לא כל תנועה היא סימפטום: מה גורם למערכת להפסיק לראות את הבן אדם?
בשנת 1973 ערך הפסיכולוג דייוויד רוזנהאן ניסוי יוצא דופן. הוא, יחד עם שבעה משתתפים נורמטיביים לחלוטין, הגיע לחדרי מיון של 12 בתי חולים פסיכיאטריים ברחבי ארצות הברית, עם תלונה זהה.
הם דיווחו על שמיעת קולות של מילים מסוימות החוזרות על עצמן שוב ושוב. זה הספיק כדי לגרום לבתי החולים לאשפז אותם.
מהרגע שהם נכנסו לבית החולים ואושפזו, הם הפסיקו לחלוטין את ההצגה והתנהלו בצורה רגילה לגמרי: קראו ספרים, שוחחו עם הצוות, אכלו בחדר האוכל. פעולות שגרתיות לחלוטין.
זה לא עזר, והמערכת כבר לא “קנתה” את השפיות הזו. כל המשתתפים, פרט לאחד, אובחנו כסובלים מסכיזופרניה.
מרגע שהודבקה להם תווית האבחנה, כל פעולה יומיומית פורשה כחלק מהמחלה.
כאשר אחד מהם רשם לעצמו הערות (שהרי היה חוקר בניסוי), האחות כתבה בדו”ח: “המטופל מפגין התנהגות כתיבה כפייתית”. כשאחר הלך במסדרון מתוך שעמום, נרשם: “חוסר מנוחה פסיכו-מוטורי”.
רוזנהאן הוכיח שברגע שאתה לובש פיג’מת אשפוז, אפילו האופן שבו אתה מחזיק את המזלג – נתפס כסימפטום.
האבחנה אינה מדע מדויק, והיא מושפעת באופן חד משמעי מההקשר. כשאתה בתוך מוסד, המערכת מצפה לראות שיגעון, וזה מה שהיא רואה.
התווית הופכת למשקפיים שדרכם העולם רואה אותך, וצובעת הכל דרכם.
ארון מלא בפיג׳מות
כשהניסוי הזה התפרסם, הוא עורר גלים בעולם בריאות הנפש וגרם לשינויים משמעותיים באופן שבו מאובחנים פונים.
ולמרות הניסיון להימנע מהמלכודת הזו, היא עדיין מתרחשת. בכל יום. בכל מקום. כל הזמן.
תוויות עוזרות לנו לארגן את הנתונים. הן מספקות תחושת שליטה. ההכרה בכך שהתסמינים שמסבים לנו סבל הם חלק מתמונה מוגדרת, מרגיעה ומנחמת. היא מאפשרת הקלה בעול, מספרת לנו שהמציאות שלנו אינה כל כך הזויה, ונותנת שם לסבל רב שעד כה לא זכה לשם ברור כל כך.
ולמרות זאת, היא מייצרת נזק.
כי מרגע שניתן השם, הכול הופך להיות חלק ממנו.
איך דווקא הרצון להבין את הילד, הופך להיות המחסום בינינו?
תווית שאמורה לארגן את המציאות העכשווית, הופכת למרכז הסיפור. כל אפיזודה חולפת נתפסת כחלק מהתווית שהודבקה, והסיפור שהוביל למציאות הזו מיטשטש, ולפעמים נעלם.
אני מקיים שיחות רבות בכל יום, ואחד המאפיינים הבולטים בהן הוא השימוש בתוויות ואבחונים כסיפור המסגרת.
התמכרות, הפרעת התנהגות, הפרעת קשב, תהליך נשירה, חוסר ויסות, רגישות יתר – ואפילו פגשתי כאלו שהשתמשו במילים “חוסר שקט” – כשם של בעיה שיצרה בלגן רב בחייהם. לא כתוצאה של השתלשלות שהובילה לשם, אלא כהסבר מוחלט לקושי של שנים רבות.
והסיפור – תמיד מורכב יותר. המציאות העכשווית היא תולדה של היסטוריה ארוכה ורוויית אירועים. וכל אלה מתבטלים תחת התווית שהודבקה.
וכמו שהפיג׳מה של בית החולים הפכה אפילו את החזקת המזלג לסימפטום, כך גם ברגע שהיא מולבשת על ילד, היא הופכת לכותרת של הסיפור. והכול מתגמד לצידה.
ההתבוננות השפויה והכל כך נחוצה, זו שמבינה שהילד עבר מציאות מטלטלת אשר גרמה לו להבין את העולם בצורה מעוותת עד כדי כך שהיא משפיעה על התנהלותו האישיותית בכל הרבדים האפשריים – נעלמת.
וככה, אנחנו נשארים עם הפיג׳מה שמספקת לנו סדר, ומאבדים את היכולת לחקור את ההיסטוריה שיצרה את העיוות, ואת היכולת לחתור לשינוי.
מה שאנו רואים, זה לא השם של הסיפור, זאת התוצאה.
לפני שבוע התקשר אליי איש חינוך בבקשת עזרה עם נער. ביקשתי שיתאר אותו בכמה מילים. הוא תמצת את זה לשתי מילים בלבד: “הוא מכור”.
ניסיתי להבין למה הוא מתכוון, והוא תיאר נער שמבלה שעות מול המסך, לא מקשיב לאף אחד, לא מגיע למסגרת הלימודית. “מכור, כמו שאמרתי”, הוא חזר על המילים האלו כאילו הן מספקות הסבר שלם.
הרגשתי קצת נודניק, ובכל זאת שאלתי מה מצבו החברתי. “זו עוד בעיה”, הוא ענה. “הוא אף פעם לא היה ממש מחובר”.
המשכתי לשאול על המצב הלימודי, והוא נאנח ואמר שכמובן שעכשיו המצב לא טוב, אבל גם לפני ההיכרות עם המסך, זה לא היה מזהיר.
שאלתי אותו אם הוא מופתע שהילד הזה תקוע בטלפון כל היום – אם אין לו מקום חברתי, אם הוא לא מצליח בלימודים, ואם הוא מרגיש שכולם כבר ויתרו עליו.
הוא השתתק, חשב מספר רגעים, ואז שאל: “אז אתה אומר שהוא לא מכור?”
עניתי שיכול להיות שהוא כן מכור. אין קשר בין הדברים. התמכרות היא דרך הישרדותית להתמודד עם מציאות שבה אין לו מקום.
כדי לעזור לו עם ההתמכרות, עלינו להבין מה גורם לו להרגיש שאין לו מקום. התמכרות היא תוצאה. היא לא הסיפור.
אם אנחנו רוצים לשנות את הסוף, אסור לנו להיאחז בסימפטום, ואסור לתת לו להפוך לכותרת. כדי לטפל בסימפטום, צריך להבין את הדרך שהובילה אליו.
הלמה שמאחורי ה – ODD
לא מזמן שוחחתי עם אמא שמתמודדת עם ילד שאינו מציית לשום כלל. כבר בתחילת השיחה היא ציינה שלבן שלה יש ODD – הפרעת התנהגות מתנגדת.
היא תיארה ילד שנלחם מאז שהיה קטן, שלא מקבל היררכיה, ולא פירטה הרבה מעבר לכך. “בטח אתה מכיר את זה,” היא אמרה, “זה לא קל”.
הסברתי לה שהפרעת התנהגות היא לרוב תוצאה של ילד שהבין שגבולות מחייבים רק בגלל שהוא חלש, והצד השני חזק ממנו.
הוספתי שילד שהפנים את הגבולות כך, מחכה ליום שבו יהיה לו כוח. וכשזה קורה, והילד מבין או מרגיש שיש לו כוח – הוא מתחיל להילחם. הגבול מאבד את תוקפו ברגע שהפחד מה”חזק” כבר לא מחזיק אותו.
אמרתי לה שאם אנחנו רוצים לעזור לו לשנות את התפיסה הקיימת על העולם, חשוב שנפסיק להתייחס למלחמות שלו כעובדה מוגמרת ונבין מתי בדיוק הוא הבין את הדבר הזה.
ביקשתי ממנה שתנסה לבחון אם היא יודעת איזו מערכת יחסים עשויה הייתה ללמד אותו את המשוואה הזו.
היא די מהר נזכרה במנהל שהתעלל בו, פגע בו פעם אחר פעם בפני כולם, ותמיד ראה בו “בעיה”.
רגע אחרי שהתחילה להבין מה עיצב את תפיסת העולם שלו, היא שאלה אם זה אומר שאין לו הפרעת התנהגות.
אולי יש לו. אבל זאת התוצאה, זה לא הסיפור.
כדי לעזור לו לעבור תהליך של שינוי, עלינו להסתכל עליו כעל ילד נורמלי. לראות אותו מבחוץ, מעבר לאבחנה. להבין את הנסיבות שהובילו לכך.
אם נניח שהוא פשוט “כזה”, לא תהיה לנו שום דרך לעזור לו לסגל דרכי התמודדות אחרות, יעילות יותר.
הוא לא נכה. הוא תופס את המציאות בצורה מעוותת. התפקיד שלנו כרגע, לעזור לו לעצב תפיסת עולם – מחדש.
מילה אחת, יכולה לעצב חיים שלמים.
לא מעט נערים שנכנסים אליי לקליניקה מסכמים את חייהם בשלוש מילים: “הייתי ילד עם ADHD”.
שאלתי נער אחד מה זה אומר, והוא הביט בי בפליאה: “אתה לא יודע מה זה?”
ביקשתי ממנו להיכנס איתי לחוויה שלו. למה שהוא הרגיש. למקומות שבהם הוא פגש את זה, לאיפה שזה הפריע לו, לאיך שזה עיצב את חייו.
הוא סיפר איך זה להיכנס כל יום לבית הספר כשאתה יודע שלא תצליח להבין כלום. איך פחד מהמורה, איך הרגיש שעושים לו טובה כשניסו להסביר לו, ואיך שנא את הרגע שבו היה צריך להוציא את דף הקשר ולהראות לאבא בשבת ששוב הוא לא עומד בציפיות.
כשביררתי איתו מתי בפעם הראשונה הרגיש כך, הוא נזכר שכשהיה בכיתה א’ הגיע מאוחר ופספס משהו חשוב שלמדו בקריאה. כל אותו היום הרגיש שהוא בפיגור, ולמחרת, כששאלו שאלות, כבר הרגיש שהן לא רלוונטיות לו.
הוא נקלע לפיגור לימודי, ותוך כמה ימים זה הפך לכדור שלג.
די מהר הוא הבין שהוא לא הולך להצליח, אז הפסיק לנסות. לא מתוך עצלות, אלא מתוך ידיעה שאין טעם. גם ככה הוא כבר פספס.
תוך כדי השיחה איבדתי איתו קשר עין. עצרתי. “איפה איבדתי אותך?” שאלתי. הוא התפתל ואז הודה שהייתה מילה אחת שלא הבין.
שאלתי מה היה קורה אם לא הייתי מזהה את זה, ולא הייתי עוצר ומסביר. הוא חייך. “כן”, הוא ענה, “זה בדיוק מה שקרה לי”.
אחרי כמה רגעים של שתיקה הוא שאל אם זה אומר שאין לו הפרעת קשב.
עניתי שלא. זו לא המסקנה. אולי יש לך הפרעת קשב, אבל היא לא הסיפור שהעיק עליך כל החיים, אלא תחושת הכישלון.
עם הפרעת הקשב שלך אתה עוד תלמד להתמודד, בתנאי שאתה לא כישלון. את תחושת הכישלון שאיתה אתה מסתובב – נצטרך למצוא את הדרך להזיז.
אם הכישלון הוא תוצר של הפרעת קשב, ככל הנראה העתיד שלך עגום. אבל אם אין קשר ביניהם, ויש סיפור טראומטי שצבע את המציאות והעיב על כל השאר, יש דרך לרפא את הכאב הזה.
הניסוי ההפוך: איך נחזיר לעצמנו את היכולת לראות את הילד כפי שהוא באמת?
החלק המטלטל ביותר בניסוי של רוזנהאן התרחש דווקא לאחר פרסום התוצאות.
אחד מבתי החולים המובילים בארצות הברית טען שאצלם דבר כזה לא היה קורה. בתגובה, רוזנהאן נענה לאתגר והודיע שבשלושת החודשים הקרובים הוא ישלח אליהם מתחזים.
בתום התקופה הכריז בית החולים בגאווה כי זוהו 41 מתחזים. למרבה ההפתעה, רוזנהאן הצהיר כי לא שלח אפילו אדם אחד.
*
הניסוי ההפוך הוא אולי החלק המפחיד ביותר בסיפור הזה.
הוא מגלה שכאנחנו מחזיקים בציפייה מסוימת, המוח שלנו ימצא את הראיות שיאששו אותה, עד כדי כך שהוא ימציא אותן אם צריך.
תארו לכם שאתם קוראים מאמר על תסמיני נשירה, וברגע שאתם חוזרים הביתה, ההתנהגויות של הבן שלכם מתחילות להתפרש בהתאם.
דמיינו שההתנהגות של הילד שלכם מתפרשת כעצלות, כאשר בפועל הוא פשוט נח אחרי יום רווי התמודדויות.
או תארו לעצמכם שגם הבן שלכם, כמו כל אדם, לא תמיד מוצא עניין בשיחות עומק בסוף היום. תארו לכם שהוא מחפש לעצמו זמן שקט, וזה גורם לכם להסתכל עליו ולתהות למה הוא מתרחק מכם.
ההתבוננות הזו משנה משהו. היא משנה את הדינמיקה של הקשר ביניכם וממקמת אתכם בצידו השני של המתרס.
זה עשוי להיות הרסני, כי כולנו מתאימים את עצמנו לזהות שמודבקת לנו. גם אנחנו, המבוגרים, מתנהגים אחרת במקומות שבהם אנו מוערכים.
מעבר לכך, היכולת לקדם ילד מבחינה התנהגותית תלויה ביכולת לנרמל את ההתנהגות ולהבין את הנסיבתיות שמובילה אליה.
אם אני רוצה לעזור לילד שמתנהג בצורה כוחנית, עליי להבין מה הוא מרגיש שגורם לו להתנהג כך, ומה הוביל לרגש הזה.
אם אתייחס אליו כאל ילד כוחני, לא תהיה לי אפשרות לעזור לו. אבל אם אבין שהוא מרגיש שמקטינים אותו, אוכל לעזור לו לבודד את ההרגשה ולמצוא דרך להתמודד איתה.
היכולת לעזור לו להיפטר מהכוחנות, היא תחת ההכרה שהוא לא כוחני, אלא שזו תוצאה של הרגשה מסוימת.
כל תהליך מורכב מהחלקים האלה.
אם אניח שהנער שלפניי הוא פשוט חסר אחריות, לא אצליח לקדם אותו. אבל אם אזהה שהוא מתקשה לשאת אחריות כי בכל פעם שהוא לוקח אותה מרגיש שמצפים ממנו ליותר מדי, תהיה לי דרך להפוך את הציפייה לנסבלת, ולקיחת האחריות ממילא כבר לא תהיה בעיה.
לאבחונים ולאבחנות יש תפקיד. הם מארגנים את המציאות העכשווית. אבל הם אף פעם לא מספרים את הסיפור הנסיבתי.
ואולי, מתחת לפיג’מה המפוספסת של האבחון, מסתתר ילד אחד. ילד שפשוט פספס מילה אחת בכיתה א’, ומאז הוא רק מחכה שמישהו יעצור, ויסביר לו אותה.
חזקי גלבוע הוא עו״ס קליני המתמחה בליווי ובניית תהליכי שינוי וריפוי עם בני נוער בתהליך גיבוש הזהות, בהתמודדות עם התנהגויות סיכון ובמצבי משבר, מנהל ומייסד מרכז “נשרים”.
קישור להצטרפות לקבוצה השקטה בווטסאפ:
תגובה אחת
מדהים! מפחיד- עד כמה ניתן לשגות במסקנות…