בקצרה, התהליך הטיפולי הנדרש בגיל ההתבגרות ייחודי ובעל מורכבויות. הוא מצריך הליכה בין הטיפות. החזקת מוטיבציה גבוהה, כניסה לנבכי הנפש ובמקביל החזקה התנהגותית ופיתוח 'שוטר פנימי'.
דילוג על אחד מאלו יוביל לדשדוש והדרך לנשירה מהטיפול תהיה קצרה.
הצוות הטיפולי בעל ניסיון רב, וניתן דגש רב על החזקת המישורים השונים שיהפכו את התהליך הטיפולי להזדמנות אדירה לשינוי, שלא התאפשרה עד כה.
זו הסיבה לכך שבניגוד לטיפול רגשי מקביל – אחוזי הנשירה מהתהליך מזערייים, והשינויים שמתהווים ניכרים לעין ובלתי ניתנים להכחשה.
מה גורם למאבקי הכוח עם מתבגרים, להופיע דווקא ברגעים החשובים?
איך מציבים גבולות ברורים, ועדיין מתחשבים? האם יש דרך להגיב לזלזול וציניות של מתבגר, בלי להיגרר למאבקי כוח מתישים? ולמה זה קורה, דווקא ברגעים הכי חשובים?
