לבולטת, כואבת ומכווצת.
אני מציע את זה כי זו יכולה להיות תזכורת למשהו שמסתתר כאן בין השורות, מתחת לפני השטח.
אני מתכוון לכך, שיש את הסיפור המקורי שההתמודדות עם מציאות כזו מביאה, ויש את כל התחושות שנלוות אליו.
יש את ההתמודדות, את הכאב והקושי, המאמץ ושינויי הגישה שנדרשים, ההתאמות הביתיות והתיווך, ועוד.
לצד כל זה, יש גל של תחושות, והן – לא קשורות לסיפור המקורי.
הן חלק מסיפור אחר, סיפור אינדוודואלי. אישי. שנבנה אצלנו, לצד ההתמודדות. הראיה לכך, שהוא מסופר אצל כל אחד באופן שונה.
זהו סיפור שהתפתח לצד הסיפור המקורי, והוא מספר לנו על הציפיות של העולם, על התנאים ללקיחת מקום בעולם, על עד כמה אם יש הערכה צריך לעמוד בה, עד כמה אנו אמורים להיות מושלמים וחפים מטעויות, עד כמה כל התנהגות שלנו שפיטה והרת אסון, ועד כמה אין הרבה אפשרויות לציונים נוספים – מלבד אפס או מאה.
יש סיפור, והוא מורכב. זאת עובדה.
אבל אם לא היה את הסיפור הזה שמסופר בראש, היכולת להתנהל מול זה עקב בצד אגודל, צעד אחרי צעד, ברוגע ובהתאמה לקצב הנכון והמדויק לו, הייתה קלה הרבה יותר.
היכולת להכיל הייתה גבוהה יותר, מאבקי הכוח היו מתייתרים, והדרך שרואה אותו ואת הצרכים שלו, מכוונת מטרה, הייתה הרבה יותר טבעית ופשוטה.
*
יש רגשות, והן לא הולכות להיעלם.
אני רק מציע לזכור שאחוז גבוה מאוד מחוסר השקט ומהניסיון לאלץ מציאות ספציפית קשור לסיפור שלנו, ולא לסיפור המקורי.
הכיווץ יופיע. זה כמעט בלתי נמנע.
מולו, אני מציע להשתמש בזיכרון הזה שנצרנו, עם שאלות מבררות:
של מי הסיפור הזה? האם הוא קשור לסיפור המקורי או לסיפור שהתפתח אצלי? אני רואה אותו ואת הצרכים הייחודיים שלו, או שאני במאבק קיומי על המקום שלי בעולם? ואם היו כרגע אזעקות, ולא הייתה מציאות שכופה קצב מסוים, האם זה היה מרגיש אחרת?
לפעמים זה יספיק.
ואם זה יספיק, יש סיכוי שמידי פעם נפגוש קצת שקט, גם בלי טילים ואזעקות.
